הרופאים שטיפלו, בדקו ואבחנו את אייכמן בישראל

בעת שאבי חקר על תולדות האבחון והטיפול בתגובת-קרב (פעם נקראה התופעה: הלם קרב, או תשישות-קרב) הוא גילה את סיפורו של הפסיכיאטר האמריקני דאגלאס קלי Douglas McGlashan Kelley, M.D. (1912-1958), שנדרש לבדוק לפני משפטי נירנברג, יחד עם צוות פסיכולוגים ומתורגמנים יהודים-אמריקנים דוברי גרמנית, את כשירותם של ראשי הנאצים לעמוד למשפט. קלי הוצב בזמן המלחמה באנגליה, כדי לטפל בהלומי הקרב .

דר' דאגלאס קלי (מקור: www.wondersandmarvels.com) מסיבות שונות, הוא הוחלף בנירנברג ע"י לאון גולדנסון, פסיכיאטר יהודי אמריקני, ושב לארה"ב לעמוד בראש מערכת פסיכיאטרית קלינית אקדמית במדינת צפון קרולינה. בשנת 1949 עבר קלי לאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה כפרופ' לקרימינולוגיה. הוא פרסם עבודות על ניסיונו בתגובות קרב וכמובן על חוויותיו בבדיקת הפושעים הנאצים. כנראה ששקע בדיכאון, נטה לאלכוהוליזם, ובאחד בינואר 1958, התאבד בבליעת ציאניד לעיני בני משפחתו. ואז נזכר אבי בפגישה אקראית שלו עם פרופ' שלמה (אישטוואן) קולצ'אר בשנות ה-80. הם ישבו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב וחיכו להעיד כעדים מומחים בעניינו של נכה. אבי נזכר: "התחלנו לשוחח, הצגתי את עצמי. אמנם לא הייתי תלמידו (את חינוכי בבריאות הנפש קיבלתי במרפאת רמת-חן אצל יהודה פריד ופרנץ בריל), אך הכרתי אותו בתל-השומר. תוך כדי שיחה הוא סיפר לי על ניסיונו בבדיקת אדולף אייכמן לפני משפטו בתחילת שנות ה-60. כמה ימים לאחר מכן הוא נתן לי מספר תדפיסים של עבודותיו שעסקו באייכמן. אמרתי לו, שעבורי, משפט אייכמן ב-1961, היווה נקודת מפנה בהתעניינותי בשואה. הייתי אמנם רק בכיתה ו', אך האש ניצתה בי אז". הורינו, אממה לבית לוין וישראל (יורק) לדרמן איבדו רבים מבני משפחותיהם בשואה: אבא שאיבד את כול משפחתו בשואה (למעט אח אחד, וטרינר במקצועו, שעמו ברח לרוסיה, הם גויסו ל"צבא אנדרס" וכך הגיעו בדרך ארוכה ומייגעת לא"י), נסע יום אחד לצפות בדיוני המשפט. היה צריך להזמין כרטיסים מראש . אנחנו שמענו את שידור המשפט ב'קול ישראל'. ואז נזכר אבי בעוד סיפור הקושר את אייכמן לתל השומר. מנהל שירות ההרדמה בתל-השומר, דר' יונה אליאן, השתתף במבצע לכידת אייכמן בארגנטינה, והוא היה זה שטשטש/הרדים את אייכמן בדרך למטוס שהביאם מארגנטינה לארץ. למרות שמעולם לא נקשר שמו של אליאן למבצע, היה זה סוד גלוי במסדרונות תל השומר (למעשה, בגינות ובשבילים בין ביתני תל-השומר). אבי הכיר את דר' אליאן בהיותו סטודנט בשנת 1971, בתל השומר, בעת שהרצה על ההרדמה, במהלך הקורס בכירורגיה. אבי ממשיך ונזכר: "מאוחר יותר, לאחר מלחמת יום הכיפורים, חזרתי מן השבי המצרי ובחודש פברואר 1974 הוצבתי ע"י הצבא לשרת במרכז השיקום בתל-השומר. הוזמנתי אז לדר' יונה אליאן לשיחה. הוא שמע מהנהלת ביה"ח שאני מעוניין להתמחות דווקא במקצוע ההרדמה ולא ברפואה שיקומית. למדתי הרדמה בתקופת הסטאז' (1972-3) ע"י רופאים מצוינים בביה"ח 'מאיר' בכפר-סבא, ורצוני לבחור במקצוע הזה היה נכון רק עד המלחמה והשבי. הפגיעה במערכת הנשימה שלי בעת חשיפתי לגזים, עשן ואש בבונקר במעוז 'חיזיון' שעל גדות תעלת סואץ, מנעה ממני, לדעת רופאי הריאות שטיפלו בי, להיכנס לחדר ניתוח לשעות ארוכות. הקור והגזים בהחלט לא היו רצויים עבורי... וכך ישבתי מול אליאן, שישב מולי מעט כפוף, עם המסיכה הכירורגית שמוטה על צווארו, משלב רגלים בצורה מיוחדת. כשאמרתי לו (קצת בחוצפה) שאם היה מתאפשר לי, הייתי עושה התמחות בהרדמה בבית החולים 'מאיר' ולא אצלו, פניו מעט התכרכמו... לבטח נעלב. נפרדנו. בדיעבד צר לי על תשובתי. ראיתי אותו שוב מספר פעמים במהלך השתלמותי והתמחותי בתל השומר. כאשר הוחלט ללכוד את הפושע הנאצי אדולף אייכמן בארגנטינה, הפקודה הייתה חד משמעית: להביאו חי לישראל ולשמור על בריאותו עד לסוף משפטו. כך גויסו כמה רופאים, כל אחד בתורו, לדאוג לבריאותו של אייכמן מרגע לכידתו ליד ביתו בבואנוס איירס ועד לנחיתתו בישראל, לבדוק ולטפל בו בבית הכלא קישון בו הוחזק בבידוד ולאבחן את אישיותו כחלק מכתב התביעה.

