בשנות ילדותי ובגרותי בנתניה של שנות ה- 60 וה – 70, ליוו אותי דמויות ממעגלים רבים:
משפחתי הקרובה, קרובי משפחה שגרו כולם מחוץ לנתניה והתראינו אתם בהזדמנויות שונות, קרובי משפחה, חברים וידידים של ההורים שגרו בחו"ל והיו מגיעים מידי פעם לישראל,
השכנים בבניין ובשכונה, המורים והתלמידים בבתי הספר שלמדתי, ידידים וחברים של ההורים בנתניה ומחוץ לנתניה, בעלי מקצוע שונים, בעלי חנויות ומוכרים בחנויות שנהגנו לקנות בהם ודמויות נוספות מחוץ למעגלים הללו.
הרשימה הראשונה על דמויות בנתניה תיוחד לשני אנשים ממעגל 'בעלי המקצוע' שליוו אותי לאורך כל השנים הללו.
הראשון הוא שרגא, מתקן ומוכר האופניים מרחוב סמילנסקי בנתניה.
החנות ובתוכה בית המלאכה לתיקון אופניים שכנה ברחוב סמילנסקי, ברצף החנויות לפני 'בית זאב', מול רחוב קראוזה.
מחוץ לחנות, לאורך חלון הראווה, היה מותקן צינור מתכת בגובה כמטר וחצי, שגם נועד למנוע פגיעה בחלון הראווה, וגם נועד להנחת האופניים. בדרך כלל הייתי מגיע לחנות כשהיה לי פנצ'ר באחד הגלגלים.
את החנות ניהלו שניים: אב ובנו, שהיו דומים בצורתם החיצונית: לא גבוהים אבל עגלגלים, ומכאן בא הכינוי: 'השמן' שניתן לאב ובנו שרגא ירש את החנות עם הכינוי.
לשרגא 'השמן' היה שפם קטן.
בכתבה שפורסמה ב- 23 בספטמבר 1976 במדור 'עמוד אזורי' בעיתון 'מעריב', מספרת העיתונאית תלמה גלבוע ש"וותיקי הרוכבים בעיר זוכרים כי את עסקי האופניים בנתניה החל אביו של שרגא לפני 30 שנה (בשנות ה-40) בפחון בשוק הישן".
גם בכתבה הזו לא מוזכר שם האב או שם משפחתם.
שרגא ולקוחותיו הצעירים
(מקור: 'עמוד אזורי', 'מעריב', 23.9.76)
בעקבות פרסום התמונה הזו בפייסבוק באתר "נתניה של פעם" בחודש מאי 2022,
שלחה כלתו של שרגא, הדס זלוצובסקי - לוי, את התמונה הבאה, וכך 'גילינו' ששם אביו של שרגא הוא: ישראל ושם המשפחה שלהם: זלוצובסקי.
ישראל זלוצובסקי (מימין חובש כובע) מעניק זוג אופניים
כפרס במסגרת חגיגות העצמאות, כנראה בתחילת שנות ה-60.
(מקור: הדס זלוצובסקי - לוי)
שניהם לבשו בגדי עבודה: בצבע חאקי או בצבע כחול עם שני כיסים גדולים בחולצה. שרגא המשיך לעבוד גם אחרי שאביו נפטר בשנת 1968.
שרגא הכיר את כל הלקוחות שלו, שהיו בעיקר ילדים ובני נוער. מחוץ לחנות ליד הדלת הייתה גיגית רחבה ממתכת מלאה במים, לשם הוא היה מכניס את 'הפנימית' (זה היה גלגל גומי אותו היו מנפחים דרך הוונטיל שהיה יוצא למסגרת המתכת, עד שהיית מנפח את הצמיג מבפנים ומרגיש שהצמיג מלא וקשיח. אז הייתי מפסיק לנפח, סוגר את הוונטיל המתכתי בפקק פלסטיק שהיה מוברג על ראש הוונטיל, והיה מונע או מאט את יציאת האוויר מהגלגל, בעיקר עקב הלחץ בעת הנסיעה).
