סיכום אישי של 77+ השנים האחרונות*

"Who learns and learns

Yet does not know what he knows,

Is one who plows and plows

Yet never sows”.[  The map is not the territory”      by Dr Alfred Korzybski ,1879 –1950 ]

*מוקדש להורי שהראו לי באהבה גדולה את הדרך הנכונה: עקרונות היושר, חשיבות ההתמדה בעבודה, מסירות למשפחה ולחברים, ערכים הומאניים, חשיבות ההשכלה, הספרות, האומנות, המוזיקה ואהבת האדם.                                             

נולדתי בנתניה, בעיצומה של מלחמת העצמאות ספטמבר 1948 תש"ח. נשוי לקרין (לבית קוסוי) ויש לנו שתי בנות: טלי והדי. אנחנו מתגוררים בסביון.

היום אני פרופ' אמריטוס לרפואה שיקומית, באוניברסיטת תל-אביב.

אני היסטוריון של הרפואה.

עוסק בנושאי MEDICAL HUMANITIES (ביו-אתיקה, הקשר בין אומנויות ורפואה).

חוקר נושאי "רפואה ושואה" , חבר "וועדת ה LANCET בנושאי רפואה, נאציזם ושואה" 2021-2023. 

בין השנים 1974 ועד 1999 עבדתי בתל השומר במרכז השיקום, רוב הזמן שימשתי כמנהל המרכז. ב- 1999 התפטרתי והקמתי בביה"ח "רעות" בתל אביב את האגף לרפואה שיקומית. מאז שיצאתי לגמלאות בשנת 2015, אני יועץ שיקומי ל "רעות".

אני פדוי שבי ממלחמת יום כיפורים וחוקר את התוצאות המאוחרות של השהייה בשבי.

אני מתופף ג'אז בהרכב " שמיניית הסיבוב השני" ובהרכב נוסף.

תודתי העמוקה והטוטלית נתונה למורי ומדריכי לאורך חיי המקצועיים:

פרופ' ישעיהו ליבוביץ ובן דודו פרופ' יהושע ליבוביץ

פרופ' עזרה זוהר

פרופ' יהודה פריד

פרופ' פרנץ בריל

פרופ' רפי רוזין כולם מנוחתם עדן,

ותיבדל לחיים ארוכים ופוריים פרופ' זהבה סולומון.

לזוגתי, בנותיי, אחי וחברי הקרובים, שנותנים לי כוח להמשיך.

שנתיים קשות של מלחמה בעזה ללא תוחלת, עם מחיר כבד מנשוא שלנו ושל הפלסטינאים. הרס מתמשך של מוסדות וערכי המדינה ע"י הממשל הנוכחי. השנה (2025) השתתפתי בהוראת "רפואה ושואה" בקורס שנתי שחלקו התקיים מרחוק בעזרת ה- ZOOM וחלקו במפגשים פנים אל פנים, ואני ממשיך לייעץ וללמד אחת לשבוע בביה''ח "רעות" ואף לבדוק ולהעריך נכים בביתי. אני משתתף בוועדת ייעוץ בענייני פדויי שבי ל"מנהלת השבים והחטופים". ממשיך בקצב בחקר נושאים שונים בהיסטוריה של הרפואה. הפעילות המוזיקלית עם שני הרכבים מרוממת את הנפש, והנאה גדולה שקרין זוגתי ואני, ולעתים עם חברים, מבלים במועדון הג'אז "שבלול" בתל-אביב. מבחינה אישית, כמה קרני שמש חדרו את השמיים הקודרים בשנה האחרונה: זכיתי בשלושה כיבודים:

הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב העניקה לי בשנת 2025 תואר של עמית כבוד  (HONORARY FELLOW), החברה הישראלית להיסטוריה של הסיעוד העניקה לי "תעודת חבר כבוד" ובסוף חודש אוקטובר 2025 קיבלתי בבית הנשיא בירושלים את 'עיטור נשיא המדינה' על תרומתי לחברה בתחומי הרפואה השיקומית ובתחום הדאגה לשיקום פדויי שבי.

זיכרונות מן העבר הרחוק:

זכורות לי הכתבות מתקופת נערותי על עשרת השבויים האזרחים ששבו שבורים ורצוצים מסוריה. רק אחד, ראובן ליבס, יכול היה לדבר ולתאר לעיתונאי יחזקאל המאירי את חוויותיו. סרטים כמו "הגשר על נהר קוואי" או "מלך עכברוש", השפיעו עלי עמוקות. ספרים כגון: "בכבלי השבי" (מאת שלמה סלודש, עם עובד, תש"ו) , "בריחתי מן השבי" (מאת פ. יורדן, תרגם משה בסוק, הקיבוץ המאוחד, תש"ה), "מן השבי הגרמני" (מאת שמעון הכהן, עם עובד, תש"ג), "חומות קולדיץ" (פטריק ריד, מ. מזרחי, תרגם ג. יקב, 1961), והספר " מבין החומות" ( מאת אסיר עברי, הקיבוץ המאוחד, תש"ב), העמיקו את ידיעותיי והבנתי על חוויות השבי. כסטודנט לרפואה בסוף שנת הלימודים הראשונה, בתקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים 1967 ובמהלך המלחמה, התנדבנו, קבוצת סטודנטים, לעבוד ולעזור לקיבוץ כפר הנשיא. אני זוכר שעמדתי בצומת ראש פינה וצפיתי בהובלת שבויים סורים ואחרים, כפותי ידיים ומכוסי עיניים לאוטובוסים. בהיותי סטודנט לרפואה נחתו בתל השומר פדויי השבי שלנו ממלחמת ההתשה. ראיתי את הנחיתה ואף ביקרתי אותם בעת אשפוזם. לאחר שאנחנו חזרנו מהשבי המצרי, (נובמבר 1973), נשלחנו, שבעת הרופאים שהיינו אסירים במצרים, לארצות שונות, במאמצים לברר מה קורה עם שבויינו בסוריה. לקראת הנסיעה ביקרנו בכלא מגידו ושוחחנו עם שבוי – רופא סורי. 

