מערת ניקנור, שנתגלתה בתחילת המאה העשרים בהר הצופים בירושלים, ונמצאת כיום בשטח האוניברסיטה העברית, מפגישה בין סיפורם של שלושה אישים.
במערת ניקנור קבורים שני אישים מראשי הציונות: יהודה לייב פינסקר ומנחם אוסישקין. החזון של אוסישקין שמערת ניקנור תהיה פנתיאון לאומי בו ייקברו 'אנשי שם יהודיים', לא התממש, ולאחר קום המדינה, הוקמה חלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים, בעיקר מן הסיבה שבתום מלחמת העצמאות נותר הר הצופים כמובלעת בשטח ירדן, עד למלחמת ששת הימים ואיחודה של ירושלים.
רחבת מערת ניקנור (צילום: תמר הירדני ב'ויקיפדיה')
קברם של פינסקר ואוסישקין במערת ניקנור (מקור: ויקיפדיה) פינסקר ואוסישקין צרובים היטב בזיכרון הלאומי, הם הונצחו בשמות רחובות כמעט בכל עיר בישראל. הדמות השלישית ששמה נקשר לאתר הקבורה הזה, הוא דר' פנחס פלדמן, רופא, נאורולוג שנשכח מלב, וזו ההזדמנות לספר את סיפורו. ד"ר פנחס פלדמן נולד בשנת 1890 בעיירה נובה אושיצה, פלך פודוליה, אז רוסיה היום אוקראינה. הוא למד רפואה באודסה, עלה לארץ בשנת 1934, התיישב בתל-אביב ועבד שנים רבות כנוירופסיכיאטר.
בעיתון "הרפואה" יש מעט אזכורים של דר' פנחס פלדמן, ורק הלקסיקון המונומנטלי שכתבו יעל ונסים לוי "רופאיה של ארץ ישראל 1799 – 1948" (הוצאת איתי בחור, 2012), הוא אחד המקורות הבודדים בהם נכתב על דר' פלדמן.
פלדמן נולד בחג הפסח, אחד משבעת ילדיהם של דב ובת שבע. האב מתואר כ'ירא שמיים חובב ציון', ולכן התחנך פנחס הקטן ב"חדר".
האב היה ממייסדי ביה"ס העברי בעיירה ולאם הייתה חנות 'מנופקטורה' - חנות לאריגים. בשלב מסוים עברה המשפחה לעיר הגדולה: אודסה. פנחס סיים שם את לימודיו בגימנסיה, התקבל ללימודי רפואה גם כן באודסה, אותם סיים בשנת 1914.
כשבעים שנה קודם לכן גדל באודסה יהודה לייב פינסקר וגם כן סיים שם את לימודיו בגימנסיה, אבל הוא בחר תחילה בלימודי עריכת דין. לאחר שקיבל את ההסמכה כעורך דין, ונאלץ לוותר על עבודה במקצוע עקב חוקי הצאר שמנעו מיהודים לעבודה במקצוע, עבד שנה בהוראה,
ורק אז החל את לימודי הרפואה במוסקבה, אותם סיים בשנת 1848.
יהודה לייב פינסקר (מקור: ויקיפדיה)
מנחם אוסישקין, 'הגיבור' השלישי ברשימה שלנו, גדל והתחנך במוסקבה, אך הוא לא בחר במקצוע הרפואה אלא בפעילות ציונית. בשנת 1926 עלתה משפחת פלדמן לישראל, אך פנחס נאלץ להישאר בברית המועצות, לא ברור מדוע, ייתכן שעקב עבודתו החיונית, מעסיקיו לא אפשרו לו לעלות לישראל.
דר' פנחס פלדמן ונכדתו נירית נפגשנו עם נירית דר, נכדתו של דר' פנחס פלדמן, והיא השלימה לנו את התמונה המשפחתית של סבה. אחד מאחיו של פנחס, משולם שעברת את שם משפחתו מפלדמן לביתן נולד ברוסיה בשנת 1898, ולאחר שעלה עם הוריו לארץ ישראל, סיים את הגימנסיה הרצליה (הוא נמצא ברשימות הבוגרים בין 1918-1948) והיה למורה, אחד המורים הראשונים בבית הספר 'תל נורדוי' בתל אביב השוכן עד היום בין רחוב פרישמן לרחוב מנדלי מוכר ספרים. משולם ביתן נפטר ב- 20 בדצמבר 1997, בן 99. אח נוסף, עו"ד יהושע פלדמן, נולד ב- 1897 ועלה לארץ לבדו בשנת 1912. הוא נהרג בירושלים במלחמת העצמאות.
