שביל קליפות התפוזים

אל הספר 'שביל קליפות התפוזים' שכתב וצייר נחום גוטמן, התוודעתי עוד לפני שידעתי לקרוא. נולדתי בנתניה, בדצמבר 1955. בעצם יצאתי לאוויר העולם בבית חולים בתל אביב, כי בנתניה של אותן שנים, ועד אמצע שנות השבעים, לא היה בית חולים, ואת היולדות והחולים, שלחו לחדרה, תל אביב וכפר סבא. (על בית החולים "מרפא יצחק" שפעל בנתניה עד אמצע שנות החמישים תוכלו לקרוא ברשימה נפרדת).

חמש שנות ילדותי הראשונות עברו ברחוב גורדון בנתניה, בתחילת הרחוב הסמוך למרכז העיר, לקולנוע 'שרון' ולקולנוע 'יגיל' שם צפיתי בסרטים הראשונים. בדירה הקטנה מאוד, שהייתה אז מרכז עולמי, היו רק שני חדרים ופינת אוכל, מרפסת גדולה שפנתה לרחוב וכמובן חצר קדמית ואחורית ששימשו בעיקר את ילדי הבית והרחוב. אבל בדירה הקטנה היה אוצר גדול: ארון גדוש ספרים. בין הספרים הרבים של הורי, היו גם הספרים של אחי הגדול, אבי. עד היום שמורים עמי כמה מהספרים הללו, וכריכותיהם מלאות בקשקושי ובציורי מאותן שנים, ואני מקווה שבעתיד הלא רחוק, אכתוב עליהם ועל יוצריהם באתר הזה. אחד הספרים האהובים עלי ביותר, שדפדפתי בהם ימים ולילות, היה כרך של 'דבר לילדים'. אחי היה מנוי על שבועון הילדים, ובסוף השנה, הלך עם הורי לסניף 'דבר' בנתניה, ומסר את כל הגיליונות, מסודרים יפה ממספר 1 עד 55. כעבור כמה שבועות, הם חזרו לסניף לקבל את הגיליונות הכרוכים, השמורים בספרייתי.

כעבור שנים, הייתי בעצמי מנוי על 'דבר לילדים' ואני זוכר את ההתרגשות הגדולה. בכל יום שלישי בבוקר, עוד לפני שהלכתי לבית הספר, חיכיתי לשמוע את העיתון המגולגל, נזרק אל דלת הכניסה ומונח על השטיח הקטן. הייתי פותח את הדלת ונשאב במהרה אל בין דפי העיתון, ורק קולה של אמי היה מחזיר אותי למציאות האפורה: עוד מעט השעה שמונה, צריך ללכת לבית הספר. ידעתי שידיד נאמן מחכה לי כשאחזור מבית הספר. אבל נחזור לאמצע שנות החמישים. עשרה חודשים בדיוק לאחר שנולדתי, בחמישה בספטמבר 1956, התפרסם בגיליון מספר 1 בכרך כ"ז של 'דבר לילדים' הפרק הראשון של: 'שביל קליפות התפוזים' מאת נחום גוטמן. את 'מאמר המערכת' כתב חבר המערכת, ולימים עורך השבועון, אוריאל אופק. הוא לא כתב, כדרכם של מאמרי מערכת בעיתוני הילדים, מה צפוי לקוראים בגיליון החדש שאותו הם מחזיקים בידיהם, ואפילו לא עשה 'פרומו' לסיפור החדש בהמשכים שהתחיל להתפרסם באותו גיליון. אופק בחר, כדרכם של העיתונים 'לגדולים', לסכם את השנה שחלפה, "מעין חשבון נפש קטן", הוא כותב, "מה הייתה שנת תשט'ז לישראל?" כשקוראים את הדברים, דומה שהם היו יכולים להיכתב כמעט בכל תחילת שנה מאז ועד היום: "הייתה זו שנה רבת סכנות ודריכות למדינה. האויבים שמעבר לגבול לא חדלו מהתגרות בנו – הסתננו, חיבלו, שפכו דם". ובהמשך כתב: "אשר לו הכוח – לו גם זכות הדיבור וההכרעה. על כן מן הראוי שגם אנו נזכור את דבר המשורר: 'היה חזק – והיית צודק' ".

אוריאל אופק (ויקיפדיה) בשלושת העמודים הבאים מופיעים סיפורים ושירים לראש השנה, ואז בעמוד 6, בלי שום הכנה מוקדמת, 'נזרק' הקורא הצעיר לימי מלחמת העולם הראשונה, "בה כבשו הבריטים את הארץ מידי הצבא התורכי". בכותרת הסיפור: 'שביל קליפות התפוזים' מופיע גם ציור פרי עטו של המחבר, נחום גוטמן, שהיה אז, גם חבר מערכת 'דבר לילדים'.