מלחמת יום כיפור – זיכרון אישי.

בשבת, בשעות הבוקר של יום כיפור, שישה באוקטובר 1973 הייתי בדרכי מבסיס "טסה" בעומק סיני בחזרה לאחד המעוזים בקו התעלה. שרר שקט מוחלט, שילוב של שבת ויום כיפור, זאת בהשוואה לרעש שנשמע בסיני בכל התקופה הקודמת בה שרתי במילואים במעוזים. תמיד היה איזה רעש באוויר, ביום ובלילה. כעת היה שקט מוחלט. ואני תוהה: המצרים גם מציינים את יום כיפור? למה השקט הזה?

המקום:

בדיוק "חגגתי" את יום הולדתי ה- 25. הגעתי בשעה 12.30 בצהריים מהבסיס בטסה למעוז 'חיזיון', ביום האחרון בחודש המילואים שלי בתעלה. בגלל כוננות שהוכרזה בצה''ל כבר ביום חמישי 4 באוקטובר 1973, הסכמתי להתנדב לעוד יום שירות, ולבקשות המח"ט אמנון רשף והרופא החטיבתי, ד"ר דורון מייזל הגעתי למעוז 'חיזיון' שלא היה בו רופא. מעוז "חיזיון" (מול גשר הפירדאן) בתעלת סואץ, הצפוני שבמעוזי קו בר-לב בגזרה המרכזית בקילומטר ה-68 של התעלה, מצפון לאיסמעיליה. מעוז "חיזיון" אויש ב-20 חיילי החטיבה הירושלמית. מפקד המעוז, סרן אחירם (רמי) ברעלי נפצע שעתיים לאחר תחילת הלחימה. המלחמה החלה ב-13:45. נאלצתי לקטוע את ידו השמאלית של סרן ברעלי קרוב מאוד לבית השחי בגלל ריסוק היד מטיל שנורה עליו בעת שהמטיר אש על סירות המצרים שצלחו את התעלה. שעות מספר לאחר הקטיעה, בבונקר מתחת לפני האדמה, ביקש ברעלי הפצוע להסיר את השעון שלוחץ על פרק ידו. אמרתי לו שאין שם שעון וגם אין שם יד. כאבי הרפאים (כאבי פנטום) הופיעו באותו זמן. כאבים קשים מקומיים הופיעו בעת שלא היה בהשפעת המורפיום. סרן ברעלי דרש כמה פעמים שאמית אותו בגלל סבלו הרב ומצבו הנואש. אני כמובן לא נעניתי לבקשתו, כפי שלא נעניתי לבקשות ההתאבדות של החיילים שנותרו עימי במעמקי המעוז. סרן אחירם ברעלי נהרג ביום שלישי (9 באוקטובר) בלילה מאש להביור ומשאיפת עשן אפור. מתוך 21 הלוחמים במעוז רק 8 נפלו בשבי ושרדו. רוב הלוחמים שנהרגו, נורו בעת שיצאו מפתח המעוז במהלך שלושת ימי המלחמה הראשונים.

שרדתי לחימה נואשת של חיילי המעוז המכותר. אלה שיצאו להיכנע מהבונקר השני, נקטלו במקום בדם קר בידי חיילי הצבא המצרי. איכשהו שרדתי, כאשר אני שואף לגופי את תערובת העשן האפור ועשן אש הלהביור, ולוחמים לידי מתים. עד היום פשר הישרדותי היא לי כחידה.  בעשרה באוקטובר, היום החמישי למלחמה, כשיצאתי מהבונקר השרוף, יצאתי לחפש מים, מזון, אוויר נקי, נתפסתי בידי חיילי מחלקה מצרית שהתכוננו להוציאני להורג. פעמיים הציל אותי מפקדם, שכמו באגדות הופיע ברגע האחרון על ג'יפ, וחצץ ביני לבין מחלקתו. על תקופת השבי שלוותה בחקירות, חלקן אלימות, טיפול לא מלא במצבי הרפואי המדרדר, ופגישות עם שבויים אחרים, לא אפרט כאן הפעם.