מסיפורי נכדתו, ניתן ללמוד שפלדמן היה ציוני ממש משחר נעוריו. אמנם היה בן למשפחה דתית אך הייתה לו נטייה ברורה להשכלה, לספרות ולעיתונות עברית ולציונות. באודסה ספג פנחס פלדמן ספרות ותרבות יהודית ועברית. עוד כתלמיד תיכון וכסטודנט השתתף בחוגי נוער ציוניים. כסטודנט היה בין באי ביתו של מנחם אוסישקין. את אשתו לעתיד, ברטה בלהה לבית דרוט הכיר בפקולטה לרפואה. בבית החולים היהודי באודסה ניהל פלדמן את מחלקת העצבים. נראה שפרסם עבודות מדעיות ברוסיה ואולי בארצות אחרות. רוב המפגשים הציוניים באודסה נעשו במחתרת. כששמעו פלדמן וחבריו שהעירייה מתכוונת להפוך את בית הקברות היהודי בעיר לגן טיולים, מגרשי ספורט ואולמות ריקודים, ניסו דר' פלדמן וידידו דר' יעקב לנדסמן, להעביר את עצמותיו של י.ל. פינסקר, שנפטר בתשעה בדצמבר 1891, לבית עלמין חדש באודסה, ולהטמינו ליד מנדלי מוכר ספרים וסופרים אחרים. הם החליטו לשכנע את פרנסי העיר בגדולתו של פינסקר כרופא צבאי, כרופא עניים, מייסד בית חולים ועוד פעילויות למען הציבור. שישה פרופסורים חתמו על הבקשה ביניהם הכירורג פרופ' זילברברג. בספרם של יעל ונסים לוי, הם מצטטים את ברוך בר תקוה: "דר' פלדמן ורעייתו הרופאה דר' ברטה דרוט לא חסו על ממונם וזמנם, הם סיכנו את עצם עלייתם, ויחד עם זה גם את חייהם ושנה תמימה טרחו וטיפלו בדבר". מנחם אוסישקין חשב אז שכדאי לנצל את הוצאת ארונו של פינסקר מקברו, ולהעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל. וכך בתחילת שנת 1934, אישרו השלטונות לפלדמן לעלות לארץ עם ארונו של פינסקר. וממשיך לתאר ברוך בר תקוה: "אבל 'כמו להכעיס' קרתה תקלה רצינית וגם קוריוזית מאד: כשפנו 14 יום לפני הפלגת האנייה, למשרד בית הקברות היהודי החדש – נודע, כי יו"ר מועצת הפועלים בעיריית אודסה, אשר חתם על הרישיון, נאסר בינתיים באשמת מעילה, ומנהל המשרד סירב למלא אחרי פקודתו. כל ההשתדלויות של דר' פלדמן להסביר למנהל המשרד כי בשעה שהלה חתם הייתה הרשות בידו – עלו בתוהו... ושוב התחילו התרוצצויות ממשרד אחד למשנהו, מפקיד לפקיד תוך עצבנות ופחד לסכן את כל הנסיעה, שכן רבים היו אז 'הסיכויים' שיחליפו את היציאה
לא"י ב... סיביר". לאחר כמה ימים התברר שאחד הפקידים הגבוהים באודסה היה פאציינט של דר' פלדמן, והוא שהצליח להשיג שוב את רישיון העלאת עצמותיו של פינסקר לא"י. ארונו של פינסקר הובא לאנייה 'פרנץ מרינג' שעמדה להפליג לא"י, אך באותו היום בדיוק נפטר שותפו של פלדמן למבצע, דר' לנדסמן, שנקבר ב...קברו הריק של פינסקר.
בר תקוה מספר שסוכני הנ.ק.וו.ד. שחשדו שבארון הקבורה היהודים מנסים להבריח משהו מרוסיה "פתחו לשם חיפוש חלק מהמכסה, ועלה ריח חריף, כי זה 43 שנה מאז נסתם הגולל, אך הגווייה נשתמרה יפה. ראשו של המנהיג היה מונח על כרית משי והפנים עטופים טלית משי, אף הם נשתמרו יפה". מברק שנשלח לאחר ההפלגה בישר את בוא הארון לישראל ו"היישוב הקביל את פני הארון ברוב כבוד ובחרדת קודש". מנחם אוסישקין שהיה כאמור מהוגי הרעיון להעלאת עצמותיו של פינסקר לישראל, הורה לקבור אותו באולם מס. 2 במערת ניקנור, אותה שאף להפוך לפנתיאון לאומי.
מנחם אוסישקין (מקור: ויקיפדיה)
ומסיים בר תקוה את התיאור: "ככה עבר הדר' יהודה לייב פינסקר ז"ל ל'חיי עולם' על אדמת הקרן הקיימת לישראל, במערת ניקנור האלכסנדרוני אשר על הר הצופים בירושלים הבירה" (ירושלים הבירה? בשנת 1934?).
