פרופ' עמי לוי ז"ל

פרופ' עמי לוי 2023 - 1945 בתחילת חודש אפריל 2023, ואנו בביתנו בג'נבה, צלצלה אלינו דורית לוי והודיעה לנו בצער שבעלה, עמי, נפטר לאחר מחלה ממושכת. לא התראינו בשנים האחרונות. הפעם האחרונה שבה ראיתי את עמי לוי הייתה ביום עיון לזכרו של מורנו ורבנו פרופ' יהודה פריד, בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. עמי הוזמן להרצות שם, אך לא התפתחה בינינו שיחה.

אך היו זמנים אחרים.

בשנתיים הראשונות ללימודי הרפואה באוניברסיטת תל-אביב, התגוררתי עוד בבית הורי בנתניה. זו הייתה תקופה קשה. מלבד הנסיעות בעמידה באוטובוס מנתניה לתל אביב ובחזרה, הלימודים התפרסו בארבעה קמפוסים: רמת אביב, ביה"ח ביילינסון בפתח תקווה, ביה"ח תל-השומר ובקמפוס הראשון של אוניברסיטת תל-אביב באבו-כביר (הרצל 155 תל אביב). רובנו היינו ללא רכב והתלות בטרמפים או אוטובוסים הייתה לא קלה. גם האווירה התחרותית ששררה בביה"ס לרפואה, במחזור הראשון של הפקולטה לרפואה הייתה מעיקה. לאורך כול השנים, מחינו, שבתנו, והפגנו כנגד הניסויים הפדגוגיים השגויים של הפקולטה, לא נשאר כמעט זמן לחיים מחוץ ללימודים. לשמחתי התיידדתי והתחברתי עם שמעון פולק, חיפאי שהתגורר במשך הלימודים בנתניה, כך שנסענו יחד, למדנו יחד ואנחנו בקשר עד היום. כעתודאי, שמחתי לשמוע משמעון ומחברים אחרים בכיתה ששרתו כבר בצבא, סיפורים וחוויות משירותם בצה"ל.

בשנת 1967 בסוף שנה א' ללימודים, פרצה מלחמת ששת הימים. קדמו למלחמה שלושה שבועות של המתנה, וכשסגרו את האוניברסיטאות עקב גיוסים רבים בתקופת הכוננות, התנדבנו קבוצה של סטודנטים וסטודנטיות שלא גויסו, לעזור לחברי קיבוץ כפר-הנשיא, קיבוץ קטן מול רמת הגולן, צמוד לטובא זנגרייה. עבדנו, ניקינו בונקרים מוזנחים ותעלות קשר ועוד משימות. המלחמה תפסה אותנו בבונקרים מלאי אימהות ותינוקות. חווינו שריפות, הפגזות והפצצות על המשק וסביבתו. רק בתום המלחמה, העתודאים בינינו גויסו לטירונות. שנה לאחר מכן, בסוף שנה ב', עשינו קורס חובשים ושרתנו לאורך תעלת סואץ, עדיין לפני בניית קו-בר-לב והמעוזים. כשסיימנו, ולקראת שנה ג', שמעון פולק ואני החלטנו לחפש דירה להשכרה ברמת אביב ולהפסיק עם הנסיעות המתישות. פולק מצא פתק במשרדי הפקולטה, שמישהו מחפש חברים לגור עמו בשכירות בדירה קטנה, קרוב לפלנטריום (היום: מוזיאון ארץ ישראל). היה זה עמי לוי שהשאיר את ההודעה. וכך גרנו שלושתנו בדירה, יצאנו יחד ללימודים, וגם בשעות הפנאי המעטות, הלכנו יחד לסרטים, וגם לסחיבת פוסטרים ענקיים של סרטים, למסעות להכרת תל אביב.

מימין: עמי לוי, אבי, שמעון פולק

בהמשך הצטרפו אלינו גם חברינו ללימודים בועז לב ודני מן.

למדתי אז להכיר את עמי: אוהב ג'אז, אוהב ספרים ובמיוחד ספרי מדע בדיוני (בהשפעתו יצאנו לצפות בסרט הקולנוע "2001 - אודיסיאה בחלל" של סטנלי קובריק (על פי ספרו של ארתור סי. קלארק. בשנת 1989 יצאתי לשליחות שיקומית בסרי-לנקה יחד עם עמיתי וחברי דר' מוריס עזריה המנוח. עמי לוי הציע לי אז לפגוש את הסופר הבריטי קלארק שהתיישב בשנות ה-50 באי ציילון - סרילנקה, וכך היה. עמי הדריך אותי מה לשאול את הסופר בסוגיות הכה זרות לי במדע בדיוני, ואנחנו נפגשנו עם קלארק בביתו.

