רעש ובריאות ו'רגע' הגילוי

ד"ר מכס נורדאו, רופא, סופר ויד ימינו של הרצל, פרסם בשנת 1892 ספר שזכה לקיתונות של ביקורת קשה: "התנוונות". הוא תקף ושלל את האומנות של סוף המאה ה-19, והדגיש את הסכנות ב'עודף' רכבים על הכבישים, עודף רעש, ו'יתר' של כול מה שסובב אותנו. העומס יגרום לנו להתנוונות, טען נורדאו.

מכס נורדאו (מקור: ויקיפדיה)

ה'ניו יורק טיימס', מסר בגיליונו מיום 27 בפברואר 1908, על איגוד חדש: The Society for the Suppression of Unnecessary Noise ! היו"ר היה הסופר מארק טווין. בתי חולים הצטרפו בהמוניהם למטרות האגוד, בבקשה שישרור שקט בתוך וסביב בתי החולים. שנה קודם לכן, ב- 1907, ייסד הפילוסוף היהודי תיאודור לסינג (1872-1933) את הארגון הגרמני הראשון שנלחם נגד רעש. גם הוא וחבריו חשבו שרעש גורם לניוון.

תיאודור לסינג (מקור: ויקיפדיה)

במאמר מערכת של עיתון הסתדרות הרפואית הקנדית במארס 1929, מזהירים בפני נזקי הרעש: אי היכולת להתרכז, הפרעות שינה, ועוד. הם מצטטים סקר אמריקני שנערך בשיתוף עם מעבדות חברת הטלפונים 'בל' לגבי הסף הנסבל והלא-מזיק של רעש. העיתון ממליץ על תחיקה מתאימה בעניין.

אותם רופאים, מדענים ופילוסופים של סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה20, ניבאו שאכן הרעש סביבנו יהיה כמעט בלתי נמנע: תיעוש, תחבורה, מטוסים, אתרי-בנייה ועוד. גם בני אדם בערים הצפופות, גורמים לרעש. הכל הסכימו שעולם בריא צריך להיות שקט . אך בלי מוסיקה, הרי אי-אפשר.

במגזין הרפואי 'לנצט' פורסם מחקר קנדי שהראה שאלה הגרים לאורך שדרות עיר סואנות, עלולים ללקות בדמנציה, אך לא נמצאה שכיחות יתר של מחלות ניווניות עצביות אחרות. הרעש וזיהום האוויר כנראה הם הגורמים לכך.

קיימים פרסומים הקושרים חשיפה לרעש 'קשה': מוסיקת רוק מטאלי בדציבלים גבוהים, למשל, המלווה בויבראציות אדירות, לנטייה להתאבדות בקרב צעירים. תמיד קיימת השאלה אם לא היו גורמי רקע אחרים. מחקרים רבים הראו את הנזק הנגרם לאוזן הפנימית ואף למסלול העצבי כולו במוח, עקב חשיפה לרעש ממושך וקשה, את ההשפעה השלילית על השינה, על לחץ הדם, על הריכוז והיצירתיות. השקט חשוב לבריאות נפשית, גופנית, ויצירתיות.

אך ראה זה פלא: תומאס וויליס , רופא אנגלי מפורסם בן המאה ה- 17, שעל שמו נרשמו מספר אפונימים רפואיים, תיאר מצב הנקרא: paracusis שבו האדם דווקא שומע טוב יותר שסביבו רעש.

תומאס וויליס (מקור: ויקיפדיה)

חתן פרס נובל, רופא אף-אוזן-וגרון ההונגרי פרופ' רוברט באראני Bárány (1876-1936), היה תלמידו של פרויד, והמלך השוודי ביקש בשנת 1915 מהצאר הרוסי לשחררו מהשבי, כדי להגיע לסטוקהולם לקבל את הפרס! באראני המציא מכשיר מייצר רעש שמוצמד לאוזן כדי למנוע שמיעה מאותה אוזן כאשר האוזן השנייה נבדקת.

רוברט באראני (מקור: ויקיפדיה)

אנו רוצים עולם מתוחכם, מודרני, מתקדם, ממוחשב, יעיל, ליברלי ומה לא... אך כנראה שהמאבק בזיהום אוויר, מים ואדמה, בצמצום גזי-חממה, וברעש, אמנם בעיצומו, אך עוד רבה הדרך.

"הרגע בו נפל תפוח על הראש, שבו ניצת דבר בתודעה", כך כתבה המשוררת אגי משעול. עוד דוגמה לדגמי חשיבה דומים במדע ובתרבות. עוד הוכחה לקשר האמיתי והבסיסי בין הרוח למוח.

