Search
  • אבי עורי

על גורודיש ועוד חברים

מכונית האלוף הצבאית ששעטה במהירות מתוך שטח החנייה ברחוב טאגור ברמת-אביב, איימה כמעט לדרוס אותנו. טיילתי עם ילדתי בעגלתה והיא בת שנה ומשהו, ונעצרנו בוהים באדם שיצא מתוך המכונית תוך התנצלות עמוקה. היה זה האלוף שמואל גונן הידוע בכינויו (שהיה גם שם משפחתו המקורי): גורודיש. היו אלה הימים שאחרי 'וועדת אגרנט'. בסוף מלחמת יום הכיפורים הודח גורודיש מתפקידו כאלוף פיקוד הדרום, ו"הוגלה" לפקד על מרחב שלמה (מרש"ל). המדינה ליקקה את פצעי המלחמה, תנועות המחאה הוציאו אלפי מפגינים לרחובות, המדינה כולה עדיין בהלם.

גורודיש יצא אלי, וזיהה אותי. במהלך 1974 או 75' הוא אושפז בתל השומר עקב כאבי-גב נדמה לי, וישב על הדשא מול אחד הביתנים, ושוחח עם לוחמים מאושפזים. מספר פעמים עמדתי והאזנתי.

אלוף שמואל גונן 'גורודיש' 1973 (צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון) התחלתי אז את עבודתי/שרותי במרכז השיקום לאחר ששבתי מהשבי במצרים. למעשה, פדויי-שבי לא אמורים להמשיך ולשרת בצה"ל. ישראל חתמה על אמנות ג'נבה. האמנה השלישית דנה בשבויי מלחמה. בסעיף 117 כתוב שפדויי שבי לא ישובו לשרת שירות צבאי פעיל. זכויות פדויי-שבי 'תקפות' פעם בחיים. כשהכריחו אותי לשוב ולשרת כרופא לאחר השיבה הביתה, אמרתי לדני מיכאלי ולאחרים במקרפ"ר, האם הם בטוחים שהמצרים לא יגיעו לתל השומר ושוב אפול בשבי, פרצו הם בצחוק אדיר ומזלזל. אמרתי להם שזה בדיוק מה ששמענו ב'בור' ברפידים כשירדנו לתעלה, שלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, שאין סיכוי שהמצרים יצליחו לחצות את תעלת סואץ... למשמע דברי השתרר אז שקט מעיק. חוויות המלחמה במעוז "חזיון" הנצור, רצח חברים למעוז שיצאו כדי להיכנע ולצאת לשבי, פציעתי הקשה, הישרדותי ונפילתי בשבי היו עדיין טריים.

לאחר שהתנצל על הנסיעה המסוכנת ביקש גורודיש שניפגש. הוא מסר לי את מספר הטלפון הלא-רשום שלו. לאחר מספר ימים אכן התקשרתי וקבענו להיפגש בשעה שבע בערב בדירתו.

דירתנו הייתה קרובה לדירתו ונדרשו רק דקות ספורות של הליכה. שמעתי על גורודיש מחברים ששרתו תחתיו במלחמת ששת הימים, בה זכה לתהילה ובהמשך עד מלחמת יום הכיפורים. תדמיתו הייתה קשוחה, יבשה, עוצמתית.

גורודיש במלחמת ששת הימים (צילום מהמגזין: LIFE) ספרו של שבתי טבת 'חשופים בצריח' נקרא על-ידי מיד לאחר שיצא לאור. גורודיש הוא אחד מגיבורי הספר, שהפך אותו ואת חבריו השיריונאים כמעט בין לילה ל'גיבורי תהילה', ונתנה להם את הכבוד המגיע להם, בצד טייסי חיל האוויר שזכו לפרסום ותהילה בעקבות שלוש השעות הראשונות במלחמת ששת הימים.

אבל מלחמת יום הכיפורים ו'מלחמות הגנרלים' בחזית הדרומית, שהביאה כבר ביום הרביעי למלחמה למינויו של רא"ל במילואים חיים בר לב כמפקד חזית הדרום ו'להזזתו' של גורודיש מפיקוד על החזית, הפכה את גורודיש מ'גיבור ישראל' למנודה מצה"ל ומהחברה הישראלית ולאסקופה נדרסת.