ספריית ספרי המדע הבדיוני (וספרים מקצועיים נוספים)

בביתם של עמי ודורית בקיסריה

לעמי היה ידע גדול בהיסטוריה, הוא הביע סלידה משחיתויות והקצנה דתית ולאומנית וסלד מטיפשים ואטומי לב. לכן מספר האנשים שקשר עמם קשר, היה קטן. בהרבה הזדמנויות חילק עמי את קשייו הרבים בשירותו בגולני, או על חוויותיו בשנתיים שבהן למד רפואה בסיינה, איטליה, עד שהצטרף אלינו בשנה השלישית ללימודי הרפואה בפקולטה בתל אביב.

כעתודאים, חבריי ואני, חשנו בהרבה הזדמנויות, מעין "התנשאות" מצד אלה שכבר שרתו בצבא. דווקא משמעון פולק ועמי לא חשתי בזאת, עם כי הם העירו לי פעמים רבות על גילי הצעיר, או חוסר ניסיוני בהוויות כאלו ואחרות. מהם למדתי על אורי אבנרי ועל "העולם הזה" ועל עוד נושאים רבים.

תעלולים ליליים בבית הסטודנט, תל השומר 1971 בשנה ד' ללימודים 1969-70, נפרדנו מהדירה ברמת אביב: אני עברתי לדירה בתל אביב, לא רחוק מבועז לב (שדרות רוטשילד, דפוס "דבר", שינקין...) ועמי גר עם דני מן בכפר אז"ר. אמנם נפגשנו לסרטים ובילויים אחרים וכמובן נפגשנו כול יום בלימודים, אך לא גרנו יחד.

מימין: עמי לוי, דני מן ואני פולק, עמי ואני הופענו במסיבת הפקולטה (רק שלושה מחזורים) במועדון בר-מינן באוניברסיטה. עמי היה מחבר מקאמות משכיבות מצחוק. כך בנה תכנית של מערכונים מצחיקים ביותר. אולי הייתה זו מסיבת פורים? איני בטוח. אך את הצחוקים בקהל לא אשכח. עמי היה למעשה קופירייטר מוכשר. הוא היה ממציא די בקלות מונחים וחידודי לשון. בקיץ של שנת 69, באמצע מלחמת ההתשה, עברתי קורס צניחה בתל נוף. ו כך, כנראה, עלה "ערכי" במקצת בכיתה.

ברושורה של אוניברסיטת תל אביב משנת 1971 חדי העין ימצאו אותי ואת עמי במרכז התמונה.

היו סרטים או אירועים, שישבתי ליד עמי, געיתי מצחוק ("הקרקס " של צ'פלין למשל) ובתוך כך "חבטתי" בכתפיו וגבו של עמי. כולנו צחקנו בפה מלא.

את שנות הלימודים הקליניות עשינו יחד, למדנו יחד, ונכנסנו אט-אט לעולם הרפואה הקלינית. כול השנים עבדתי בלילות, בסופי שבוע או בחגים בבתי חולים (בית יולדות כפר-סבא, תל-השומר ואיכילוב) והעייפות הכרונית הייתה בת לוויה קבועה. בתקופת הסטאז' התפצלנו: עמי לתל השומר, שמעון לרמב"ם ואני לבית החולים "מאיר" כפ"ס. התחלתי לגור עם חברתי קרין, לימים זוגתי. עמי הצטרף אלינו למופעים, סרטים ומה לא. למשל, בשנת 1972, הלכנו יחד למופע "סיפורי פוגי" של להקת "כוורת" הבלתי נשכחת.

בין סוף הלימודים לסטאז' יצאנו ארבעה לטיול במרחבי סיני: עמי, יהודה סנצקי, דני מן ואני. שכרנו רכב באילת, ונדדנו אט-אט עד ראס בורקה ושארם א-שייך. בדרך חזרה, שמענו ברדיו על התקפת הטרוריסטים באולימפיאדת מינכן. ידעתי שקרין חברתי הייתה שם עם אביה. רק שהגענו לאילת, יכולתי לצלצל להורי בנתניה כדי לשאול לשלומם של קרין ואביה.

בדיוק שנה לאחר מכן, בסוף הקיץ של שנת 1973, ידענו שחודש אחד מהסטאז' יוקדש לשירות מילואים בתעלת סואץ. שמעון, דני מן ואני בחרנו בחודש 'החגים': סוף ספטמבר ותחילת אוקטובר 73'.