נחום גוטמן (מקור: ויקיפדיה)

בהקדמה הראשונה לסיפור כתב גוטמן: "זהו סיפור דברי אמת, שאינו כתוב למען בידוח-דעת, כי אם מספר דברים כהווייתם. מתוך רצון שהקורא ירגיש כאילו הוא עצמו עבר אותם ימים. אם אצליח בפרק הראשון – אכתוב שני, וכך עד תום דברי. הלוואי ויעלה הדבר בידי".

אחרי הקדמה שנייה מתחילה העלילה, המסופרת בגוף ראשון, בסיפור שוד הדבש בכוורות בפתח תקווה, על ידי חיילים תורכיים שעוד שלטו בארץ ישראל. המספר, נחום, אז נער בן 15 מתל אביב, התגורר באופן זמני בפתח תקווה עם סבתו, והימים ימי חול המועד סוכות. לאחר האירוע המסעיר שהתרחש בשעות הבוקר, חזר המספר לסוכה לארוחת הבוקר. סבתו, נרגשת ממה שראתה, קראה לו:"בני, קום וברח! אני באה כעת מן השוק. חיילים תורכיים משוטטים ברחובות: רעבים ופראים, שודדים כל מה שיכולים. הקצינים שלהם צדים בחורים לשלחם לצבא או כדי לקבל שוחד שחרור. לעיני צדו צולע – וגם אותו תפשו. הם יכולים להחליט שגם אתה, בן החמש עשרה, כבר בגיל הצבא. בני, אין מקום פה לצעירים. שוב מיד לתל אביב, לפני שהצבא התורכי יקיף את כל פתח תקווה". הסבתא שמה בכיסו "רבע כיכר לחם מקמח דורה" ואומרת לו: "– תפוזים תמצא בדרך. לך בשם האלוהים". כך מסתיים הפרק הראשון, המלווה בעוד שני ציורים, עם ההסברים האופייניים כל כך לגוטמן, ובסיום, בין סוגריים נכתב: 'המשך בשבוע הבא'. 28 שבועות נמשך פרסום עלילת הסיפור, עד לפרק האחרון שהתפרסם ב- 13 במארס 1957.

כאמור, הייתי אז בן שנה וחצי. כעבור שנתיים בערך, התחלתי לדפדף בדפי הכרך הכחול של 'דבר לילדים'. תחילה גיליתי את יופיים של ציורי נחום גוטמן, ב'שביל קליפות התפוזים' ובשאר הסיפורים והשירים שאייר בכל הגיליונות. גוטמן אייר גם שערים רבים ויפים, בימי חול ובחגים, בקו הפשוט והמדויק, עם ההסברים המשעשעים, והחיצים והמספרים. לאחר שהתחלתי ללמוד בכיתה אל'ף בבית ספר 'ביאליק' בנתניה, וידעתי לקרוא, חזרתי לכרך המנוקד של 'דבר לילדים', וכבר הייתי מסוגל לקרוא את השירים והסיפורים, ואז, גיליתי שוב את 'שביל קליפות התפוזים', והפלגתי לתל אביב של סוף מלחמת העולם הראשונה, לחיילים הבריטים והאוסטרלים, לראשי העיר המנווטים אותה בימים של סערה ושלום, ולתל אביב הקטנה, שבפעם הראשונה נחשפתי לתיאור בתיה ורחובותיה, ולדמויות שגרו בה, וגם להרפתקאותיו של נחום הצעיר בעיר שהלכה וגדלה מול עיניו.

כעבור כמה חודשים בשנת 1958 יצאה המהדורה הראשונה של הספר בהוצאת 'יבנה', ומאז יצאו עוד מהדורות רבות.

הספר זיכה את נחום גוטמן בעיטור כבוד על שם אנדרסן לספרות ילדים, הפרס הספרותי היוקרתי בעולם לספרות ילדים ונוער.