מכתבו של אוסישקין בעיתון 'הארץ' 21 ביוני 1934 מיד עם בואו לא"י, שיתף דר' פלדמן פעולה עם רופא הילדים והמשורר דר' שאול טשרניחובסקי להקמת קרן למען נפגעי המאורעות בארץ ישראל, בביתו בשדרות רוטשילד. הוא ייסד את אגודת "אלתירא" לחקר תולדות יהודי רוסיה ואוקראינה, שהוציאה לאור את הרבעון "העבר" שעסק בנושאים הקשורים ליהדות רוסיה ואוקראינה. דר' פנחס פלדמן עבד כשלושים שנה כנוירופסיכיאטר בתל אביב והיה הנאורולוג הראשון בביה"ח 'הדסה' בתל-אביב. במשך עשרים שנה ניהל את המחלקה הנוירולוגית ב"הדסה" וכן היה בעליו של בית חולים פרטי 'תוחלת' בתל אביב וסנטוריום (בית החלמה) "נחת גן" ברמת גן.
בכתבה תחת הכותרת: "גרונטולוגיה מהי?", שפורסמה בעיתון 'הארץ' ב- 18 בפברואר 1958, מסופר ש"לבית ההחלמה נחת גן (רחוב פרוג, רמת גן), שהוא מוסד לטיפול בחולים כרוניים, מחלקה מיוחדת למחלות של הגיל הגבוה... בנקודה הגבוהה והיפה מכולן (ברמת גן) נמצא מוסד זה, המסתתר בגן פורח ומוקף פרחים". בהמשך הכתבה, כתוב שבבית ההחלמה מטפלים מומחים בבעיות הרפואיות של החולים המבוגרים לפי שיטות חדשות: "החולים כולם משתתפים בבילוי זמן מאורגן, בטיולים משותפים, בספורט תכליתי ובעיסוק רפואי ותשומת לב מיוחדת מוקדשת לדיאטה לפי מצב הבריאות, גיל, עדה והמנהגים של כל פרט ופרט".
דר' פלדמן הפעלתן, פתח כאמור גם בית חולים פרטי בתל אביב. בספרם של יעל ונסים לוי נכתב: "בית החולים "תוחלת" היה מוסד לחולים במחלות כרוניות שהוקם ב 1940. היו בו כ - 35 מיטות, הריהוט היה דל, אך המקום – נקי והמזון טוב. עבדו בו 15 עובדים קבועים. מנהל המוסד ובעליו היה הדר' פנחס פלדמן. כמה מהחולים אושפזו כאן מטעם העזרה הסוציאלית".
פרופ' אבישי גולץ יליד חיפה (1949), רופא א.א.ג וכירורגיית ראש-צוואר, כתב כמה ספרים: 'רפואת אף־אוזן־גרון בארץ־ישראל', 1911-1948 (2009), 'את משפחתי אני מבקש' (2019) וספרו השלישי: "בתי חולים פרטיים בארץ ישראל" (הוצאת איתי בחור, זיכרון יעקב 2013), בו כתב על בית החולים של דר' פלדמן: "בית-חולים פרטי לחולים במחלות כרוניות ולחולים סיעודיים – סנטוריום עממי "תוחלת", נפתח ע"י דר' פנחס פלדמן ברחוב התבור 44, תל-אביב... המוסד פעל לפחות עד 1962".
תמונה שונה ועגומה המציגה את בית החולים 'תוחלת' באור שלילי מאד, מצאנו בכתבתו של רן כסלו "בית המוות" בגיליון מספר 1353 של 'העולם הזה' מיום: 14 באוגוסט 1963.
