על פרופ' יהושע שאקו

מעולם לא עבדתי עם יהושע. מעולם לא פרסמנו יחד עבודת מחקר. אך רכשתי לו אהדה והערכה רבה מאז הכרתי אותו לראשונה.

נקודות המפגש היו בשנות השבעים. כשהתחלתי את עבודתי ברפואה השיקומית בתל השומר בפברואר 1974, מנהלי ומדריכי פרופ' רפי רוזין, החל להכניס אותי, לא רק לנבכי הרפואה השיקומית בארץ ובעולם, אלא גם לחשוף אותי לדמויות המובילות בתחום.

רפי הגיע מירושלים. הוא עשה את התמחותו אצל פרופ' אמיל אדלר ב"הדסה" כאשר אחד האישים שהשפיעו עליו מהצוות היה יהושע שאקו. כך קיבלתי לראשונה רקע על אישיותו ותרומתו של יהושע.

אח"כ נפגשתי עם יהושע בכנסים השנתיים של איגוד הרפואה השיקומית.

ד"ר חנה נדבורנה ואנוכי (מתל השומר) היינו הראשונים בארץ ב-1978 שעברנו את בחינות ההתמחות החדשות ברפואה שיקומית. לא היה את מי לשאול או להתייעץ. הבחינה נערכה בהר -הצופים. אני התבקשתי לבדוק מטופל "יקה" שלא ידע עברית וגם לא הייתה אבחנה ברורה על מחלתו. ארבעה פרופסורים נעצו בי ובגבי מבטיהם בעת הבדיקה: אלכסנדר מגורה, יהושע שאקו, תיאודור נחנזון ומיכאל ירון. עד היום אני מרגיש את הנעיצות בגבי מדי פעם. זו הייתה חוויה ממש לא נעימה ומביכה, ואחרי השיחה באנגלית, יצאנו לחדרו של מגורה ואז ארבעתם החלו לשאול את שאלותיהם. התבקשתי לכתוב על לוח, לנגד עיניהם, אבחנה מבדלת של מחלת שריר לעומת מחלת עצב.

הבחינה התקיימה במחלקת השיקום על הר הצופים: עברתי את הבחינה (היא כמובן השתנתה כליל מאוחר יותר בתורתה ותוכנה). שאקו היה נינוח, מסביר פנים ומעודד.

זמן מה אחרי שעברתי את הבחינה, שלח אותי מורי ורבי רפי רוזין להשתלמות באנגליה ובארה"ב.

בהמשך, שמחתי לראות את שאקו בפגישות המדעיות השונות. הערכתי מאוד את השקט שהשרה סביבו, ביושרו ויושרתו, בסבר הפנים הנעימות, רהיטותו ופשטות הליכותיו. התקרבנו יותר במפגש בפילדלפיה שיזמה הקהילה היהודית שם עם נציגים שיקומיים מהארץ, באחד ממרכזי השיקום שם. בכול הישיבות ישבתי לידו. הוא העיר הערות ענייניות, התמקד ולא "התברבר" כפי שנטו מספר רופאים (אמריקאים וישראלים). את מחשבותיו על אנשים ונושאים, כתב לי בהסתר...

נפגשתי עם בתו נעמי עזרא ואמה וקיבלתי מהם, עוד לפני מגפת הקורונה, רקע נוסף, כפי שסיפרה לי נעמי:

"מוצאה של המשפחה מעניין. משפחה ספרדית שורשית. אבא היה הנין של סניור מאיר גאני שהגיע לארץ מיאנינה שביוון בשנת 1880 והתיישב ברובע הנוצרי בירושלים.

סבו של אביו היה דוד הכהן שאקו, שהבית שלו בנחלת שבעה הוא היום מסעדת "תמול שלשום". אבא ואני במשך שנות ילדותי וגם אחר כך, נהגנו "לבקר" את עץ האקליפטוס בחצר שם, וכך שמעתי את הזיכרונות מילדותו. לפני כחודש עשינו סיור משפחתי בירושלים ואיתרנו את המקומות שקשורים למשפחה גם ברובע הנוצרי. לפני חמש שנים הכנו סרט שהכנו לכבוד יום ההולדת ה-80 של אבא שחל בתשעה ביולי. אבא היה חובש בצבא בשרות הסדיר ולאחר מכן במילואים רופא קרבי בשריון. כרופא עשה די הרבה מילואים בוועדות רפואית של הצבא ואהב את זה".

מתוך: "הרפואה השיקומית בישראל בראי המלחמות" מאת: גאולה פארן, לילך רוזנברג־פרידמן ו-אבי עורי.

עיונים בתקומת ישראל , סדרת נושא, כרך 11 , 1967-1977, עמ 247-275.