המפגש השני שלי עם 'שביל קליפות התפוזים' היה באמצע שנות השישים. במרכז הסלון, בדירתנו החדשה והגדולה יותר, ניצב רדיו מנורות, לא גדול מאד, שהיה מוליך אותנו, על גלי האתר, בגלים הקצרים והבינוניים, לכל מיני מקומות ברחבי תבל, בבליל שפות שלא הבנו. בסלון שלנו הרגשנו שאנחנו אזרחי העולם הגדול. בצהריים, כשהייתי חוזר מבית הספר, האזנתי ל'פינת הילד'. עד היום מהדהד באזני קולה של העורכת והמגישה אסתר סופר המנוחה, שלימים הייתה המנהלת שלי בטלוויזיה: "שלום ילדים, זו אסתר המדברת אליכם". ובהמשך היו סיפורים,שירים ותסכיתים, עולם שלם שהפעיל את הדמיון וסיפק שעות של הנאה ועניין. הרדיו ליווה אותנו גם בהמשך היום והערב, במהדורות 'חדשות', בתכניות מוזיקה ובתסכיתים, בעיקר תסכיתי המתח מעלילות הבלש הבריטי פול טמפל היה נראה אז שהתסכיתים 'סגרו' מדינה שלמה בבתים. גם סדרת התסכיתים מעליות פול טמפל 'שווים' רשימה נפרדת, ובינתיים תוכלו ליהנות מכתבה קטנה שביימתי על פול טמפל, במסגרת סדרה של 30 כתבות ששודרו בערוץ 1 לכבוד 80 שנה לשידור העברי. https://www.youtube.com/watch?v=yfPHFh8CED8 והנה, ערב אחד, בישר הקריין, על שידור הפרק הראשון מתוך הספר: 'שביל קליפות התפוזים'. אלא שלא היה מדובר בעוד תסכית מעובד לרדיו. ב'קול ישראל' של אותם ימים החליטו פשוט להקריא את כל הספר, בהמשכים, כפי שפורסם בזמנו ב'דבר לילדים'. כמובן שצריך היה לבחור קריין או שחקן המסוגל לרתק את קהל המאזינים בקולו במשך כחצי שעה בכל שבוע, ואם אני זוכר נכון, בלי אפקטים ובלי מוזיקה. את המשימה הקשה הזו הטילו על שחקן 'הבימה' שרגא פרידמן המנוח, שעמד בה בהצלחה, וקולו המיוחד מאוד עדיין מהדהד בראשי.

שרגא פרידמן (מקור: ויקיפדיה) קשה להאמין שהאיש הרבגוני כל כך, שיצר ופעל בתאטרון, בקולנוע, ברדיו ובמקומות נוספים נפטר בגיל צעיר מאד, 46, והשאיר אחריו מפעל אמנותי אדיר, הראוי להתייחסות מכובדת. וכך, בכל שבוע, ישבתי מרותק למקלט הרדיו 'המאיר' במנורותיו החיוורות, מאזין לקולו המיוחד של שרגא פרידמן קורא את 'שביל קליפות התפוזים', ואני יושב על הספה, עוצם את העיניים, ומפליג בדמיוני אל תל אביב של אותם ימים מרתקים ומלאי עניין. אין, וכנראה לא תהיה הנאה גדולה מזו: לא טלוויזיה, ולא אינטרנט ולא שום דבר אחר. רק אני, והקול הבוקע ממקלט הרדיו הפשוט והמופלא, והדמיון שאין לו גבולות, חולף בתוך שניות על פני ימים ושנים וארצות ויבשות, והכול כל כך נקי ותמים, בימים הרחוקים ההם. הרשימה פורסמה לראשונה באתר: דףדף - "אתר בסימן קריאה", שייסדה ועורכת סופרת הילדים נירה הראל בשנת 2013: https://www.dafdaf.co.il/Details.asp?MenuID=82&SubMenuID=134&PageID=3406

וכהמשך טבעי לרשימה שלי, אני מצרף את רשימתו של אבי על דר' אוריאל אופק, עורך 'דבר ילדים' ולימים... פציינט (קליינט) של אבי. על אוריאל אופק

ה הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ, כִּי-יְהוָה הוֹגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ; עוֹלָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי, לִפְנֵי-צָר. איכה א

יח צַדִּיק הוּא יְהוָה, כִּי פִיהוּ מָרִיתִי; שִׁמְעוּ-נָא כָל-עמים (הָעַמִּים), וּרְאוּ מַכְאֹבִי--בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי, הָלְכוּ בַשֶּׁבִי. איכה א

זיכרון ראשון: הנה הגיע הרגע שאליו חיכיתי שש שנים. שש שנים של לימודים מאומצים, של שמירות-לילה אין-סופיות, של שינון... הנה מתחילה השנה השביעית ללימודי הרפואה: שנת הסטאז'. והנה אני סטאז'ר. עוד לא רופא ממש, אך מסתובב בין המחלקות לבוש בחלוק וחמוש בסטטוסקופ ועוד מכשירי אבחון. החולה הראשון שאני צריך לבדוק ו"לקבל" הוא עורך 'דבר לילדים' ודר' לספרות ילדים: אוריאל אופק. כילד, אבי, פועל יהלומים בנתניה, חיכה כול בוקר ל"דבר" ואני בכול יום שלישי ל"דבר לילדים". מאוחר יותר גם אחי בני, הצעיר ממני בשבע שנים, התחנך והתבגר עם העיתון.