זה לא הזמן לתאר את חוויותינו במלחמת יום כיפור, השבי, והשיבה הביתה. יומיים אחרי השיבה, הוזמנו לחתונה של חבר בחיפה. קרין נהגה. אני לא הייתי מסוגל עדיין לנהוג. ואז, באמצע האירוע, קרין אומרת ש"נקפוץ" לשכונת הדר לבקר את שמעון פולק! ואכן, זו הייתה התרגשות גדולה. עלינו לדירה ברחוב טבריה, והנה, בדירה חיכה לנו גם עמי לוי! מה זה חיבוקים!!! התרגשות -על!!! לימים קראתי את מכתביהם לקרין בזמן שהוכרזתי כנעדר, ובהמשך שנודע בארץ שאני שבוי במצרים. אני נוצר אותם בארכיוני... פניו של עמי הביעו זעזוע שראה אותי חיוור, ירוד משקל (איבדתי 20 ק"ג בכלא), ומתנשף...

עמי לחם במלחמה ברמת הגולן, ונשאר לשרת עוד כשנה.

טקס סיום לימודי הרפואה היה אמור להתקיים בתחילת חודש אוקטובר 1973, אך נדחה בגלל המלחמה, וכך לאחר המלחמה, פנה כל אחד מאיתנו לדרכו בעולם הרפואה.

עמי בחר את מקצוע הפסיכיאטריה והמשיך ללמוד עוד חמש שנים עד שזכה לתואר: מומחה בפסיכיאטריה. שמעון פולק בחר את מקצוע רפואה פנימית ואימונולגיה ואני בחרתי במקצוע השיקום.

מפגש בוגרי המחזור הראשון של ביה"ס לרפואה באוני' תל אביב מימין: אבי, דני מן, שמעון פולק, עמי לוי ובועז לב במהלך השנים, פרסמנו יחד, עמי ואני, מספר מאמרים הנוגעים ברפואה, היסטוריה של הרפואה, אתיקה ונושאים קרובים שבהם התעניינו כל השנים:

על תגובה קונברסיבית (בעבר: היסטריה),

על תגובה בתר-חבלתית (PTSD),

על הקיסר הרומי הנכה קלאודיוס,

על הסקסולוג-פסיכיאטר פרופ' מכס מרקוזה,

על ד"ר לאון פינסקר, על המועדות לטראומה,

על השינויים המוצעים לשבועת הרופא, (אחי, בני עורי, ערך והגיש בגלי צה"ל, תכנית על שבועת הרופא, בה התראיין עמי לוי: https://www.youtube.com/watch?v=WYfcykgrNQg&list=PLmXHn6xP5FIBXeunGmZWcqNWmnBAHf3NY&index=5 אני זוכר עכשיו עוד מפגש מיוחד שלי עם עמי. זה קרה בשנת 1975 כשנתיים לאחר ששבתי מהשבי במצרים, עבדתי במרכז השיקום בתל השומר. באחד הימים שטיילתי עם בתי הבכורה ברחובנו ברמת אביב, כמעט נדרסנו במעבר החצייה בידי מכונית שנהגה היה לא אחר מאלוף במילואים שמואל גונן 'גורודיש'. הכרתי את גורודיש מביקוריו בשיקום כשהגיע לטפל בכאבי הגב שלו וגם לשוחח עם החיילים נכים ששהו אז במרכז השיקום. כשהתברר לנו שאנחנו שכנים, הביאה 'הפגישה' המקרית הזו ברחוב, לפגישה אל תוך הלילה בה סיפרתי לגורודיש את כל קורות מעוז 'חיזיון' בו הייתי כשפרצה מלחמת יום הכיפורים עד לנפילתי בשבי בידי הצבא המצרי כעבור שלושה ימים, והוא סיפר לי את נקודת מבטו כאלוף הפיקוד החדש, על המחדלים לפני ובזמן המלחמה ועל מהלכי המלחמה, ביניהם הניסיונות שנכשלו לחלץ את חיילי מעוזי קו בר לב על גדות התעלה. וועדת אגרנט שחקרה רק את אחריותו של הדרג הצבאי במלחמה, הטילה על גורודיש את האחריות שלא פרס כהלכה את הכוחות שעמדו לרשותו בתעלת סואץ לאחר שנתקבלה ההתרעה על פרוץ המלחמה. גורודיש הושעה לאחר פרסום דו"ח הביניים של הוועדה, השעיה שבוטלה לאחר פרסום הדו"ח המלא. אבל בציבור ובתקשורת גורודיש כבר סומן כאחד האחראים ובשנת 1976 הוא פרש מצה"ל בתחושות קשות, והרגיש מושפל ונרדף ואף סיפר לי שכנראה אחד מגופי הביטחון בארץ עוקב אחריו. את התחושות האלה הרגשתי היטב בפגישה הלילית שלנו, אי אפשר היה להסתיר זאת. ולכן למחרת שיתפתי בחוויה המטלטלת את עמי שהתמחה אז במרפאה הפסיכיאטרית בשכונת רמת חן ברמת גן. עמי הציע מיד לארגן פגישה נוספת עם גורודיש וחשב שכדאי לצרף גם את הבוס שלו, מנהל המרפאה פרופ' יהודה פריד. הפגישה התקיימה כעבור כמה ימים, שוב בביתו של גורודיש ברמת אביב. גורודיש ופרופ' פריד לא הכירו כנראה קודם, אבל מעורבותו של פריד בכל מיני עניינים בצה"ל, הביאו את השניים לשוחח ביניהם בלחש על כל מיני אנשים ואירועים שהשתיקה יפה להם. בתום הפגישה שנמשכה גם כן אל תוך הלילה, יצאתי עם שני חברי הפסיכיאטרים ושאלתי לדעתם על הפגישה ועל גורודיש. שניהם פסקו מיד שגורודיש בריא נפשית ונורמאלי ואינו פרנואיד. מאז לא ראיתי את גורודיש שחי ועבד באפריקה, ונפטר באיטליה בשנת 1991 בגיל 61.