"במוסדות השיקום עם תום מלחמת ששת הימים ובמהלך מלחמת ההתשה היה אפשר להבחין בניצנים של התפתחות השיקום, שניכרו בהחלטות על הרחבת בית לוינשטיין, על הקמת מחלקה צבאית לשיקום נפגעי חוט השדרה בתל השומר ועל בניית אגף שיקום נרחב בבית החולים הדסה שעל הר הצופים. בית החולים הדסה בירושלים היה חלוץ מרכזי השיקום בארץ והתהפוכות שחלו בתפיסה השיקומית במוסד זה משקפות את התמורות שחלו בממסד הרפואי ובחברה הישראלית כולה בתפיסת השיקום לנוכח האירועים ההיסטוריים. כאמור, לאחר שנסגר מרכז השיקום בבית החולים הדסה עם תום מלחמת העצמאות פעלה בבית חולים זה משנת 1956 מחלקת שיקום מצומצמת בת תשע מיטות בלבד. מחלקה זו הורחבה ל־12 מיטות בשנת 1961 עם פתיחת בית החולים בעין כרם. בעת הצורך, בעקבות מלחמת ששת הימים, התרחבה מחלקה זו, זמנית בלבד, על חשבון המחלקות הפנימיות.  עם זאת, בתפיסת השיקום בהדסה התחולל שינוי. שורשי השינוי נטועים בשחרור מובלעת הר הצופים במלחמת ששת הימים, שאפשר את שיבת בית החולים אל ההר לאחר שניטש במלחמת העצמאות. בבוקר 9 ביוני 1967 הגיעו ראשי הדסה, ד"ר קלמן מן מנהל בית החולים, רבקה שולמן נשיאת הדסה, פרופ' אליהו אילת נשיא האוניברסיטה העברית ומלווים נוספים אל בניין בית החולים הנטוש שעל הר הצופים. דגל הדסה הונף שוב על הבניין והכול ציפו לפעילותו המחודשת. אולם מכיוון שבית חולים כללי של הדסה פעל מראשית שנות השישים בעין כרם, התעוררה השאלה באשר לאופיו של בית החולים שעתיד לקום מחדש בהר הצופים. הועלו הצעות שונות, ובהן: בית חולים כללי שישרת את הקהילה היהודית והערבית, מרכז לחקר הסרטן, בית חולים פסיכיאטרי ומכונים לחקר המוח ולחקר מחלות טרופיות. בין השאר עלתה הצעה להפוך את בית החולים כולו למרכז שיקום. אולם דווקא אנשי הצוות השיקומי הבכיר בהדסה, בראשותם של פרופ' אלכסנדר מגורה ופרופ' יהושע שאקו, התנגדו להצעה וסברו שאין לנתק את השיקום מבית החולים הכללי. זאת בשל תפיסתם העקרונית כי יש לשלב את הרפואה הפיזיקלית והשיקומית עם הרפואה הכללית. גישתם של אנשי השיקום הייתה כי יש צורך באינטראקציה הרפואה הפיזיקלית והשיקום.  עם רופאים מתחומים אחרים לשם הפריה הדדית, וכדי להגביר את מודעות הרופאים לתחום. ההחלטה שנפלה לבסוף במועצת הדסה הייתה כי בית החולים ייפתח מחדש כבית חולים כללי שישרת יהודים וערבים, ותהיה בו מחלקת שיקום גדולה בת 120 מיטות, מה שהיה צו השעה לנוכח הפצועים הרבים ממלחמת ששת הימים.  על פי התכנית, מחלקה זו הייתה אמורה להתפתח בהדרגה למרכז שיקום גדול שישתרע על פני שלוש קומות, יכלול מיטות אשפוז רבות, מחלקה טיפולית לפיזיותרפיה, לריפוי בעיסוק, לריפוי בדיבור וברכה טיפולית, וכן מעבדות לבדיקות קליניות ומחקריות.  גם מספר הרופאים יוכפל, ויגדל מחמישה רופאים לעשרה. החלטת המועצה הארצית של הדסה בדבר פיתוח מרכז השיקום היא עדות לשינוי שחל בתפיסת הדסה באשר לתחום השיקום, ולחדירת ההכרה בחשיבותו גם בימי רגיעה. אלא שיישום ההחלטה היה בסופו של דבר בעקבות מלחמה נוספת – מלחמת יום הכיפורים. בטרם יושמה ההחלטה על הקמת מרכז השיקום פרצה מלחמת יום הכיפורים. 527 פצועים עדיין טופלו ושוקמו בהדסה עין כרם, שמחלקת השיקום בו הייתה קטנה, דבר שהדגיש את הצורך הרב במרכז שיקום ייעודי. כעבור שנתיים, ב־21 באוקטובר 1975 ,נפתח מחדש בית החולים שעל הר הצופים ובו אגף שיקום גדול ומשוכלל.5  באגף זה, כמו במרכזי השיקום האחרים, היו מספר תחומי שיקום שהתפתחו בעקבות המלחמה, ומקצתם אף נוסדו מאוחר יותר".