יום 19 בנובמבר 1973 לא יישכח אצלי לעולם. ההכרה שאני משתחרר מהשבי המצרי ושב לארץ, הלמה בי רק בעת הטיסה במטוס הצלב האדום מקהיר ללוד, טיסה קצרה בזמן אך ארוכה ברגשות ובתובנות: שרדתי לחימה נואשת של  חיילי המעוז, טיפלתי במפקד המעוז שנאלצתי לקטוע את ידו, לטפל בו שלושה ימים עד שנשרף ע"י להביור ונחנק מרימוני עשן-אפור, עודדתי הלומי קרב בבונקר, מנעתי התאבדות של חיילים מיואשים, ולבסוף, במשך ארבעה ימי לחימה, למרות הוראת סגן מפקד המעוז לצאת להיכנע, החלטתי במעין אינטואיציה, לא לצאת, דבר שהציל אותי ועוד חייל.

חוויות שחוויתי במלחמה עצמה ובעת השבי (חוויות שאיש לא הכין אותי אליהן מעולם):

במלחמה: הפצצות, הפגזות, בידוד, חוסר מזון ומים, הימנעות משינה, לחימה נואשת, חוסר ידיעה, חוסר ניסיון, חברים נהרגים, החלטות קשות, מניעת התאבדות של חיילים, טיפול בפצועים, עידוד, גם בעת שהציוד הרפואי אזל, הישרדות, הסתערות הקומנדו המצרי שוב ושוב על המעוז הקטן. שאיפת עשן אפור ואש להביור, איבוד הכרה לכמה שעות, קוצר נשימה, אי-ספיקה נשימתית.

בשבי: ניסיון לשכנע את חוקריי שאני רופא ולא טייס, חקירות, הטעיות, רעב, צמא, חוסר ידיעה, חוסר שינה, הזיות (הלוצינציות), עינויים, בידוד, צינוק, תא, קשירות, כיסוי עיניים, אין סדר יום, תנאי היגיינה קשים, עייפות קיצונית, חוסר ידיעה מה ילד יום, מתי נשוחרר, סיבוכי שאיפת החומרים הרעילים: דימום ושטי ורקטלי, חום גבוה, יובש, טיפול מאוחר ושגוי של המצרים.

סיפור אישי על קצין מצרי (כפי שסיפרתי בראיון ברדיו 103FM):

"ברגע שאתה פצוע ותלוי באחרים והפסקת להיות לוחם אתה מפסיק לאיים על האויב ומתחילים לרחם עליך. המעוז שלי נכבש ב- 8 באוקטובר כשנותרנו מעטים בבונקר. אלה שיצאו ממנו בימים הראשונים נורו למוות. חשבנו שאנחנו הולכים למות והאמנו שזה הסוף.

נותרתי לבדי בבונקר, עם כוויות ושאיפות עשן כתוצאה מניסיון של המצרים לשרוף אותנו. בלילה בין 9 ל- 10 באוקטובר, המצרים גילו אותנו מתחבאים בבונקרים התת קרקעיים. המפקד הפצוע, הגוסס, השמיע באותן שניות מלמול: "זהו זה גומרים אותנו, זה הסוף". אחרי מספר שעות כשיצאתי מהבונקר וניסיתי לברוח, הבחין בי רכב מצרי עמוס חיילים שהתכוונו להרוג אותי. לפתע הגיע קצין מצרי בג'יפ שביקש ממני להתקרב אליו. אני צנחתי לאדמת החול המדברי החם, ולחשתי לו שאני רוצה לשתות מים. הוא זרק לי את המימייה והתחלתי לשתות. לאחר מכן החלה הפגזה, ובכדי לחמוק מהנפילות, גררו אותי הנהג והקצין לרכב.

באותו הרגע החל ויכוח אדיר ביניהם. הבנתי מדברי הקצין כי הוויכוח הוא בגללי וביקשתי ממנו שיעזור לי ושנברח יחד. הוא תפס אותי עם הנהג וברחנו. לאחר מכן זרק אותי הקצין לבור בשטח והחלה בחינה, האם אני באמת רופא. הם לא האמינו שאני רופא, חשבו שאני טייס. ערכו לי בחינה ברפואה, הקשה ביותר שעברתי בחיי, בתנאים קשים ומול עתיד לא ברור. התחלתי לעכל לאט- לאט שאני שבוי. מצבי הרפואי התדרדר. מעגל האי-שינה, צמא, עייפות, רעב, והאי-נודע המשיך".

על מה חושבים בשבי? על אשתי הנשואה לי רק חצי שנה, על בני משפחתי, על החברים, ועל הדבר האחרון הזכור לי מהתעלה: גדודי שריון מצרי השועטים קדימה ואין מי שעוצר אותם...

באחת החקירות, ידיי נותרו חופשיות ואספתי מהרצפה עטיפת סיגריות ריקה. הצלחתי גם לקחת בדל עיפרון ורשמתי את שמות האנשים שאזמין למסיבת השחרור. הרשימה נשמרה, אך מסיבה לא נערכה אף פעם. החזרה לזרם החיים הרגיל, להתחלת התמחות רפואית, לבניית משפחה ולהחלמה, דחקו כמובן כל רצון למסיבות.

תיעוד שחרור החטופים מעזה החזיר אותי לרגע שלא אשכח כל חיי. אחרי 44 יום בכלא המצרי הודיעו לי שאני משתחרר. המילים הללו "אתה יוצא הביתה היום" – זו הרגשה אדירה.