הצגתי את עצמי, התיישבתי ליד מיטתו של אוריאל, והתחלתי, רועד-מה אך די בטוח בעצמי, לקחת את סיפור תולדות המחלה. הפציינט החיוור (כיום אין כבר פציינט אלא קליינט!) ראה את שמי המתנוסס על חזי, ושאל: האם אני אחיו של בני עורי? עניתי לו שבוודאי. אוריאל החל לדבר בשבחו של כתב עיתונו מלפני שנים, כתב צעיר ומבטיח. כך מצאתי את עצמי מול "החולה" המדבר בשבחו של אחי הצעיר... אמרתי לו שעם התבגרותו, המשיך לכתוב גם ב"מעריב לנוער".

אוריאל, יליד שנת 1926, אובחן במחלה קשה ונדירה יחסית. מנהל המחלקה, פרופ' אברהם 'אדק' קליינמן, הביא את פרופ' רחמילביץ האגדי מ'הדסה- ירושלים', להתייעצות לגבי האבחנה והטיפול באוריאל. לאורך שנת הסטאז', עוד נפגשנו מספר פעמים כאשר הגיע לבית החולים לטיפול ולמעקב.

התחלתי לקרוא מעט על אוריאל. אביו היה המשורר/סופר/פועל בניין ואיש העלייה השלישית, צבי אריה (לייב) פּוֹפִּיק (1902 – 1988‏) שחתם את סיפוריו ושיריו בשם: "ל. פאפיק", ובעברית: "פ’ אריה".

אוריאל אופק התגייס לפלמ"ח. שרת בבית הערבה, רמת הכובש וקריית ענבים. עבר קורס חובשים ושימש כמדריך חובשים. בשנים 1944 עד 1949 שירת כחובש גדודי בגדוד השישי של הפלמ"ח, השתתף בקרבות ליל הגשרים, בכיבוש הקסטל, בשיירות לירושלים, בשיירת נבי דניאל ובהגנת גוש-עציון בקיבוץ משואות-יצחק ונפל בשבי הירדני עם נפילת הגוש, שם שהה כתשעה חודשים. עם שובו מהשבי, לא הורשה יותר להשתתף בפעולות קרביות אך שרת במילואים כל השנים.

לאחר שחרורו יצא לאור ספרו הראשון "מעוז עציון", שתיאר את קורותיו במלחמת העצמאות ונפילתו בשבי. את יומנו כתב תחילה על קופסאות סיגריות במשטרת בית לחם, ואח"כ על נייר שוקולד וקופסות שימורים, עד שהגיעו המחברות שנשלחו אליו, והיומן קיבל את צורתו הסופית. ביומן אף מופיעות קריקטורות מתקופת השבי, אותן צייר אוריאל אופק. חלקו הראשון של היומן הוברח מן השבי בכליו של אחד הפצועים שחזרו מוקדם יותר.

במשך חודש ימים לא ידע הישוב בארץ מי מאנשי הגוש ולוחמיו נותר בחיים, מי נפצע ומי איננו עוד. אוריאל נאלץ להכין רשימה של כל הפצועים, ואת עצמו לא כלל בה, כי לא היה פצוע. השבויים הבריאים ששהו במשטרת חברון, לא רשמו אותו, כי הוא לא היה ביניהם. וכך הגיעה הבשורה המרה לארץ כי אוריאל אופק נהרג בקרבות גוש עציון. המשפחה ההמומה סירבה להאמין, ובאמת, כעבור ששה שבועות, כששוחררו הנשים והפצועים קשה, התבררה האמת המשמחת.

אוריאל גם נבחר, על ידי מפקד הל"ה דני מס, להיות אחד החובשים בפלוגת הל"ה שיצאה לעזרת גוש עציון, כששהה במפקדת הפלמ"ח בקריית ענבים. בחור בשם דוד ט"ש מכפר מל"ל, ביקש להתחלף אתו, כדי שיוכל לקבל חופשה לעזרת הורים אחרי שיחזור...

בשנת 1952 נשא לאישה את חברתו בינה, ויחד היו בין ראשוני המשתכנים בשכונת נוף-ים שליד הרצליה.