אייכמן בכלא הישראלי (מקור: משטרת ישראל) בספרו "הבית ברחוב גריבלדי" (הוצאת 'מעריב' , 1975, עמ. 99) מתאר ראש 'המוסד' אז, איסר הראל כיצד נבחר הרופא שישתתף במבצע הלכידה: "תכנית הפעולה שלנו חייבה את צירופו של רופא אל כוח המשימה, על מנת שיטפל בהרדמת אייכמן בשעת הלכידה, ובעיקר בשעת העברתו ממקום למקום. היינו זקוקים לאדם אמיץ מאד, המוכן לשאת באחריות הכבדה הכרוכה בתפקיד, שכן כל משגה שלו עלול להיות בעל תוצאות פטאליות. ובנוסף על כך מוכרח היה להיות בקי בהרדמה בתנאי חירום, בנסיבות בלתי רגילות ובמצבים בלתי צפויים. אותו רופא אף צריך היה לקיים פיקוח מתמיד על קלמנט-אייכמן כדי להבטיח שיובא לארץ במצב בריאות תקין ויהיה מסוגל לעמוד למשפט...". הראל כותב בספרו שבנוסף ל'טיפול' באייכמן, על הרופא להיות ערוך ומוכן לטפל גם באנשי כוח המשימה בכל בעיה רפואית שעלולה להתעורר בעת ביצוע המשימה והשהות הארוכה יחסית בארגנטינה.

והראל ממשיך: "בחירת האדם הנכון לתפקיד האחראי הזה לא הייתה כרוכה בקושי. עמד לרשותנו אדם שכמו נולד לתפקיד. הוא עבד כמרדים בבית חולים גדול בארץ, והיה ידוע כאדם מהיר החלטה, בעל קור רוח ובעל מידה גדולה של תעוזה. לא אחת פנינו אליו וביקשנו את עזרתו כרופא, לעיתים בתנאים קשים ומסוכנים, ומעולם לא נתקלנו בסירוב".

איסר הראל

איסר הראל שלח אל הרופא את אחד מאנשיו שהציג בפניו את המשימה. הרופא לא היסס והסכים מיד. הראל לא מגלה בספרו את שמו של הרופא, והוא מכונה בספר: "הרופא", אבל במשך שנים רבות היה זה סוד גלוי בבית החולים תל-השומר, ש'הרופא' הוא דר' יונה אליאן מנהל שירות ההרדמה בבית החולים. אליאן נולד ברומניה בשנת 1923, סיים לימודי רפואה והתמחה במקצוע ההרדמה. בתחילת שנות ה- 50 הוא עלה לישראל עם אשתו, רופאת נשים ושניהם התקבלו לעבודה בבית החולים תל השומר. הוא גויס לפעילות בשירותי הביון של ישראל, על ידי עמוס מנור, שהיה ראש השב"כ בשנות ה- 50 שהכיר את דר' אליאן מתקופת עלייתו לישראל. דר' אליאן השתתף בפעולות רבות של השב"כ ו'המוסד' עד לסוף שנות השישים במקביל לעבודתו בבית החולים שם ניהל כבר את מחלקת ההרדמה. דר' אליאן לא התראיין מעולם על חלקו בלכידת אייכמן, וזהותו נחשפה במקרה בידי אחד הרופאים שהתמחו אצלו בהרדמה.