עם הנחיתה בארץ – בוצעה כל טעות אפשרית והרבה לקחים ומסקנות נלמדו מאז. כך לדוגמה, עוד לפני שירדנו מהמטוס, קיבלנו חוברת מידע על שלבי המלחמה ובה גם קטע מתוך חוק השיפוט הצבאי על כך שחל איסור למסור מידע לאויב. כף רגלנו עוד לא דרכה בישראל וכבר דאגו להזהיר אותנו מראש.

דמיינתי את רגעי הפגישה עם אשתי ומשפחתי. אבל השרידות בשבי לא הכינה אותי לקבלת הפנים שתוכננה לנו.

לא נתנו לבני המשפחה להגיע לנמל התעופה בלוד. כל אותה עת יקירינו היו בביתם "מחוץ לתחום". אחרי יומיים בבית צווינו להגיע למלון "מבטחים "בזיכרון יעקב. המקום אורגן כבסיס צבאי. (שוב) חקירות, בדיקות רפואיות ונפשיות, מעט מופעי בידור בערבים ועוד. כדי לפגוש את בת זוגי, נאלצתי כמה פעמים לברוח דרך גדר המתקן, וכך גם כדי להגיע לנישואי חבר הצנחן (שהמתין לשובי מהשבי) שהגיע במיוחד "מארץ גושן" להתחתן. קבעתי עם בת זוגי שתחכה לי בשעה מסוימת, במורד הכביש היוצא מ"המתקן" בזיכרון יעקב. לחלק מהחברים השבויים, השהייה במתקן הייתה טראומטית. לחלק מהלומי הקרב שרוכזו "בבית -ניסן" בנתניה, הטראומה הועצמה. הסרט "301 פדויי שבי" ששודר בערוץ 11, הביא בצורה סדורה ומדויקת את סיפורם של המתקנים. לא ניתן למצוא בחר"פ או בכל מקום אחר דו"חות על הטיפולים, חלקם חריגים, ב"בית-ניסן", מישהו כנראה דאג לבער את החרפה.

וזהו, הביתה. למרות הפגיעות שסבלתי ולמרות השבי, נאלצתי לחזור לשרת בצבא. כידוע, ארבעת אמנות ג'נבה כלולות בחוק השיפוט הצבאי. באמנה השלישית נכתב במפורש (סעיף 117) ששבוי משוחרר לא יחזור לשירות צבאי פעיל. התעלמו. בסופו של דבר, טענו, "אתה תשרת בעורף". וכששאלתי האם הם בטוחים שהאויב לא יגיע שוב לבסיס בו אשרת, הם פצחו בצחוק משפיל. סיפרתי להם שבלילה בו הגענו בתחילת ספטמבר 1973, קבוצה של כ 20 סטאז'רים לרפואה לרפידים (ביר-גפגפה) לשירות של חודש במעוזי תעלת סואץ, קיבלנו הדרכה על הנעשה בסיני ובתעלה. קצין המודיעין התרברב ואמר שהתעלה לא עבירה ואין שום סיכוי שהמצרים יחצו אותה.. פני השומעים בבסיס חר"פ נפלו, והחיוך נמחק מפניהם. בסופו של דבר הוצבתי בפברואר 1974 במחלקת השיקום הצבאי בתל השומר והתחלתי את התמחותי ברפואה שיקומית, בה אני עוסק עד היום. הקדשתי את כול מרצי לבניית משפחה, החלמה, עליה במשקל (ירדתי בכלא 20 ק"ג), וקריירה קלינית ואקדמית. לא שמעתי לאורך שנים, שום דבר מאגף השיקום של משרד הביטחון. בשלב מסוים, העובדות הסוציאליות במחלקה עודדו וכיוונו אותי להגיש תביעה לאגף השיקום (משהב"ט) בגין הפגיעות השונות. תחילה סירבתי בתמימות. הרי אני כרופא מקבל תשומת לב רפואית ממי שאני צריך. את התמיכה הנפשית האמיתית אני מקבל מבת זוגי. המעטפת החברתית מחברי, בני משפחתי והעיקר, מחלק מהנכים המאושפזים במחלקות השיקום. הכוונה מקצועית קיבלתי כמובן ממנהל (מפקד) המחלקה (פרופ' רפי רוזין ז"ל) וצוותו. עם קבלת תואר המומחה בשנת 1979, שלח אותי פרופ' רוזין להשתלמויות באנגליה וארה"ב. בסופו של דבר, וועדות הנכות (חלקן היו מאוד בלתי נעימות) הכירו בפגיעות וקבעו אחוזי נכות סמליים. רק 12 שנה לאחר המלחמה, בעידודו של ראש אגף השיקום אריה פינק המנוח, תיקנו את אחוזי הנכות ועברו עוד שנים רבות, ושוב תיקנו אותם. זה קרה לאחר מחאה גדולה של עמותת פדויי השבי, עמותת "ערים בלילה" בכנסת (2005). במשך השנים הבאות התגלו בקרב פדויי השבי הפרעות נפשיות, מחלות שלא אובחנו בתחילה ובעיות הקשורות ישירות בתקופה הממושכת בשבי ובפגיעה הגופנית שחוו. מערכה משפטית שקיימנו להכרה במצב הרפואי והנפשי לא נשאה פרי. משרד הביטחון ועובדיו התעלמו עשרות שנים מחלק נכבד ממסקנות המחקרים החשובים שנעשו בארץ ופורסמו בעולם. בלחץ רב, נחקק חוק (לא מלא) למען פדויי השבי. עד 2005 לא היה שום חוק שכזה. רק בעקבות מלחמת עזה 2023 ואילך, אגף השיקום החל להכיר בחלק מהתחלואים הפיזיקליים המאוחרים. אין עוד מדינה בעולם שהתעלמה כמו ישראל מצרכי פדויי שבי שלה. לאחר מלחמת לבנון הראשונה, הוחזרו שבויים ישראלים מסוריה ולבנון. צורפתי לצוות הצבאי שקלט אותם (בין 1982 ועד 1985, בבסיס חיל הים בחיפה ובג'נבה). יצרנו מודל ומערכת מטפלת ומשקמת. אך לאורך השנים, צצו בעיות רבות בקרב פדויי השבי: נפשיות, רפואיות-פיזיות, משפחתיות, תעסוקתיות ועוד. מחקרים שבוצעו במשך שנים בידי פרופ' זהבה סולומון עם עוזריה (אני ביניהם), עמיתיה ותלמידיה, פורסמו בעולם. אנשי משרד הביטחון עדיין מתעלמים מחלק נכבד ממסקנות המחקרים המבוקרים היטב.