אופק ערך את העיתון "דבר לילדים" בשנים 1951-1976. הוא בעל תואר דוקטור לספרות ילדים מאוניברסיטת טורונטו. כל שנותיו הוקדשו לכתיבה לילדים ונוער. כתב שירה, תירגם לעברית וחקר את תולדות ספרות הילדים. הניח את היסוד לביבליוגרפיה של ספרות הילדים היהודית, עברית ויידיש, וספרות הילדים העולמית, בשני כרכיו של "לקסיקון אופק לספרות ילדים".

רבים מספריו מבוססים על חוויות ילדותו ונעוריו בשכונת בורוכוב בגבעתיים ומתארים נופים, אירועים ודמויות מהשכונה בתקופה שקדמה לקום המדינה: הסליק של אלדמע, קרבות בוואדי מוסרארה, שבע טחנות ועוד.

אופק חתן פרס זאב לספרות ילדים ונוער תשל"ו (1976) על ספרו "אין סודות בשכונה".

בין הפזמונים שכתב אוריאל אופק גם שני שירי נושא של שני סרטים ישראליים: "משיח הזקן" ללחנו של יוחנן זראי, שיר הנושא מתוך הסרט "סלאח שבתי". השיר השני הוא "שמונה בעקבות אחד" ללחנו של דובי זלצר, שיר הנושא של הסרט אותו כתב אוריאל אופק על-פי ספרה של הסופרת ימימה טשרנוביץ-אבידר.

באותו שבוע שבו הגיש אוריאל אופק את התפטרותו מעיתון "דבר לילדים" לאחר 25 שנות עריכה, תקפה אותו, כרעם ביום בהיר, מחלת-דם ממארת. בשנת 1977 פרסם אופק את ספרו "תמונת דם". הספר מספר את סיפורו האמיתי של אוריאל אופק, ומתאר את אשר עבר עליו בשלוש השנים הגורליות של חייו.

אוריאל אופק הלך לעולמו ב- 23 בינואר 1987.

(סיפורו של אוריאל אופק נערך מתוך "דף המידע של איתמר" ואתר "הפלמ"ח").

שנת הסטאז' חלפה. במהלכה נישאתי, ובסופה שירתי בתעלת סואץ כאשר פרצה מלחמת יום כיפור בה נפצעתי ונפלתי בשבי המצרי. עם שחרורי, לאחר תקופת החלמה לא ארוכה ושליחות לחו"ל בענייני הנעדרים/שבויים שלנו בסוריה, התחלתי את עבודתי במרכז השיקום בתל-השומר.

קראתי בעיתון שאוריאל אופק זכה בפרס אנדרסן, וכתבתי לו איחולים לרגל הכבוד הגדול.

תמיד הערצתי אנשים שכתב ידם מושלם. כתב ידי היה 'די לא מובן' מאז למדתי כתוב וקרוא.

ב- 23/4/76 קיבלתי מכתב תשובה, כתוב בכתב יד מדהים, מאוריאל: לד"ר עורי ( או סתם אבי) שלום רב!

תודה על האיחולים, שהגיעוני מרח' אנדרסן לרגל קבלת עיטור אנדרסן [לא ממש פרס]. היה טוב לקבל זאת!

ודאי שאני זוכר אותך, אבי [ יחד עם כל שאר ה "אבים" ] מבי"ח מאיר, ואת השיחות שקיימנו. עקבתי אחריך במידת האפשר, שמעתי וקראתי על היותך בשבי [ ובזאת אנחנו "עמיתים", שהרי אני הייתי בשבי הירדני ]. ואם שאלת למצב בריאותי, הרי שהוא עתה תקין בהחלט. עברו עלי עליות וירידות, ולאחר שפרופ' רייס כרת לי את הטחול הענקי מגופי, הלך מצבי השתפר בהדרגה, ועתה תמונת הדם שלי נורמלית לחלוטין. לפני כשבועיים באתי לביקור שגרתי במרפאה ההמטולוגית, ופרופ' קליינמן הזמין אותי לביקור שני בעוד חצי שנה.

זהו זה. לאחרונה פרשתי מ "דבר לילדים" וכל זמני הוא עתה קודש לכתיבה ולמחקר. שכתבתי לחלוטין את עבודת הדוקטור שלי, לקראת הדפסתה ע"י האוניברסיטה.

וברכתך שלך הייתה לי בבחינת זריקה, כלומר- זריקת עידוד!

בברכת ידידות,

אוריאל

מעט הסברים: גרנו אז ברחוב אנדרסן ברמת אביב, במחלקה הפנימית עבדו אז חמישה אברהמים...

אוריאל נפטר בשנת 1987, 14 שנה לאחר שהיכרנו.