גורודיש והאלוף אריק שרון במהלך מלחמת יום כיפור (צילום: שלמה ערד, לע"מ)

הפגישה עמו נמשכה עד אחת אחרי חצות. אשתו הגישה תקרובת ושתייה והשעות נקפו, המפות נפרסו, תמלילי רשתות הקשר ממהלך המלחמה הקיפו אותנו מכול צד. שמוליק הציג את דעתו לפני, את העניינים כפי שהוא ראה אותם, ואני,אז רק בן 26, נשוי ואב טרי, מתמחה צעיר ברפואה שיקומית, פדוי שבי, סגן בחיל רפואה ... מה ראה האלוף להשקיע מאמץ בהסברה, תיאורים ארוכים על אירועי צבא ומלחמה שאיני מבין בהם?

לפני הכול, ביקש האלוף שאספר על עצמי. על משפחתי, על הרקע, ועל המלחמה. מעוז 'חיזיון' אליו הגעתי כשעה לפני שפרצה המלחמה היה מכותר מיידית, מספר שעות מתחילת הקרבות. שני ראשי הגשר המצריים נבנו מצפון ומדרום למעוז שלנו. הלוחמים נלחמו בשיניים. בסופו של דבר, נותרנו בחיים רק שמונה מתוך 21 הלוחמים. זה נודע לי כמובן רק לאחר ששבנו לארץ עם חילופי השבויים במהלך חודש נובמבר 1973. נפגעתי משאיפת אש להביור ועשן אפור שנורו לתוך הבונקר. הייתי האחרון שיצא בחיים מהמעוז, ביום שלישי, עשרה באוקטובר, היום הרביעי למלחמה. סיפור הישרדותי לא ברור לי עד תום. שמוליק שאלני: "כעת אתה מאמין באלוהים?". "לא!" עניתי לו, "כעת בטוחני שאין דבר כזה. מזלי שפר עלי, אך אלפי הרוגים ופצועים מה איתם?". האלוף שתק.

גורודיש התגלה לי כאיש בהיר, נעים, סימפאטי , מקשיב, מתעניין, מבין ובעל ראייה מרחבית. הוא סיפר לי על כתיבתו, או אולי תכנית עתידית של כתיבה משותפת עם רב אלוף דוד אלעזר 'דדו', שכננו בהמשך הרחוב. האם כתבו יחד משהו? דדו נפטר זמן קצר אח"כ.

גורודיש דיבר בשקט ובעוצמה. באותם ימים קראתי כול דבר שהתפרסם על המלחמה. חדלתי מכך מזמן. ה"אמת"- מהי? האם אדע אי פעם מי אמר מה? ומתי? או מי עשה מה? האם זה בכלל חשוב היום? אז חשבתי שהממשלה הייתה צריכה ללכת מיד עם סיום הקרבות. גורודיש סיפר את סיפורו ואז הגבתי ואמרתי שאני הקטן, ללא כול הבנה צבאית, לא יכול לקבל שעל כתפי אלוף פיקוד דרום, שקיבל את הפיקוד בקיץ, רק שלושה חודשים לפני אוקטובר 73', מונחת האחריות הכמעט בלעדית למחדל. עיתונאי ופרשן 'הארץ' זאב שיף קרא לזה כשם ספרו: 'רעידת האדמה באוקטובר'. גם עמו נפגשתי בקפה אוסלו בתל אביב, כדי לתקן ולהגיב למספר עניינים הנוגעים למעוזי שכתב בספרו. שמוליק אמר שתחושתו היא, שהמחדל מקורו בייחוד בממשלה, באי מניעתה של המלחמה, באי-גיוס מילואים כשכבר היה ברור וידוע שתפרוץ מלחמה בתוך כמה שעות, ואף אולי בכוונה לתת למצרים להתחיל במלחמה, ואנו כבר "נשלים את המלאכה"...