הדרך לאחר השיבה הביתה הייתה ארוכה: אישית, משפחתית וגם מקצועית. תחילה החלומות, ההתארגנות, ההחלמה (חלקית) מהפגיעה בריאות, ירידה בשמיעה, אי-שקט, ההצבה במחלקת השיקום בתל השומר, החוויה של הפגישות עם נכי המלחמה ועם נכים ותיקים. קריאה אובססיבית של חומר הקשור למלחמה ושבי: חומר רפואי, פסיכולוגי, ספרי זיכרון ועוד – עד שנגמלתי מזה.

הצייר ההולנדי, פיט מונדריאן,

PIET MONDRIAN [ 1872-1944] : חלוץ הציור המופשט והטהור כתב

"הקו והצבע והיחס ביניהם, חייבים לכלול את כול מערכת הרכיבים החושניים והאינטלקטואלים של החיים הפנימיים". ציוריו מאופיינים ברקע לבן ועליו קווים שחורים אנכיים ומאוזנים וביניהם שלושת הצבעים העיקריים – צהוב, כחול ואדום. עיון בתולדות חייו מראה לנו שאם היה חי כיום, לבטח היה מאובחן כסובל מ OCD: חרדתו לסדר, דיוק וניקיון, הייתה ידועה לכול. ומדוע אני מזכיר אותו כעת? סיבה אחת: יצירתו ופעילותו האומנותית העשירה למרות הבעיה הנפשית, ושנית: תהליך השיקום המודרני כמטפורה לעקרונות עבודותיו של מונדריאן: האדם הפגוע, הפצוע, הנכה, כדף לבן ובו מצויות שתי וערב, פסיפס של צבעים המרכיבים אלגורית את מרכיבי חיינו.

נכות או ליקוי הנגרמים ע"י טראומה פתאומית מהווים קטיעה של מהלך הזמן, עצירה של רצף החיים. השיקום הוא השאיפה לחזור למעגלי החיים הרגילים. הכול זורם, כתב הרקליטוס במאה החמישית לפני הספירה, ואוסיף, שעבור הנכים מכול סיבה שהיא, הכול זורם אך לא כמו מקודם. דקרט קבע את עיקרון ה- CONATUS: הדחף התמידי להתקדם, לגלות, לחקור. ויקטור פון וייצקר Viktor von Weizsacker [1886-1957] היה נאורו-פסיכיאטר ופילוסוף גרמני שטבע את המונח פנטגרמה פאטית או המעגל הפאטי:  אני רוצה>אני צריך>אני רשאי>אני חייב> אני יכול!  זה המעגל בו מצויים הנכים. הניצחון הסופי על המוגבלות.

ניסיוני בשיקום נכים מאז מלחמת יום כיפור, מראה שרוב האנשים הזקוקים לעזרת המערכת השיקומית הרפואית, אכן מתמודדים, משתקמים וצומחים. מודל העבודה שלנו הוא קודם כול גישה הומנית-שיוויונית-ליברלית, צוות רב מקצועי הנוקט בשיטות מגוונות משטחים רבים, לאורך זמן, ובעזרת הרשויות המבטחות. אנו נפעמים כול פעם מחדש שלמרות שאין רגנרציה – קיימת רה-אינטגרציה של הנכה לזרם החיים הרגיל.