כול העוסקים בהיסטוריה ובפילוסופיה של המדע והרפואה, יודעים לספר על כך שגילויים ופיתוחים רבים אירעו 'בקפיצות'. האם משה הגיע לתובנותיו בעת התבודדותו על ההר כך 'לפתע'? ייתכן שארכימדס אכן הגיע לתובנותיו באמבט וצעק: 'מצאתי!'.

(מקור: אתר אוניברסיטת תל אביב) אולי ניוטון באמת ישב מתחת לעץ כאשר נפל על ראשו תפוח, או שהרעיונות התפתחו אצלו בהתמדה (כמו אצל לייבניץ במקביל). האם פרנקלין באמת הגיע לתובנותיו כאשר הניף עפיפון ביום של ברקים ורעמים? אצל בלייז פסקאל, למשל, החוויה הדתית העזה אירעה בעת חלום לילי ב- 23 בנובמבר 1654. רק בשנת 1939 הופצה ופורסמה יצירתו הקצרה של רוברט שומן בת 32 התיבות ב- F- flat major. היא היוותה בסיס ליצירות רבות שלו. העניין הוא, שאת הקטע חיבר בחלומו וב- 17 בפברואר 1854 התעורר ומיד כתב מזיכרונו הטרי מהלילה.

הרופא, הפיזיולוג ופילוסוף המדע הצרפתי בן המאה ה-19, קלוד ברנאר, קרא לחוויות המתוארות כאן: "חווית המכה בפנים etre frappe'!".

קלוד ברנאר (מקור: ויקיפדיה) אכן המדע נע 'בקפיצות', אך ברור, שקודם לחוויית המכה בפנים או אף אחריה, המדענים וההוגים מצאו את השיטה והמודל כדי להסביר ולהוכיח את תובנותיהם 'הפתאומיות'. הפסיכולוגים קוראים לתופעה: 'אהה'!

ברפואה בד"כ ההתפתחות איטית ומחייבת חשיבה, התבוננות, הסתכלות ממושכת היפוקרטית על החולים ועל התופעות.

סיפור מעניין מסופר על ממציא הסטטוסקופ, רופא הריאות הידוע רנה-טאופיל-היאסינט לאיינק Laënnec (1781-1826). בשנת 1816, צפה לאיינק בילדים משחקים בצינורות ארוכים מעץ המעבירים קולות דרכם.

רנה לאנייק (מקור: ויקיפדיה) הוא לקח דפי נייר, גלגלם והאזין לקולות הלב והריאות בחזהו של נבדק. עד אז האזינו בשיטה ההיפוקרטית הישנה, הצמדת אוזן הבודק לחזהו או גבו של הנבדק. כנגר חובב, התקין לאיינק צינור חלול מעץ באורך 30 ס"מ, וזה היה הסטטוסקופ הראשון. לאיינק תיאר לראשונה קולות נשימה במחלות ריאה שונות ופרסם זאת בספר.

הנאורו-פסיכיאטר הצרפתי ארנסט שרל לאסג Lasègue (1816-83) נולד בשנה שבה לאיינק המציא את הסטטוסקופ. הוא תיאר לראשונה מחלות כמו אנורקסיה נרבוזה ומחלות פסיכו-סומאטיות ונערץ על היותו רופא ומרצה מחונן.

ארנסט שרל לסג (מקור: ויקיפדיה) אך כול סטודנט ורופא יודעים על סימן הנקרא על שמו של לסג: הרמת רגל ישרה המעוררת כאב חד מרמזת על לחץ או נזק לעצב הסיאטי. איך הגיע הנאורו-פסיכיאטר לתאר סימן זה? לסג חשב על בעיה קלינית שהציג לו איש משטרה בכיר, כיצד להוכיח שמישהו 'שמציג' כאבי גב תחתון, הוא מתחזה ואינו סובל מכאבים כלל? לסג התיישב בחדרו והאזין לאשתו הפורטת על הפסנתר, וחתנו מכוון את כינורו. עוד הוא מתבונן בכינור, ומאזין למוסיקה קלאסית, לפתע חשב שהמיתרים המתוחים על פני הגשר בכינור, דומים לעצבים המתוחים ע"י בליטת הדיסק הבין חולייתי וגורמים לכאב הסיאטי בעת הרמת הרגל בכיפוף. לסג סיפר על מחשבתו זו לתלמידיו שפרסמו זאת שנים אח"כ. הקטור ברליוז אמר שהמזל שיש למישהו כישרון, הוא לא מספיק: צריך גם כישרון כדי שיהיה מזל . ולואי פסטר אמר שהמזל מעדיף את המוח שנמצא מוכן לו...

"מה שנשב עלי לא היה רוח

מה שנשב עלי היה אור

והכל נהר ללשם-..."( אגי משעול)