קצת לפני חצות, פנה אלי גורודיש ואמר לי: "ראה, בעוד דקות מועטות הטלפון יצלצל. אנא הרם אתה את השפופרת". ראיתי את פנייתו כמוזרה ותמוהה, אך, אכן בחצות בדיוק הטלפון צלצל. הרמתי את השפופרת ושמעתי רק רעשים מוזרים. ואז ביקשני שמוליק (כך ביקש שאקרא לו) להתבונן למטה לרחוב. שם ראיתי מכונית פורד אסקורט עם אנטנות ושני צעירים יושבים בה. לא ידעתי האם אלה אנשי משטרה או שב"כ, אך שמוליק תיאר בפני את הרדיפה והמעקב אחריו, על משה דיין שעומד מאחורי כול זה, על ההצקות הנשנות.

כך עברו להן השעות. באחת, נאלצתי לעזוב: ימי עבודה ארוכים, תורניות, טיפול בתינוקת חמודה להפליא...

סיפרתי את חוויותיי לידידי עמי לוי, שהתמחה אז בפסיכיאטריה ברמת-חן אצל מורנו הנערץ פרופ' יהודה פריד. עמי מצידו, סיפר את עיקרי הדברים ליהודה, ושניהם ביקשו לארגן פגישה שלהם ושלי עם גורודיש.

המפגש היה מדהים. גם הוא נמשך משבע בערב עד לאחר חצות. שוב שמעתי את גורודיש מתאר את משנתו הסדורה. מדי פעם שאלו חברי שאלות ונענו. בשלב מסוים שוב הוגשה תקרובת על שולחן שהיה למעשה גוש אבן כבד מסיני, שסותת, אני חושב, על ידי הפסל יגאל תומרקין. עמי ואני ניסינו להזיז את "השולחן" קרוב יותר ולא הצלחנו. שמוליק הצליח לעשות זאת לבדו. מיד ראה את תדהמתנו, ומיהר להגיד שהוא מקפיד לשמור על כושר טוב עקב האיומים עליו...

היו קטעים שיהודה ושמוליק דברו זה עם זה , ולא הבנו בדיוק מה קורה. הופיעו מילים כמו: האדם השלישי, הפרשה, דיין... מה הקשר? רק הם ידעו. ואולי גם אחרים הקוראים עכשיו דברים אלו.

לאחר מספר ימים נפגשתי עם יהודה פריד ועם עמי לוי. לדעתם שמוליק היה "נורמלי", בכול אופן, לא פסיכוטי או פרנואידלי. הוא היה איש אמיתי, נוקשה, ששגה אולי במהלכים אלו ואחרים במלחמה, אך אי אפשר ולא נכון היה להטיל על כתפיו את כול עוולות המחדל. ומה על החזית הסורית? הכוחות שקבעו את גורלו ואת גורל העם הזה, לא ישבו דווקא ב"בור" של פיקוד דרום. המלה האחרונה עוד לא נאמרה. האלוף שמואל גונן 'גורודיש' נפטר מהתקף לב ב- 30 בספטמבר 1991, והוא בן 61.

גורודיש באחרית ימיו (צילום: מיכאל קרמר) הזיכרונות צורבים ביום ובלילה. פגישה מדכאה עם שבוי אחר במצרים, אל"מ אסף יגורי בשנת 1991, רק הוסיפה למכאוב. גם הוא מת טרם זמנו. גם גורודיש. לא ראינו "אור יקרות", לא נחלצנו, המוקשים סביב המעוז לא התפוצצו, "רסק אוויר" לא מנע כיבוש המעוז, כל 'ההבטחות' נשארו על הנייר ורבים שילמו על כך בחייהם.

מחקרים ארוכי-טווח בניהול פרופ' זהבה סולומון, שאני שותף להם, מראים שפדויי שבי חשופים לשחיקה, לתחלואה ולתמותה מוגברים ומוקדמים. אך אגף השיקום בשלו. מתעקש. כותש. מתיש. המלחמה לא הסתיימה. ערים ביום ובלילה נישאר.

אולי נראה את האור בקצה. אם לא "אור יקרות", אז אור אחר.


39 views0 comments