השיקום אינו נגמר לעולם. התמודדות הנכים והפגועים נעשית לכול אורך החיים בעזרת המשפחה והחברים הקרובים. אך אנו זקוקים לתמיכת מערכות השיקום הממסדיות במשרד הביטחון או הביטוח הלאומי גם זמן רב אחרי השחרור ממחלקת השיקום. לצערי, המצב אינו תמיד אידיאלי: מוכי תגובות הקרב זכו לתשומת לב, רק אחרי מלחמת יום הכיפורים 1973,  ופדויי השבי, עדיין נלחמים במערכת כדי לזכות בהכרה מלאה. האם באמת "טוב למות בעד ארצנו" כפי שאמר כנראה טרומפלדור ברגעיו האחרונים? אעדיף את מה שכתב הלום קרב מפורסם ממלחמת העולם הראשונה, המשורר האנגלי וילפרדן אוון WILFRED OWEN שכתב אולי את השירים האנטי מלחמתיים הכי חזקים והכי משפיעים. הוא נהרג שבוע לפני הפסקת האש במלחמת העולם הראשונה, 1918:

"...My friend, you would not tell with such high zest

To children ardent for some desperate glory,

The old Lie: 

Dulce et decorum est , Pro patria mori.

לאחר חזרתי ארצה מהשבי, עסקתי רבות בטיפול השיקומי בנכי צה"ל. הם קיבלו אותי כאחד משלהם והעיסוק בשיקום הפך להיות מפעל חיי. הקמתי בשנים 1999-2000 בבית החולים 'רעות' בתל אביב את חטיבת השיקום וזו הייתה הזדמנות פז לבנות יש מאין, לבסס את התחום ולהכשיר דור איכותי של רופאים ממשיכים.

בעת מלחמת הבלקן  1990 נפלו בשבי הסרבי שני טייסים צרפתיים. הצרפתים פנו למשרד הביטחון, ועם חזרתם של הטייסים לארצם, יזמו הצרפתים פגישת עבודה שבה השתתפו הנספח הצבאי הצרפתי בארץ, ד"ר איתמר ברנע (טייס פדוי שבי מסוריה ופסיכולוג) ואנוכי   . וסיפרנו להם על מודל קליטת פדויי השבי בארץ.

לפני שנים מספר נקראתי לקרפ"ר (קצין רפואה ראשי בצה''ל) ד"ר נחמן אש לישיבה עם ראש בריאות הנפש וענף רפואה כדי לדון בנוהלי קליטת חייל צה''ל השבוי גלעד שליט, שהיה בשבי החמאס כחמש שנים.

במשך שש שנים בשנות ה- 2000 הייתי חבר בצוות רפואי של ארגון הגג של ה-VETERANS העולמי (לפי מינוי מטעם "צוות", ארגון נכי צה"ל ואגף השיקום/משרד הביטחון), ולמעשה הפעילים בוועדה הם רק האירופים. האמריקנים אינם חברים בארגון העולמי ויש להם ארגון משלהם (VA) , ובמסגרת זו חיברתי וערכתי נהלים הקשורים למעקב ארוך טווח אחר נכים ופדויי שבי שהתקבלו והוכרו באספה העולמית שלהם.

רפואת השיקום ושיקום פדויי שבי היא חוליה קריטית גם כעת, בהיותה מאפשרת הסתכלות על האדם כמכלול, תוך אינטראקציה עם גורמי טיפול נוספים. שיקום זו ההזדמנות לעקוף את המחסומים וללמד אנשים לחיות למרות המגבלות. זה הניצחון האמיתי של האדם ואחד הלקחים החשובים שלי מהמלחמה.

כאמור, בין השנים 1982 ל-1985, שימשתי קצין קולט שבויים ממלחמת לבנון מטעם חיל רפואה. אני זוכר כמה חשוב היה לי לשבור את הקרח בינינו והדבר הראשון שסיפרתי להם הוא שהייתי שבוי. הצלחתי ליישם בשנים הללו עקרונות חשובים שלא זכיתי להם עם חזרתי מהשבי.

מה הכי חשוב להבין? מי שחוזר מהשבי זקוק לאמפתיה. יצרנו מודל של חיבוק, אמפתיה, שבירת קרח. ורק אחר כך ביצענו את הבדיקות המתבקשות. חשוב לייצר אווירה של ביחד, מעטפת עם המשפחות.

הסביבה הקרובה של המשפחה והחברים חייבת להיות מעורבת בתהליך, בליווי אנשי מקצוע. הסיטואציה היא בלתי נתפסת אבל בעזרת אנשי מקצוע מיומנים: אנשי חינוך, רפואה ובריאות הנפש, ניתן ליצור מודל שיקומי אמפתי המתבונן בהתפתחות ובהסתגלות של אותם שבויים.

הדבר שהכי רציתי כשחזרתי מהשבי הוא לראות את אשתי ומשפחתי ולא נתנו לנו, אלא רק לאחר שעות של תהליכי בידוק. חשוב שנדע לתת את היחס הנכון. 

אמפתיה היא מילת המפתח לפני כל תשאול או בדיקה. לנו לא נתנו לפגוש את משפחתנו וזו הייתה טעות עבורנו.

כאמור, יחד עם פרופ' זהבה סולומון, הייתי שותף למחקר ארוך שנים שעקב אחר מצבם של פדוי השבי ממלחמת כיפור. אחד הממצאים העיקריים שעלו הוא הבעיות הגופניות והנפשיות שהתעוררו אצלם גם עשרות שנים לאחר המלחמה. מסקנה זו נתמכה גם במחקרים דומים שנעשו על פדויי שבי במספר מדינות מערביות.