דר' יונה אליאן (מקור: אתר MyHeritage) בנו, הקרדיולוג דר' דן אליאן סיפר בראיון בשנת 2010 ("דקירה אחת בזרוע", אתי אברהמוב, ידיעות אחרונות 13.5.2010), שגם לו נודע במקרה מפי חבר בתיכון שאביו הוא הרופא שהרדים את אייכמן, ורק כעבור כמה ימים העז לשאול את אביו, שאישר לו שזה נכון. ובכל זאת נותר פרט אחד עלום עד היום: באיזה חומר השתמש דר' אליאן כדי לטשטש את אייכמן ולא להרדימו כליל מרגע ההגעה לנמל התעופה בבואנוס איירס ועד לנחיתה בישראל. בספר: 'אייכמן בידי!' שכתבו צבי מלחין ואורי דן (הוצאת מסדה, 1987, עמ. 196) מספר צבי מלחין, אחד מאנשי 'המוסד' שלכדו את אייכמן, על חלקו של הרופא (המכונה בספר: דר' קליין) בהעברתו של אייכמן מבית המבטחים לנמל התעופה של בואנוס איירס: "אייכמן נשמע לפתע אומר: 'אין צורך להזריק לי את הזריקה. אני אשתוק, לא אוציא הגה מפי. אני מבטיח'. הרופא המשיך במלאכתו. איש לא התייחס להבטחתו של אייכמן. המזרק עם המחט הארוכה היה מוכן. דר' קליין נעץ את המחט לתוך העורק. אייכמן כלל לא הגיב. ישב ללא זיע. "כמה חומר מרדים אתה נותן לו, לכמה זמן?" שאל עוזי. "אני אשאיר את המזרק נעוץ בזרועו עד שנגיע לשדה התעופה. אני נותן לו את סם ההרדמה במנות קטנות רק שייראה כמו חולה או שיכור. הוא יוכל להתנועע על רגליו שלו, אך כל הזמן נצטרך לתמוך בו. הוא יהיה במצב של טשטוש חושים. את המנה האחרונה הוא יקבל לפני שנעבור את ביקורת הגבולות". דר' יונה אליאן נפטר בשנת 2011, ושותפי הסוד מסרבים לגלות גם היום מה החומר שבו השתמש דר' אליאן ומה היה המינון המדויק. הבן, דר' אליאן, רק הסכים לספר בראיון ל'ידיעות אחרונות': "שהבעיה היא, כשאתה מכניס מחט ממתכת לווריד, ישר המחט נסתמת בקריש דם, ומכאן למעשה מתחילה האמנות של אבי. לדאוג שהמחט לא תיסתם במשך כל שעות הטיסה ולתת את המינונים הנכונים של אותה תרופה... אם אתה טועה במינון, אתה לוקח את הבן אדם למקום אחר לגמרי: למצב של איבוד הכרה או קומה, מצב שאין לך שום שליטה עליו. החכמה הייתה למצוא את המינון שאייכמן יוכל ללכת, להיות בהכרה, להגיב לפקודות שנותנים ולא להתנגד". מיד עם הבאתו של אייכמן לישראל, החלו ההכנות למשפט, שאמור היה להיות משודר ברדיו ובטלוויזיה ולזכות לסיקור בינלאומי נרחב.

אייכמן בתא הזכוכית במהלך משפטו בירושלים (מקור: לע"מ) בראש צוות התביעה עמד התובע הראשי עו"ד גדעון האוזנר. בנוסף לאיתור עדים, מסמכים ותמונות, משימה שהוטלה על 'לשכה 06' יחידה מיוחדת שהוקמה במשטרת ישראל, ביקש האוזנר מהפסיכיאטר דר' שלמה קולצ'אר שהיה אז מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר, לערוך בדיקות פסיכיאטריות לאדולף אייכמן. המטרה הייתה כפולה: להיות בטוח מבחינה משפטית שאייכמן כשיר לעמוד לדין, ולנסות להבין את מוחו של האיש שכונה 'הרוצח מאחורי שולחן הכתיבה'. פרופ' שלמה אשטוואן קולצ'אר נולד בשנת 1901 בבודפסט.

דר' שלמה קולצ'אר (מקור: 'העולם הזה' גיליון: 2525 22.1.1986) ב-1919, בזמן שנוסדה המדינה הקומוניסטית ההונגרית, הצטרף שלמה כתלמיד תיכון, לשורות המפלגה ולצבא האדום. כשניסה ללמוד רפואה, לא התקבל עקב מדיניות ה'נומרוס קלאוזוס'. קולצ'אר החל ללמוד וטרינריה במשך שנה, והשלים לימודי הרפואה בעיר שדה. בשנת 1927 הוא נישא לפיזיוטראפיסטית, אך כעבור תשע שנים הם התגרשו. בנם נולד כפרוטסטנטי ונשאר אצל אמו. בסופי שבוע הילד עבר לאביו ומשפחתו החדשה. שלמה נישא בשנית לרופאת ילדים. ב-1943 נולד לשלמה ולאשתו השנייה בן - אדם. שלמה נעצר כקומוניסט מספר פעמים. עד כיבוש הונגריה בידי הנאצים, היהודים הצליחו לשרוד. שלמה נשלח לעבות כפייה במפעל. עד שהתמחה בפסיכיאטריה, עבד ברפואת ילדים, רפואת נשים ופתולוגיה. קרובי משפחה רחוקים, גם כאלה שהתנצרו נשלחו לאושוויץ ונרצחו שם. קולצ'אר התקרב לחוגים התרבותיים ספרותיים ומוסיקליים של בודפסט. אחד מידידיו ומטופליו היה המלחין בלה ברטוק.