בשנת 1984, עמי לוי, שהתמחה אצל פרופ' יהודה פריד במרפאת בריאות הנפש ברמת-חן ואח"כ עבד עד יציאתו לגמלאות בביה"ח "שלוותה" בהוד-השרון, שיתף אותי בשינויים שעברה הפסיכיאטריה: מעבר מאשפוזים לטיפול בבית ובקהילה, ייסוד נושא הפסיכיאטריה הקהילתית, הפסיכיאטריה המשפטית, התנועה לשוויון זכויות והזדמנויות של חולי הנפש, התפתחות הטיפול הקבוצתי , הטיפול בפוסט-טראומה והמהפכה המינית.

למדתי הרבה מעמי, נהניתי והערכתי את חברותו. אדם מקורי, שתרם לפסיכיאטריה ולאהבת האדם בישראל.

הוא יחסר לי מאוד.

דורית ועמי לוי ומוסיפה זהבה סלומון, פרופ' אמריטה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, כלת פרס ישראל לכלת פרס א.מ.ת:

פרופ' עמי לוי שהלך לעולמו לאחרונה, היה

במשך שנים רבות מנהל מחלקה בבית החולים הפסיכיאטרי 'שלוותא'.

במקביל הוא לימד במחלקה לקרימינולוגיה באוניברסיטאות בר אילן ותל אביב.

פרופ' לוי לא הסתפק בעבודה קלינית, אלא היה גם איש הגות מקורי.

ספרו: 'רודפי משפט' שכתב עם מורו ועמיתו פרופ' יהודה פריד המנוח, הוא יצירה ייחודית, רגישה ומעמיקה.

הספר מתאר טיפול מקורי בניצולת שואה, רדופת -אשמה, ששרדה.

היא מבקשת להישפט על "פשעיה", ונענית בידי מטפליה "המעמידים" אותה למשפט כחלק מהטיפול בה.

עבודה חשובה ומקורית זו, משקפת לא רק את עומק ההבנה של התסמונת הפוסט טראומטית, אלא גם רגישות יוצאת דופן למצוקתה.

פרופ' לוי עסק בהיבטים היסטוריים וחברתיים של הלם קרב. עם חברו הקרוב ועמיתו למקצוע פרופ' אלי ויצטום, יזמו מחקר היסטורי באשר לטיפול בהלומי קרב ממלחמת העצמאות ועד למלחמת לבנון הראשונה. העבודה החשובה והייחודית זורה אור על תהליכי הכחשה חברתיים רבי שנים, שפגעו קשות בהכרה ובטיפול בנפגעי נפש מהמלחמות. על בסיס העבודה הגדולה ורבת השנים, טבע פרופ' לוי את המושג: 'שגיאה מקצועית היסטורית', ובאמצעותו הסביר כיצד פרופסיה מתעלמת מידע מקצועי בשל לחצים חברתיים ותרבותיים. אלה הן רק אחדות מהעבודות החשובות שהשאיר אחריו פרופ' לוי. הוא גם הרבה לעסוק בפסיכיאטריה משפטית. הוא סייע לנפגעי פוסט טראומה רבים, בעיקר לנפגעי צה"ל. גם את לקחיו סיכם בפרק פורץ דרך שפרסם עם פרופ' ויצטום בספר: 'טראומה נפשית' בעריכת אבי בלייך וזהבה סלומון.