מה שמייחד את ישראל הוא שבשל המתח הביטחוני הגבוה, אנו עדים לאורך השנים לטריגרים רבים המעוררים את הטראומות הישנות. ההשלכות הן בעיות בריאות דוגמת לחץ דם גבוה, מקרי שבץ, סכרת לצד בעיות רגשיות ונפשיות.

מלחמת המפרץ ב-91' למשל, עוררה מחדש את המצוקות הנפשיות בקרב ניצולי שואה שתפקדו נורמטיבית. גם תקופת מגפת הקורונה היוותה שוב איום קיומי וכשחקרנו את שבויי 73 בתקופה זו, ראינו שוב הידרדרות נפשית ותפקודית באחוזים ניכרים.

לאור ממצאים אלה, יש צורך כיום להקים גוף לאומי לטובת השבים ומשפחותיהם שייתן מענה רפואי ונפשי לצרכיהם השונים. ההתמודדות בפן הנפשי והמנטלי לא מסתיימת עם החזרה מהשבי, ולכן יש צורך במעקב ארוך ורציף מבחינה נפשית, תעסוקתית ומשפחתית.

מטרת העל שלנו היא להחזיר את האדם להשתלבות מחדש במסלול החיים. איך עושים זאת? בדיוק לפי המודל השיקומי. התפיסה השיקומית כוללת את החלק הרפואי, הנפשי, התעסוקתי, המשפחתי, המיני, הזוגי – למעשה כל סביבת החיים של האדם. כל אלה מתרחשים בשלבים תוך בניית תכנית אישית כוללנית בהתאם לתהליך האבחוני.

הגוף הלאומי צריך לכלול צוות שבראשו עומד גורם טיפולי המרכז סביבו אנשי מקצוע רב תחומיים: רופאים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים, אנשי חינוך, עובדים סוציאליים. כל הגורמים הללו צריכים לעמוד בקשר, לבנות תכנית טיפולית אישית וללוות את החוזר מהשבי ומשפחתו.

רפואת השיקום עוסקת בצמיחה ממשבר ושינוי הוא תמיד אפשרי. לפי המחקרים, לפחות שליש מהשבים מהשבי יהיו חשופים לבעיות חדשות גם עשרות שנים לאחר המקרה ולכן הליווי והמעטפת חשובים כמערך לרפואה מונעת שתחסוך סבל מיותר, כסף ואשפוזים.

אוקטובר 2023

רבים שואלים, לאחר המחדל והטרגדיה של 7 באוקטובר 2023, האם ניתן לעשות הקבלות בין שתי המלחמות, ש- 50  שנה בדיוק מבדילות ביניהן. מבחינתי, בהחלט כן. חוויתי מלחמה קשה במעוז, רצח שבויים בעת הנפילה בשבי, ושאר אימי החקירות והבידוד. מחדל אחרי מחדל. רוח האופוריה שלאחר הניצחון במלחמת ששת הימים נמוג במהירות. החשיפה לגודש ולעוצמת הלחצים הקיצוניים בשבי היא ייחודית גם בכך שהשובים פועלים באופן מכוון כדי "לשבור" את רוחם ועמידתם של השבויים. במהלך השבי במלחמת יוה"כ הפעילו השובים, במשך שעות, תעמולה אנטי ישראלית. הופצו ידיעות כוזבות על מותם של מנהיגי ישראל, על ניצחון השובים וכיבוש הארץ בידם. לעיתים בישרו לשבויים על מות קרובי המשפחה שלהם והכחדת יקיריהם. כאן הייתה יד מכוונת לפגוע בשבויים על ידי הגברת תחושת הבדידות והנטישה. האם השבויים והחטופים בעזה עוברים דברים דומים?

בטווח הקצר, מתמודד השבוי עם עצם הנפילה בשבי ועם חיי היומיום הקשים הכוללים עינויים, חסכים רבים, השפלות ועוד. בטווח הארוך, מתמודד השבוי לאחר שחרורו ושובו לביתו עם ביטויים כרוניים יותר של מצוקה נפשית, הנמשכים לעתים גם עשרות שנים לאחר השחרור מן השבי. לעתים התופעות של POST TRAUMA מופיעות שנים אחרי השחרור.

השבויים, בתוקף היותם חיילים, אמורים לנהוג בנסיבות הבלתי אפשריות הללו על פי קוד תרבותי המושרש היטב בחברה הישראלית, לפיו על השבוי לגלות חוזק ועמידות ולא לחשוף מידע, ולו במחיר חייו. לגבי אזרחים שנחטפו (בני ערובה HOSTAGES ), לא מדובר בדרך כלל על השגת מידע. מצופה מחיילים "להילחם עד הסוף" ו"לעמוד בכבוד" בחקירות , האמנם?  האם הישרדות אישית לא חשובה יותר ?  

גם פדויי השבי ממשיכים להיחשף בארץ לחוויות מלחמתיות ולדיווחים אודות חיילים אחרים שנופלים בשבי, יש חשיבות ייחודית לבחינת הסתגלותם של פדויי שבי בישראל.