אישטוואן קולצ'אר בשנות ה- 20 במהלך הכיבוש הגרמני, שלמה ואשתו שרדו בעזרת חברים, מזל ואומץ. אשתו השנייה של שלמה הצילה יהודים רבים, ואת בנם שמו בני הזוג בסנטוריום לילדים לכול תקופת המלחמה. עובדה שעזרה להישרדות של אישטוואן ואשתו היו מסמכים מזויפים שהוא למעשה נוצרי. המסמכים סופקו ע"י פעילים ציונים. לאחר המלחמה שב שלמה ליהדות באופן רשמי. הוא נבחר כסגן נשיא הסתדרות הציונית בארצו. נשאר בתפקידו כרופא למרות שעם קום המדינה, השלטון הקומוניסטי זרק אותו משורות המפלגה. במרפאתו הפרטית טיפל במספר אנשים ידועים בבודפסט. ב-1950 זכו כ-20 משפחות לעזוב את הונגריה לישראל. שלמה, אשתו לולה ובנם אדם, עלו לארץ. עם הגיעו לישראל, ניהל קולצ'אר מוסד לחולי נפש בעכו, ובשנת 1958, קיבל על עצמו ניהול שתי מחלקות הפסיכיאטריה בתל השומר. עם ייסוד הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב ע"י פרופ' אנדרה דה-פריס כדיקאן הראשון, מונה קולצ'אר כפרופ' לפסיכיאטריה. כאמור, בתחילת שנת 1961, נפגש דר' קולצ'אר במשך כחודשיים כמה פגישות עם אייכמן וערך לו שבעה מבחנים שונים כדי לנסות ולפצח את אישיותו של אייכמן. בסיומם כתב דר' קולצ'אר לתובע האוזנר את תמצית הדיאגנוזה שלו כפי שמופיעים באתר מעריב NRG מ: 10.3.2000: " אדולף אייכמן הוא אדם אמביציוזי, סאדו­-מזוכיסטי, בעל רמת משכל בינונית ­טובה, חסר ערכים מוסריים הפועל בהתאם לאמוציות האגוצנטריות והאימפולסיביות שלו ומחפש הצדקה ריאלית ורציונלית למעשיו במקום הצדקה מוסרית, והצדקה זו, הריאלית, מתבטאת גם בהשקפת עולמו. המניע של אישיותו הוא יחסיו המסובכים עם דמות אביו. מיחסים אלה מסתבר שלהיות פסיבי וחלש זוהי סכנה. הוא יכול ואף מוכרח להוכיח את גבריותו על ידי פעילות והפגנת כוח. באספקט אחר מתבטאים היחסים האלה בכך שהינו מסתגל לכאורה, באופן פורמלי, לנדרש ממנו כשבעצם הוא מתמרד ומבצע את רצונו הוא". ברשימות בכתב ידו, שלא הועברו להאוזנר, כתב ד"ר קולצ'אר: "הננו משוכנעים שהנאשם לא היה אנטישמי. לו העמידו גורלו נוכח אומה אחרת, אפילו האומה הגרמנית, הוא היה מבצע את ייעודו האכזרי באותה מידה של קנאות". ד"ר קולצ'אר הוציא את הקביעה הזאת מן הדיווח הרשמי, אבל זוהי הפיסקה המשמעותית ביותר בכל הדו"ח, גם אם לאו דווקא המדעית ביותר. היא אומרת בפשטות שהחלוקה בין בני אדם איננה על פי גזע או דת או לאום, אלא בין אנשים רעים, חלשים וחולים שנקלעים לחברה המנצלת זאת ובין אנשים המסוגלים להיאבק על פרצופה של החברה שבה הם חיים למען אותו שוויון ערך האדם, שהתורה הנאצית שללה אותו והוא הבסיס לבריאות החברה והנפש." כאשר סיימו שלמה ושושנה אשתו, את האבחון של אייכמן, דר' קולצ'אר שלח את ממצאיו, בלא ציון שם הנבדק, לפרופ' יהודי-הונגרי שישב בציריך ליאופולד סונדי (Léopold Szondi)

סונדי היה פסיכיאטר שהתפרסם בזכות "מבחן סונדי" שאותו פיתח והנקרא על שמו. המבחן מבוסס על התיאוריה של "אנליזת הגורל". זהו מבחן השלכה המיועד להערכה פפסיכולוגית של מאפייני אישיות ותפקודים חשיבתיים ורגשיים של האדם, בדומה למבחן הידוע של כתמי הדיו של רורשאך. פרופ' סונדי קיבל את האנליזה האנונימית של אייכמן, ובתשובה כתב אז לדר' קולצ'אר: "אני חייב להודות שכשקיבלתי את האנליזה, רציתי להחזיר אותה מפני שמתוך עיקרון אנחנו לא עושים דיאגנוזה עיוורת. אבל כשהסתכלתי ב... ראיתי שיש פה דבר מיוחד במינו, שאף דבר דומה לו לא היה בין 6000 המקרים שראיתי". בעקבות המכתב שוחח קולצ'אר עם סונדי בטלפון שהודה "אני מתרשם שהאיש בעל תאוות רצח".

פרופ' ליאופולד סונדי (מקור: אתר: videeditorial.com.br) כעבור שנתיים כתב פרופ' סונדי על אייכמן: "הטרגדיה במקרה זה נוצרה מכך שלנבדק היו נטיות שנושאות בחובן אסון, בראש ובראשונה מחשבה קטלנית, בעוד שמנגנוני ההגנה שלו היו כל כך חלשים, שהאדם היה נתון לגמרי בידי יצריו" (מעריב NRG). דר' שלמה קולצ'אר נפטר בחודש יוני 1986 ונטמן בבית העלמין בחולון.