בזמן תיקון פנצ'ר שרגא היה מוציא בעזרת מכשיר מיוחד צד אחד של הצמיג, ואז היה מוציא את הפנימית עם הוונטיל, ממלא אותה באוויר, ומתחיל להשקיע אותה במים, עד שהיה רואה בועות אוויר יוצאות. את מקום יציאת האוויר הוא היה מסמן בעיפרון מיוחד בצבע סגול שהיה עמיד למים. אחר כך הוא היה מייבש קצת את מקום החור, ומשייף את מקום החור בצורה עדינה במשייף חשמלי שהיה מותקן בתוך החנות.
המשייף היה מורכב על גלגל קטן והסתובב במהירות גדולה. בשלב הבא הוא היה מורח דבק מיוחד על החור, מחכה כמה דקות שהדבק יתייבש, ואז מדביק עליו מדבקה מיוחדת שהייתה אוטמת את החור. לאחר עוד כמה דקות, היה מנפח שוב את הפנימית ובודק שוב בעזרת גיגית המים האם החור נסתם טוב ואולי יש עוד חור שלא גילה קודם. אם לא היו עולות בועות, הוא היה מוציא את האוויר מהפנימית, מחזיר אותה מתחת לצמיג, מכוון ומוציא את הוונטיל דרך החור במסגרת, מחזיר את הצמיג למקומו, מנפח את הפנימית, וזהו - משלמים ונוסעים.
החנות עצמה הייתה תמיד עמוסה, בחלקי אופניים, גלגלים וצמיגים, זוגות אופניים חדשים היו תלויים עם ווי מתכת לתקרה, והרצפה הייתה תמיד שחורה, ואפשר היה למצוא בין המרצפות כדורי מתכת קטנים מהקוגלגר (מיסב בעברית), חלקי וונטילים, במיוחד פקקי הפלסטיק שהיו מבוקשים מאד וקשה היה למצוא אותם. לצד הקיר השמאלי, מול פתח החנות, היה שולחן עץ גדול והיו בו שתיים או ארבע מגרות, שתמיד היו פתוחות בהטייה רחבה כאילו עוד רגע יפלו, ושם היה מכל טוב: מדבקות לפנצ'רים, וונטילים, ברגים, אומים ועוד הרבה פרטים קטנים. שרגא תמיד ידע למצוא במגירות העמוסות את החלק שחיפש.
אהבתי מאד לבוא לחנות של שרגא, כי זה גם היה המקום היחיד שאפשר היה למלא בו אוויר, חוץ מהמשאבה הידנית שהייתה לנו בבית, וניפחנו שהרגשנו שקצת חסר אוויר בגלגל. הניפוח במשאבה הידנית הייתה קשה, והצריכה גם כוח וגם החזקה מדויקת של המשאבה על הוונטיל שלא 'תברח' מהמקום והאוויר ייכנס כולו לתוך הפנימית.
אצל שרגא היו שני צינורות לניפוח האוויר: בתוך החנות ומחוץ לחנות. איכשהו תמיד אם הייתי בא רק לנפח בחוץ, שרגא היה קולט אותי, ויוצא החוצה מהחנות לוודא שהכול בסדר, ואולי אני צריך עוד משהו. כך נהג שרגא גם כלפי ילדים אחרים. הוא אהב ילדים ואהב את העבודה שלו ואנחנו אהבנו אותו. החנות תמיד הייתה הומה, בעיקר ילדים ובני נוער, אם כי גם מבוגרים היו באים עבורם או עבור ילדיהם. אני חושב שאת זוג האופניים הראשון, של אחי אבי קנינו אצל שרגא.
את זוג האופניים שלי, אני לא זוכר היכן קנינו, אם כי ייתכן מאד שקנינו גם אצל שרגא, משום שראיתי אותם זמן רב לפני הבר מצווה וידעתי שאותם אני רוצה.