עם השנים, העמדות כלפי השבויים עברו שינוי אשר התאפיין בהבנה ובאמפטיה רבה יותר. עם זאת,  עדיין ניכרה הכחשה רבה לגבי חלקים נרחבים בחוויית הנפילה בשבי. ניכר כי קבלה מלאה של האפשרות לנפילה בשבי טומנת בחובה את היכולת לקבל פגיעות ודימוי עצמי מוחלש, אשר חלקים רחבים מהחברה הישראלית ממאנים לקבלם.

אם אשוב למלחמת עזה הנוכחית, הרי שברגע שהחלו להתכונן לקבלת חלק מהחטופים, באו להתייעץ עמי נציגים של גופים רבים העוסקים בקליטתם ובדיקתם של המשוחררים. תיארתי להם בסבלנות מה נעשה בשנות השמונים על ידי הצוותים הצבאיים. כעת מדובר באזרחים בגילאים שונים, נערות ונערים ואף ילדים. דבר דומה קרה במלחמת השחרור. עיקרון אחד עיקרי הדגשתי באוזני כולם: הטיפול לא מסתיים בימים הראשונים לאחר חזרת החטופים והשבויים. עד כמה ששמעתי, אכן נעשו שיפורים רבים בתהליך קבלת החטופים לעומת מה שאנו עברנו ב- 1973.  קיימות בעיות רבות המתעוררות גם שנים אחר כך. התמיכה, ההכוונה, הטיפול והשיקום צריכים להמשיך. אני קורא להקים מרכז לאומי שיאבחן, יטפל וישקם פדויי שבי לאורך חייהם. כמו שחובת המדינה לשחרר שבוי וחטוף ללא מורא או משוא פנים – חובתה לדאוג לו כפי שמדינה דואגת למי שפעל בשמה ונפגע. שאם לא כן, אנא אנו באים.

מחדלי יום כיפור 1973, ושמחת תורה 2023

•      זלזול בכוחו של האויב לממש את תוכניותיו התקפיות הידועות

•      שאננות במקום כוננות

•      קריסה מוחלטת ברגע המבחן

•      חשש ממלחמת התשה ממושכת

•      מחיר השלום - נסיגה, פשרות

לסיכום:

1.  החזרה לארץ של שבויים לוותה לעתים בצלילים  "צורמים" וצורבים.

2.  הייתה התעלמות ממצב פדויי השבי ככלל לעומת המצב בעולם כולו !

3.  ועדות משרד הביטחון (והמוסד לביטוח לאומי) עובדות לפי כללים נוקשים של תביעה / הוכחה והפנייה לפי סוג הפגיעה. לא תמיד האווירה בוועדות היא קונסטרוקטיבית...

4.  מחקרים שבוצעו לאורך שנים בארץ ובחו"ל מראים שעם הזמן קיימת החמרה במצב פדויי השבי במישורים גופניים, נפשיים, תעסוקתיים וחברתיים.

5.  מלבד ההכרה בתוצאות הנפשיות של השהייה בשבי האויב, קיימים תהליכים  של שחיקה/התמודדות עם מועקות/הזדקנות מוקדמת / תחלואה גופנית מוקדמת ועוד.

6.  לצערנו, כשסוקרים את ההיסטוריה של הטיפול/הכרה/שיקום של נפגעי צה"ל, רואים שהייתה התייחסות קודם כל לחלק מהנכויות הפיזיות ( פגיעות נאורולוגיות, אורטופדיות, פנימיות ) ורק אחרי מלחמת יום כיפור, החלו להתייחס לנפגעי מוח, נפגעים בתר-חבלתיים ( PTSD ) ורק בסוף בעיות פדויי השבי.

7. יש צורך לאומי בהקמת מרכז או לשכה/מרפאה/משרד שתטפל בפדויי השבי לאורך השנים

8. יש להביא גם מממצאים לגבי נשות שבויים, ילדים , "דור שני".

9. ליצור תכנית שיקומית שתכלול "חבילה" של מעקב רפואי, נפשי, הפנייה לספורט, רפואה משלימה ועוד.

מה יכולה להיות תרומתם של חברי מערכת השיקום ומערכות רפואיות אחרות בעת הטיפול בפדויי השבי ?

•      אמפטיה וקשב לצרכי פדויי שבי ובני משפחותיהם

•      אופטימיות לגבי התגברות על קשיים

•      שת"פ עם מערכות בריאות הנפש

•      עידוד למעקב סדיר ארוך טווח גם אחר חיילים וגם אחר אזרחים. עיון במחקרים שנעשו בחו"ל

•      עידוד והכוונה לפעילות משקמת ארוכת טווח: עבודה ותעסוקה מתאימים, ספורט

מותאם, קשרים חברתיים, יצירתיות (כתיבה, לימוד, מוזיקה), אומנות, בידור, תכנים

מגוונים.

סוף דבר

•      הקדשתי את חיי המקצועיים והאקדמיים לשלושה "ש", "ה" אחד ו- "מ" אחד :

•      שיקום

•      שואה (רפואה ושואה)

•      שבי

•      הומניסטיקה של הרפואה  medical humanities (היסטוריה של הרפואה, אתיקה ועוד)

•      אך צריך למצוא זמן איכות גם למוזיקה:הנגינה עם חברי בשני ההרכבים שלי, שומרים על שפיות, רוגע ואופטימיות.