על האנשים שניבאו ודווחו על השואה
- אבי עורי
- 23 minutes ago
- 4 min read
במאמרו של אהוד עין-גיל [מבצע הרדמה, הארץ 23 ביולי 2025 ] מוזכר ספרו של שבתי בית-צבי על הציונות הפוסט אוגנדית במשבר השואה [1977]. הספר מספר שכאשר השואה כבר הייתה בעיצומה, אמנם דווח עליה ב- "דבר" וב- "הארץ", אך לא בהבלטה.

האם לא האמינו שאכן השמדה כזו מתרחשת? האם באמת הייתה מגמה "להרדים את ערנותו של הציבור הארצישראלי ולהביאו לבלבול חושים ולאדישות"?
השנה אנחנו מציינים שמונים שנה לסוף מלחמת העולם השנייה והשואה, וזה הזמן לספר על אלה שניבאו את העתיד המר הצפוי ליהודים. ביאליק, אצ"ג וטשרניחובסקי ניבאו את השואה הנוראה עוד בשנות העשרים והשלושים המוקדמות.
עיינתי בגיליונות עיתון הקהילה היהודית בג'נבה, שיצא לאור בין 1932 ל- 1948
La Revue Juive de Gene've.
בגיליון שיצא לאור ביוני 1939, כתב הכירורג והסופר הצרפתי ג'ורג' דיאמל George Duhamel [ 1884- 1966 ] שהיה חבר באקדמיה הצרפתית ובאקדמיה לרפואה, חתן פרס גונקור, ונשיא Alliance française, מאמר הצהרתי: De'clarations .
קשה להאמין למקרא הדברים כיום: " אם הגרמנים רוצים לחסל את היהודים, הרי ייתכן שיהרגו רבים, אך עדיין יוותרו מספיק בני העם היהודי... האם פני גרמניה להשמדה המונית? מה תהיה תגובת העולם? רבים מהיהודים יברחו לא רק להינצל אלא להמשיך את קיום הגזע... למרות המודרניזציה, ולמרות הגאונות הגרמנית, פשע השמדה כזה יהיה קשה לביצוע... גם האומה החזקה הגרמנית לא תצליח לחסל את כל היהודים, גם מסעי הצלב האנטישמים לא הצליחו לחסלם... הרייך השלישי יביא רק אימה, גינוי ושנאה הרטוריקה של המדינאים הגרמנים איומה... ".

זהו מסמך מצמרר, במיוחד עקב העובדה שתכנון הפתרון הסופי קרם עור וגידים בוועידת וונזה רק ב- 20 בינואר 1942, כשלוש שנים לאחר כתיבת המאמר. דיאמל גדל בבית רפואי וצנוע. אחד ממוריו לכירורגיה, שהשפיע עליו רבות, היה ד"ר בלום בביה"ח סנט אנטואן. בלום התייחס למתמחיו כמו לבניו ממש. דיאמל תמיד נטה לאומנות, ספרות ומוסיקה, ובמיוחד לאחר הזוועות שחווה ככירורג במלחמת העולם הראשונה. כל יצירתו היא שיר הלל להומניזם. בספרו "ציויליזציה" כתב: " אני שונא את המאה העשרים, כפי שאני שונא את אירופה הרקובה ואת כל העולם... אם חלק בגוף האדם נחבל קשה, הם עושים את מה שהם יכולים כדי לתקנו. אם החומר האנושי אינו לגמרי חסר ערך, הם מטליאים אותו בקפידה, כדי להחזירו לשירות צבאי... לזה הם קוראים שימור כוח האדם... ".
יום לאחר כיבוש וורשה, הגרמנים עצרו את רופא העיניים ד"ר אדם זמנהוף, בנו של רופא העיניים וממציא שפת האספרנטו דר' לודוויג זמנהוף, ומשפחתו. נודע שמאוחר יותר, לאון קפא למוות בתאו וגם שתי אחיותיו מתו בכלא. ב- 10 בדצמבר 1939, נעשה מעצר המוני נוסף. מספר אנשים שוחררו, אך לא רופאים או עורכי דין שהנאצים החשיבו אותם במיוחד למשפיעים. אפילו ב- "הארץ" - יום רביעי, 3 ביולי 1940 יש אזכור לשמועה:
" מפי פליטי פולין בקושטא נודע לנו: בווארשה רווחו שוב שמועות מחרידות על גורלו של רופא העיניים הידוע, בנו של יוצר האספרנטו דר' זמנהוף, שנאסר לפני 6 חודשים בערך, ועד היום לא חזר לביתו. בחודש ינואר פשטו לפתע השמועות כי דר' זמנהוף מת במאסר... ".