בזמן שהותו של אייכמן בכלא קישון, טיפל בו רופא פנימי, דר' צבי אויגן וולשטיין. וולשטיין היה אז רופא משטרת ישראל, שארגנה ובצעה את כל מבצע האבטחה של אייכמן במשך שנתיים: בכלא עד למשפט, בירושלים במהלך המשפט ועד לתלייתו בכלא רמלה. כל השוטרים ששמרו אישית על אייכמן נבחרו בקפידה, והיו ברובם ממוצא מזרחי, כאלה שבני משפחתם לא נספו בשואה ולא היה חשש שרגש הנקמה יגרום להם לפגוע באייכמן.

בניגוד להם, דר' וולשטיין, שבמשך שנה ראה את אייכמן כמעמידי יום, איבד את אביו שהיה מראשי הקהילה היהודית בעיר מולדתו בסלובקיה, אמו ואחותו נרצחו במחנה המוות מיידאנק.

וולשטיין נולד ב-1913 בסלובקיה, משנת 31' ועד- 37' למד בברטיסלבה וב-1938 בפראג, אך נאלץ להפסיק לימודיו עקב הגבלות על היהודים והיה אז פעיל בארגון עליה ב'.

בשנת 39' עלה לישראל והיה חבר בכפר רופין. בקיץ 1945 המשיך את לימודיו באוניברסיטה הצרפתית של ביירות, שם הוסמך כרופא. משנת 46' במשך כעשרים שנה עבד כרופא פנימי בביה"ח בעפולה, אח"כ בקיבוצים אפיקים ובית זרע וכרופא אזורי של קופ"ח בקריות. בשנת 68' התגייס למשטרה, והיה רופא ביה"ס לשוטרים ורופא מחוזי חיפה ועכו.

דר' וולשטיין פרש מהמשטרה ב-1981.

דר' צבי וולשטיין (מקור: אתר עיריית קרית אתא) שנים נצר את סיפורו, ורק בשנת 1988 התראיין לראשונה וסיפר את סיפורו ("הייתי הרופא של אייכמן", יצחק בן חורין, 'סופשבוע' של 'מעריב', 1.7.88): "הייתי אחראי על כך שיגיע בריא למשפט. אפשר לומר בשקט שהייתי חבר טוב שלו, כי הייתי היחידי שהוא דיבר איתו... לי הוא סיפר הכל, כי דיברתי איתו חופשי בשפת אימו... הוא שמח כשהגעתי". לשאלת הכתב איך הרגיש ענה דר' וולשטיין: "בהתחלה זה לא היה נוח, אחרי כן התרגלתי... קשה להגיד שפיתחתי כלפיו סימפאטיה, כי משפחתי נספתה בשואה ואני ידעתי שהוא היה אחראי לזה... היה לי קשה מאד להירדם בלילה, וכשכבר נרדמתי, היו לי סיוטים, במוחי אף חלף הרהור שיכולתי גם לחסל אותו בתאו, אבל לא חשבתי על זה ברצינות". כך במשך שנה, כמעט מידי יום, ישב דר' וולשטיין בתאו של אייכמן, בדק אותו ווידא שהאסיר מרגיש טוב ואין לו בעיות בריאותיות. במהלך ישיבתו בכלא, עד למשפט, נחקר אייכמן בידי חוקרי משטרה, ולעיתים היה חוזר "נרגש, עם לחץ בחזה ודופק מוגבר". במקרים כאלה היה מוזעק דר' וולשטיין לתאו של אייכמן, לבדוק, להישאר בתא ולוודא שההתרגשות מהחקירות לא תידרדר לנזק בריאותי כדי שאייכמן יגיע בריא למשפט. לאחר גזר הדין הפסיק דר' וולשטיין לבדוק ולטפל באייכמן, וכשתלו אותו, באחד ביוני 1962, "שמחתי, היה לי סיפוק שגמרו אותו, ירדה לי אבן מהלב" מסיים דר' וולשטיין את סיפורו. דר' וולשטיין נפטר בשנת 2003. רופא נוסף שהיה קשור לאייכמן בישראל הוא הפסיכיאטר דר' פטר סילפן SILFEN שהיה בשנות ה- 60 ראש השירות הפסיכיאטרי של שירות בתי הסוהר. אבי שוחח עמו לפני כשנה: "סילפן, הפסיכיאטר הישראלי ממוצא הונגרי הוא בן 90, צלול וחד ושמח לשוחח עמי. כשאמרתי לו שאני תלמידו של פרופ' יהודה פריד, מיד ציין שהיה בידידות עם יהודה ואביבה פריד. לדבריו, למרות שידע גרמנית, בחרו ברופא חיצוני למערכת בתי הכלא דר' קולצ'אר כדי לבדוק את אייכמן, לדברי סילפן, סניגורו של אייכמן רוברט סרוואציוס רצה דובר גרמנית אך לא 'יקה'. סילפן עבד בזמנו עם קולצ'אר בעכו. קולצ'אר למד עם אביו של סילפן בבודפסט. סילפן היה בכתה אחת עם אישטוואן הבן. גם הוא מצטט את סונדי. סילפן ישב ברמלה כראש שירותי בריאות הנפש של שב"ס. סונדי לדבריו לא היה ציוני. סילפן למד רפואה בבודפסט. הסתתר במלחמה בעירו ועלה לאחר ניסיון ההפיכה בהונגריה בשנת 1956. סילפן גם עבד והשתלם בשטוטגארט. לדבריו , קולצ'אר היה איש תרבות מווסיקה, עם הסתכלות אוניברסלית. בניגוד לקולצ'אר, סילפן לא שיתף אותי בתחושותיו או בזיכרונותיו מאייכמן".