'העולם הזה' - 14 באוגוסט 1963
בשונה מהנכתב בספרו של גולץ, בית החולים 'תוחלת' עבד בתפוקה מלאה גם באמצע שנת 1963, וכך מתאר רן כסלו את המצב בבית החולים בכתבתו: "המעגל האחרון של הגיהינום של דאנטה מסתתר תחת השלט "תוחלת", ברחוב התבור בתל אביב, מרחק שני צעדים משוק הכרמל... תוחלת, בית החולים לחולים כרוניים ומקרים סוציאליים, שם שוכבים האנשים שנידונו למוות בעודם חיים, ושלא נמצא מי שיממן את החזקתם האנושית בשנותיהם האחרונות... בבית המוות התל אביבי אין כל טעם להפנות את הראש. בכל צד מציץ המוות הקרב, מתוך עיניהם של השרועים על המיטות ועל הארץ. אין גם טעם לעצום את העיניים. כי גם אז חודרות הקריאות למוח... קשה להאמין אך באותו בית עלוב שברחוב התבור ישנן 35 עד 40 מיטות. הן ממלאות כל פינה, על מעבר, פרט למטבח קטן ורעוע. המיטות קבועות, רק החולים מתחלפים בקצב מהיר. יש תקופות בהן מגיע מספר מקרי המוות ל- 16 עד 18 נפטרים בחודש... ההיגיינה של בית החולים שוכנת בחצר האחורית של הבית, בין שברי רהיטים ישנים. זוהי אמבטיה ישנה, מלאה סמרטוטים צבעוניים ישנים." בסיום התיאורים הקשים של הנעשה בבית החולים מביא כסלו את דבריה של ריבה בר אחות אחראית בבית החולים: "דוקטור פלדמן הוא איש קדוש. הוא מחזיק את בית החולים, כי אחרת כל אלה היו צריכים ללכת לרחוב. בית חולים בשבילו איננו עסק. זה סיפוק נפשי". כסלו מספר שדר' פלדמן בן 73, פתח את 'תוחלת' זמן קצר לפני מלחמת העצמאות, אך עם פרוץ המלחמה קלט בית החולים כחמישים פצועי מלחמה. לאחר מכן חזר בית החולים לייעודו המקורי, ולשכת הסעד של עיריית תל אביב שולחת אליו חולים ומשלמת לפלדמן: 6 לירות ו- 59 אגורות לכל יום אשפוז. במקביל, כפי שכבר כתבתנו, פתח פלדמן את הסנטוריום 'נחת גן' ליד גן שאול טשרניחובסקי ברמת גן, אלא שלשם מגיעים חולים "הנשלחים על חשבון משפחות בעלות אמצעים או על ידי קופת חולים". כסלו מסיים את כתבתו בחישובים כספיים של ההכנסות וההוצאות של פלדמן בבית בחולים 'תוחלת' ומסכם שפלדמן מרוויח כ- 2500 לירות בכל חודש, סכום עתק באותם ימים. בכתבה אין תגובה של דר' פלדמן לדברים הקשים שנכתבו בה. רק כעבור שבועיים, בגליון שיצא לאור ב- 28 באוגוסט 1963, מובא במדור 'מכתבים' מכתב תגובה של צפורה פלדמן מתל אביב: "אינני יודעת מיהו זה שהטעה אתכם ונתן לכם אינפורמציה כזאת על דודי, מנהל בית החולים 'תוחלת', פנחס פלדמן.
אומנם זה נכון שלדר' יש וילה יפה בנתניה – אבל הוא לא מקבל מכך טובת הנאה. את הכסף שהוא מקבל הוא מחלק בין קרוביו, שלהם פחות כסף ממנו, כי הוא טוב לב. כבר פעמיים רציתי לעבוד אצלו בבית החולים, אבל הוא לא נתן לי באמרו כי הסבל במקום הוא למעלה מכוחותי. עמדתי על דעתי ועכשיו אני עובדת אצל הדר' בבישול.
זה לא נכון שהאוכל שם לא טוב. הלוואי ולכל עניי עמי היה אוכל כזה. וחוץ מזה, החולים הם כבר, בלאו הכי, נידונו לכלייה ואינני מבינה את ההיגיון שבכתבתכם.
לכן אני בזה לכם על הבושות שעשיתם לדודי. הלוואי ויהיו עוד הרבה מושיעים כמוהו שיעזרו לעניים – ואז ייגאל עמנו".
אשתו של דר' פלדמן, ברטה-בלהה פלדמן עבדה כרופאה בתחום הרפואה הפיסיקלית בקופת חולים כללית, ונפטרה בשנת 1954.
דר' פינחס פלדמן נפטר בשנת 1973.
בנם היחיד של ברטה ופינחס פלדמן, שאול, נולד באודסה בשנת 1923 ובגיל אחת עשרה עלה עם הוריו לישראל. הוא סיים את הגימנסיה 'הרצליה' בתל אביב, ובשנת 1943 החל ללמוד רפואה באוניברסיטה האמריקנית בביירות, לבנון. בהמשך למד שנתיים באוניברסיטת ז'נבה, וסיים את לימודיו בהצטיינות בשנת 1952 באוניברסיטה העברית בירושלים.
פרופ' שאול פלדמן (מקור: ויקיפדיה) כאביו, בחר להתמחות בנוירולוגיה והיה נוירולוג וחוקר מוביל בתחומי הנוירופיזיולוגיה ונוירואנדוקרינולוגיה. הוא ניהל את המחלקה הנוירולוגית בבית החולים 'הדסה' בירושלים והיה גם דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. בשנת 2005 הוענק לפרופ' שאול פלדמן פרס ישראל לחקר הרפואה. הוא נפטר בשנת 2011.
בכתיבת הרשימה נעזרנו גם בספרו של פרופ' דורון בר "אידיאולוגיה ונוף סמלי – קבורתם בשנית של אנשי שם יהודיים באדמת ארץ ישראל 1904 – 1967" שיצא לאור בהוצאת מאגנס, וכן ברשימותיו של יאיר שפירא.