היו שמחו וזעקו במהלך המלחמה והשואה: מייסד החינוך המיוחד, הפסיכיאטר פרופ' פישל יהושוע שניאורסון ,וחבריו האינטלקטואלים בא"י, התארגנו בשנת 1942 כדי לזעוק כנגד השמדת היהודים באירופה. הארגון קרא לעצמו: "אל-דומי" ( ציטוט מהפסוק בתנ''ך: " אֱלֹהִים אַל דֳּמִי לָךְ אַל תֶּחֱרַשׁ וְאַל תִּשְׁקֹט אֵל. תהילים, פרק פ"ג, פסוק ב'). ברשימת הפעילים נמצאו
בין היתר: ש''י עגנון, פרופ' קלאוזנר, פרופ' ברגמן, בובר, והרב מאגנס.
מחאותיהם הגיעו לרבים במערב החופשי אך לא הצליחו לזעזע או להשפיע. שנה לאחר מכן, ב- 1943 פרסם שניאורסון מאמרים בעיתון "הרפואה" בעניין "מגיפת ההשמדה באירופה ולפסיכופתולוגיה של טירוף ההמונים": " בפעם הראשונה בהיסטוריה התפרץ באירופה טירוף ההשמדה של ההמונים, שיש בו בהחלט משטם מגיפת עולם. הזוועות הללו אינן בגדר הטבע של איזה שהוא יצור נורמלי, אלא זוהי הופעה חולנית של טירוף אגרסיבי אצל המונים, שתאוות הרצח אחזה בהם בעווית אפילפטית ומתפשטת באורח סטיכי כמגיפה נפשית. התמונה שלפנינו באירופה היא כאילו מבתי סוהר ומבתי חולים לחולי רוח, הגיחו מחוריהם מטורפים נואשים שיצאו מדעתם, שברו את דלתות המוסדות הסגורים, והשתלטו על המכונה הממלכתית של מדינה גדולה, כבשו ארצות אירופה ומושכים אותה בשיטתיות שבגודל לתוך תהום האבדון ושחיתות צלם האדם ".

פרופ' פישל שניאורסון (מקור: ויקיפדיה)
חולי הנפש והנכים הגרמניים היו הקורבנות הראשונים עוד בתחילת שנות השלושים, כאשר החלו ליישם את תורת הגזע והמתת החסד. חוק בית דין לבריאות גנטית, נחקק עוד בשנת 1933. הרופאים והאחיות הגרמניים ביצעו את הפשעים, כקדימון להשמדת היהודים והצוענים. ב- 1943, יצא לאור בניו יורק "ספר שחור" בן 400 עמודים, שתיאר בהרחבה את מעללי הנאצים ועוזריהם: The Black Book of Polish Jewry

הוא יצא לאור ע"י הפדרציה האמריקנית של היהודים הפולנים בשיתוף עם האיגוד האמריקני לפליטים יהודים. העורך היה יעקב אפנשלאק. רשימת התומכים בהוצאת הספר השחור הייתה מרשימה: אלינור רוזבלט, פרופ' סלו בארון, מספר חברי קונגרס והסנאט, אלברט איינשטיין, וראש עיריית ניו יורק פיורלו לה גוארדייה. האם בעלה של אלינור, נשיא ארה''ב ראה וקרא את הספר?
אמנם הספר לא היה "רפואי", אך הוא מביא תיאורים על מחלת הרעב, מגפות, מצב הכלואים והפליטים ועוד. הוא מביא למשל את עדותו של הרופא הפולני וויטולד מייבסקי, שנכנס מספר פעמים לגיטו ווארשה, נכלא ע"י הגסטאפו, אך נמלט והגיע בסופו של דבר לא"י וסיפר את מה שראה.
בחזית אחרת, הרופא היהודי משטרסבורג, יוסף וויל Weill 1902-1988,
ברח עם משפחתו לדרום צרפת, שם הצטרף לתנועת המחתרת. הוא שינה את שמו,
ויחד עם כמה רופאים נוספים, נכנסו למחנות ההסגר הצרפתים כדי לבדוק מצבם של הכלואים. בתחילה נכלאו באותם מחנות פליטים רפובליקאים ספרדים, ומאוחר יותר נכלאו שם אנשי מחתרת ופליטים יהודים שחלקם הועברו למחנה המעבר בדראנסי. מצב הכלואים היה נורא: רעב, מחלות ועוד. כאשר נראה שהמצב מחמיר, הוברחה משפחת וויל לג'נבה, שם פרסם וויל את ממצאיו הרפואיים הקשים בפרסומי הארגון שלימים הפך לארגון הבריאות העולמי (WHO) ואף בעיתונים רפואיים מובילים בארה"ב.
כך נודע לעולם שהזוועות מתרחשות לא רק בפולין, אלא גם בצרפת.

שמואל ארתור זיגלבוים (1891-1943) היה פעיל מפלגת ה'בונד', שהצליח לברוח ב- 1940 לבלגיה ובהמשך ללונדון. הוא ניסה לעורר את דעת הקהל לזוועות הנאצים באיזורי הכיבוש. כששמע על נפילת והשמדת גטו ווארשה, התאבד כמחאה על המצב הנורא של היהודים.
יאן קארסקי (1914-2000) היה חייל פולני ופעיל מחתרת, שביקר מספר פעמים בגטו וורשה, ברח ללונדון, ודיווח על מרד גטו וורשה, ועל השמדת היהודים.

שני הבורחים היהודים הסלובקים ממחנה ההשמדה הזה, רודולף וורבה ואלפרד ווצלר, נמלטו באפריל 1944 ופרסמו חוברת בת 33 עמודים המתארים את זוועות המחנה. הרופאה היהודייה הפולנית דורה קלינובה ששרתה כמתנדבת במלחמת האזרחים הספרדית, נתפסה בצרפת כפעילת המחתרת, ונשלחה לאושוויץ, כדי להשתתף בכפיה בניסיונות המזוויעים בבלוק 10. עדותה הוברחה למחתרת הפולנית והועברה ללונדון. אלה הן רק כמה דוגמאות בודדות. הידע היה בנמצא. קרוב לוודאי, שכוחות הברית היו יכולים לעשות יותר כדי לעצור את השמדת היהודים.
Comments