דר' פטר סילפן (מקור: אתר עיריית חולון) בשנת 1982 ראיין בני את דר' קולצ'אר עבור כתבה בשבועון 'אנשים' שיצא לאור באותן שנים, כמגזין אח לירחון 'מוניטין' שרבים מהכותבים בו כתבו גם ב'אנשים'. הנה חומר הגלם המלא של הראיון המובא כלשונו, כפי שסיפר דר' קולצ'אר, במבטא הונגרי כבד: "נולדתי בבודפסט ב- 19 במאי 1901. בזמן המלחמה הייתי בבודפסט ובזמן המשטר הנאצי הייתי במחתרת. למדתי שם רפואה וכבר בשנה השנייה ללימודים, כסטודנט, עבדתי במוסד פסיכיאטרי". שאלה: למה? תשובה: למה? כי זה משך אותי. כשנרשמתי לרפואה רציתי להיות פסיכיאטר. אחרי המלחמה נשארתי חמש שנים בהונגריה, זה כבר היסטוריה עתיקה. אני בא ממשפחה מתבוללת לחלוטין, עד כדי כך שלא הי כל מושג על יהדות. לא הייתי בר מצווה, לא שמרנו שום חג יהודי, שמרנו חגים נוצריים: פסחא ויום המולד וככה... ובזמן הרדיפות פתאום נוכחתי לדעת שאני יהודי, ואז התחלתי בעבודה הבלתי ליגאלית שהייתה הצלת ילדים יהודים וטיפול בחולים יהודים, ובאותן חמש שנים מהשחרור עד עלייתי אני עסקתי בעיקר בתעמולה ציונית. הייתי סגן נשיא של ההסתדרות הציונית, ראש חוג 'בורוכוב', הייתי לגמרי מסור לזה. עליתי ארצה בשנת 1950 עם ארבעים משפחות שאז כבר הממשל הישראלי קנה אותנו, אני חושב, עבור תפוזים. את כל התהליך הזה אפשר לכנות: חזרה בתשובה חילונית, וכך כתבתי בספר בזמן הרדיפות תחת הכותרת: וידוי יהודי. אחרי השחרור המשטר הקומוניסטי לא נתן לי לפרסם את הספר, ולפני כשנתיים (1981) איתמר יעוז קסט תרגם לעברית וגם הופיעו שלושה פרקים בהונגרית והייתה התעניינות באמת מאד מאד ערה. אף על פי כן לא מצאתי מו"ל שיעז לפרסם את הכול בהונגרית. בעברית גם כן עוד לא מצאתי מו"ל, כי המו"לים אצלנו מבקשים שהמחבר ישלם את ההוצאות". ש. ואתה לא מוכן? ת. לא! מובן שתהיה התעניינות ואנשים יקנו את הספר כשהוא יתפרסם, כי עוד לא נכתב דבר כזה, פסיכיאטר עם הניתוח הפסיכיאטרי עם ההתלהבות של חוזר בתשובה עם כל החוויות של חיי היהודי המתבולל במרכז אירופה – לא עשו דבר דומה. אולי אני אנסה דרך בית התפוצות, אבא קובנר קרא את זה ומאד מאד התרשם והמליץ על הפרסום. למדתי עברית בזמן ה"חזרה בתשובה" בהונגריה, וכשבאתי ארצה מיד התחלתי לעבוד בעכו ביית חולים, ואף על פי כן חוץ מכמה פקידים ותיקים שם, אני ידעתי הכי טוב עברית מכל הרופאים. הקמנו שם את בית החולים. החולים היו מכל קצווי העולם ודיברו כל השפות חוץ מעברית. ואז התחלתי מאד להתעניין בציור, ציור חולי נפש, כי הציור והפיסול והקרמיקה הייתה שפה שהבנו אחד את השני. הבאתי מורה מ'בצלאל' ההונגרי בבודפשט, והוא התחיל לעסוק עם החולים בחימר. אחרי שנה קיבלנו תנור ואחרי שנתיים עשינו תערוכה ומכרנו. ש. בעזרת היצירות יכולת להבין אותם במקום לדבר איתם? ת. כן, את הציורים החולים ציירו מה שהם רצו, ואחר כך בבית ניסיתי להבין את הציורים. הציורים מדברים טוב יותר מהאדם, אם מבינים אותם, כי הציורים מגלים דברים שלא יודעים. לו היו יודעים היו אומרים. ש. האם מספיק רק ציורים? ת. חולי נפש מאד אוהבים לצייר, ואם נותנים להם חימר וקרמיקה, אז הם גם מפסלים, ועשו פסלים פנטסטיים. ב- 1957 נתתי הרצאה על פיסול של חולי נפש בקונגרס בינלאומי בציריך. מחלת נפש היא לא כמו כל מחלה – היא מיוחד, כי היא פוגעת בתפקוד אנושי הכי גבוה, בתפקודים המנטאליים. אם זה קיבה או לב או גפיים וכו' בנאדם נשאר שלם רק איבר אחד חולה. במחלת נפש הבנאדם בעצמו חולה". ש. מה היא נפש? ת. זה אני לא יכול להגיד. יש כל כך הרבה תיאוריות... ש. איפה הנפש נמצאת? ת. הנפש לפי ההשקפה המודרנית, המוח ויחד עם המוח גם הבלוטות האנדוקריניות של הפרשה פנימית... ש. ומה דעתך האישית? ת. אני יכול לתאר לי רק בצורה כזאת, אני לא שולל השקפות אחרות, אני לא יכול להשתחרר מאותה גישה מטריאליסטית שחונכתי בה. ש. שמדובר במוח ת. כן, כן. ש. והלב, איפה הלב? ת. לא. בתקופות שונות של התרבות האנושית איתרו את הנפש אצל יהודים בכליות. אדוני רואה בכליות, לא? היוונים העתיקים בסרעפת ואחר כך בכבד והאיתור במוח הוא בן 200 שנה. ש. איך זה שעוד לא גילו את חלקי ותפקודי המוח? הגיעו לירח לעולמות רחוקים... ת. אני חושב שבכלל ההתפתחות האנושית המורלית האסטטית הסוציאלית של האדם מפגרת מאד מאוד אחרי ההתפתחות הטכנית. בנאדם כמו ילד שנותנים בידו רובה. אחרי 7 שנים בעכו מינו אותי בתל השומר, במחלקה הפתוחה הראשונה בבית חולים כללי בארץ. שיבא ז"ל ביקש ב- 1958 ועבדתי עד 1971 ועוד המשכתי כמתנדב עד 1973, ועכשיו (1982) תלמידה שלי ממשיכה שם את העבודה. במקביל לימדתי באוניברסיטת תל אביב.