אני חושב שגם היה קשה לבוא לשרגא לנפח אוויר ולתקן פנצ'רים עם זוג אופניים שלא קנית אצלו, כי היחסים בין שרגא לכולם היה מאד ידידותי וחברי, הוא הכיר חלק גדול בשמות, וידע למי יש אחים צעירים, שעוד מעט יבואו לקנות גם להם זוג אופניים, והכיר את ההורים,
כך שבסוג יחסים כזה נוצרה במשך השנים נאמנות, הרבה מעבר ליחסי מוכר-לקוח.
אגב, התשלום עבור העבודה היה כפי ששרגא סיפר בכתבה: "משהו שבין סמלי לחינם".
חנות האופניים של שרגא נסגרה מזמן, שרגא זלוצובסקי נפטר בשנת 2000,
והיום פועל שם דוכן אוכל.
הדמות השנייה הוא סעדיה סוויד מוכר הגרעינים והעיתונים מרחוב שמואל הנציב פינת רחוב הרצל, עם קיר משותף ל'פוטו שטיין' (עליו נספר ברשימה אחרת).
סעדיה היה מוסד בנתניה. ריח הגרעינים שקלה בחלקה האחורי של חנותו הקטנה, היה מתפזר בכל כיכר ציון הסמוכה 'ופולש' גם לרחובות הסמוכים, והיה מושך את הקונים כמו החלילן מהמלין.
במוצאי שבת, לאחר הפעולה ב'צופים' היינו קובעים להיפגש אצל סעדיה. היינו הולכים מהקן 'לעיר', עומדים בתור מחוץ לחנות של סעדיה, ומחכים לתורנו להזמין 100 גרם גרעינים שחורים.
לא היו אז שקיות פלסטיק גם לא מנייר.
סעדיה, שגם מכר עיתונים, היה לוקח את העיתונים שלא מכר יום קודם, ולא עטף בהם דגים כדברי האמרה הידועה, אלא גזר אותם לריבועים, מהם יצר קונוסים ולתוכם שפך את הגרעינים.
הוא היה סוגר את הפתח העליון ונותן ללקוח.
רגע אחר כך, היינו פותחים את הקונוס החם, ומתחילים לפצח את הגרעינים השחורים במלח הכי טעימים שפיצחנו.
סעדיה סוויד
(צילום: מימי שפורן, 'מעריב' נובמבר 1976)
סעדיה סוויד היה גם הראשון שהפיץ עיתונים ברחבי נתניה, עוד בתקופה שעיתוני הבוקר שלטו בעולם העיתונות, ועיתוני הערב ('ידיעות אחרונות' ובהמשך 'מעריב') החלו להופיע ולערער את ההגמוניה של עיתוני הבוקר, עד שהשתלטו על שוק העיתונים היומיים.
בראיון בנובמבר 1976, למימי שפורן במדור 'עמוד אזורי' בעיתון 'מעריב' סיפר לה
סעדיה סוויד:
"שאר מוכרי העיתונים סרבו אז למכור עיתון ערב, הם חששו שמא הניסיון להוציא עיתון ערב לא יעלה יפה – והם ייפגעו מכך. אני לא היססתי ובשעה ארבע אחר הצהריים, כשהגיעו העיתונים, הייתי עולה על אופני ונוסע לחלק את העיתונים במפעלי היהלומים... אך היום לצערי האנשים מעשנים יותר וקוראים פחות".
שאול סוויד בפתח החנות
(צילום: ליאור גולדשטיין)
במשך השנים הצטרף שאול, בנו של סעדיה, לחנות ושניהם היו משתלטים על העבודה, כאשר מאחור עבדה לעיתים אשתו של סעדיה.
לאחר פטירתו של סעדיה, המשיך הבן לעבוד ולנהל את החנות עוד שנים רבות, אלא שבשלב מסוים הפסיק למכור גרעינים, ומכר רק עיתונים וסיגריות.
שאול סוויד נפטר בתחילת חודש ינואר 2021.
שאול סוויד בשנותיו האחרונות
(צילום: ניסן לב-רן)