דר' שלמה קולצ'אר (מקור: 'העולם הזה' גיליון: 2525 22.1.1986) יום אחד טלפנו לי ממשטרת חיפה שלמחרת בבוקר אני צריך להתייצב שם. לא היה לי מושג של מה ואיך, ולשם מה. ושמה רק מסרו לי שאני צריך לבדוק את אייכמן. אחר כך התברר לי שמשרד המשפטים פנה למשרד הבריאות שימליץ על פסיכיאטר והמליצו עלי שאני אבדוק אותו. כל הדרך שנסענו לשמה זה היה איזה משטרה בריטית ישנה ועזובה, אנחנו נסענו מחיפה צפונה, פתאום פנו לעבר ההרים, והגענו ונכנסנו וכל הדרך אני הרהרתי מה אני ארגיש, אם אני אהיה מסוגל להיות אובייקטיבי כפי שכלפי פציינטים וכלפי מקרים משפטיים שאני בדקתי אותם. אחרי שנכנסתי לבית הסוהר, והרחתי את הריח האופייני של בית סוהר, איזה ריח של בית שימוש, זה ריח של חומר חיטוי וחוסר אוורור, פתאום עלה על דעתי התקופה שאני ביליתי בבית סוהר בהונגריה, זה היה לפני המלחמה, מסיבות פוליטיות זה היה קשר נגד במשטר הפשיסטי בהונגריה. 3 חודשים הייתי בבית הסוהר, זה היה מין טיפה להכיר את כל הים. ואז שהרגשתי את זה ואייכמן נכנס לחדר, לא ראיתי בו את העבריין – יותר מעבריין את המפלצת – ראיתי בו אסיר, כפי שאני הייתי. זה היה מין שותפות עם העבר שלי, עד כדי כך. וכל פעם שאני הולך לבית סוהר, אני מרגיש כך. אני זוכר בדיוק את השיחה הראשונה שלי עם אייכמן, כי אני רשמתי את הכול. ראיתי אותו סך הכול 7 פעמים, כל פעם 3 שעות. וזה היה מצד אחד שיחה מצד שני טסטים פסיכולוגיים שעשיתי איתו. אז התחלנו. אני הסברתי לו מה תפקידי, מה זה פסיכיאטר, שפסיכיאטר לא עוסק במשוגעים, שרוצה להכיר את נפש בנאדם, וביקשתי אותו לשתף פעולה והתחלתי לשאול על עברו. והוא שיתף פעולה מלאה, ודיברנו גרמנית. היו שומרים איתנו בחדר. בהתחלה היה שומר שידע גרמנית, אז זה הפריע לאייכמן. אחר כך ביקשתי שומרים שלא יודעים גרמנית ואז זה היה יותר חופשי". ש. ומה קרה, מה גילית? ת. מה גיליתי?... זה קשה להגיד בקיצור רב. התכונה הרצחנית שלו, זה לא זעזע אותי כל כך, מאשר הרבה יותר מאוחר. לפני שנה שנתיים הופיעה החקירה שלו, ומה שהרבה יותר זעזע אותי היה החוסר של כל אמפטיה. הוא לא ראה בנאדם בנאדם אלא רק איזה חומר, שהוא מעביר ומסדר. חוסר כל סימפטיה, כל רגש אנושי. זה היה בשבילי הרבה יותר נורא מאשר רצחני שבו, כי כל בנאדם הוא רצחן בלבו, רק להיות כל כך בלי רגשות – זה היה נורא". ש. זו פעם ראשונה שנתקלת בתופעה כזאת? ת. במידה כזאת. וזה גיליתי כבר אז. אני כתבתי על מרה סאד ואייכמן, ואני מעמיד את שניהם בפארלייל (בהקבלה) ובניגוד שסאד היה מלא רגשות ואייכמן היה לגמרי בירוקראט. אני לא אומר שאייכמן לא מצא סיפוק בזה גם כן, זה אל נכון שהוא היה איזה גלגל שיניים, זה מה שהוא טען. זה לא נכון. היצרים הרצחניים שלו מצאו סיפוק, רק הוא עצמו – לא רצח. הוא היה נגיד איזה רוצח של שולחן כתיבה". ש. ואיך אתה מסביר שבנאדם בעל תכונות כאלה הגיע לתפקיד הזה המתאים לו. ת. תראה, הוא התחיל לעבוד ב- S.S. ושם גילו את ה'כישרונות' שלו ההם. המפקדים גילו לממונים עליו וכך הוא עלה. בהתחלה במשטר הנאצי לא רצו להרוג את היהודים, רק לגרש אותם מגרמניה. אז, אייכמן אפילו ניהל משא ומתן עם שליחים מ'ההגנה', ואני לא ידעתי אם להאמין לו או לא להאמין לו, עד שלפני 3 – 4 שנים קראתי בעיתון שזה היה נכון והוא היה גם פעם בפלסטינה". ש. זאת אומרת שהיו לו תכונות בולטות שגם בלי להיות פסיכיאטר אפשר היה לאבחן אותם. ת. כן. ש. האם העדת במשפט? ת. לא העדתי כי ל אהיה צורך. המטרה של הבדיקה הייתה שבמקרה אם ההגנה תטען שהוא לא שפוי, זה יהיה מוכן. ואחרי שההגנה לא הביאה את הטענה הזאת, לא היה צורך בזה בכלל. זה נשאר רק אצלי ובמשפט בכלל לא הזכירו. הייתי בכמה ישיבות בבית המשפט. בשואה לא סבלנו, אימא שלי ניצלה, אבא כבר לא היה חי, אחים ואחיות אין לי ואשתי הייתה נוצרייה, אז זאת אומרת לא היה שום סבל אישי או משפחתי, וזה עזר להיות אובייקטיבי בבדיקת אייכמן, ובאותה תקופה כשבדקתי אותו, בכוונה לא קראתי עיתונים, לא רציתי לדעת כדי לשמור על אובייקטיביות. ש. ועל סמך תוצאות הבדיקה שלך הבנת במי מדובר? ת. בטח, כן לגמרי. שבע הפגישות שלנו היו לפני המשפט. זמן המשפט התקרב ולא יכולתי להמשיך בבדיקה. ש. היית מעוניין להמשיך? ת. בטח, עוד היה הרבה הרבה מה לשמוע ממנו. הוא מאד אהב להתפלסף ושעות פיתח את הפילוסופיה שלו. לא דיברתי איתו על מעשיו בזמן התפקיד שלו, כי לא רציתי שישקר לי, כי ידעתי אם אני אשאל הוא ישקר, בכלל לא עלה בשיחות שלנו, בכוונה. ש. אז על מה כן דיברתם? ת. דיברנו על הילדות שלו ועל הפילוסופיה שלו. ש. ראית דברים שקרו לו בילדות שהשפיעו עליו? ת. לא, לא היו שום דברים, אולי, זה החוסר רגישות, למשל, כשאימא שלו הייתה מאד חולה בבית חולים, והא היה בגיל 13, ואבא שלח אותו לבקר אותה. אז הוא הלך אחרי חיילים או הסתובב ביער, אבל לא ביקר את אימא. מחוסר רגישות. באנו למסקנות, אני, אשתי המנוחה שהייתה פסיכולוגית וסונדי, פסיכיאטר נודע ממוצא הונגרי בשוויץ, והוא בנה איזה שיטה מיוחדת של טסטים פסיכולוגיים ויש לו תיאוריה מיוחדת. ושלחתי לו את הטסט סונדי שעשיתי עם אייכמן בתור 'טסט עיוור' – לא כתבתי של מי זה. והוא ענה לי שהוא לא רגיל לפתור 'טסטים עיוורים'. ורק שהסתכל בזה ראה מגמות רצחניות כל כך חזקות שבין ששת אלפים הטסטים שהוא עשה עד אז, לא ראה אף פעם, ואז הוא עשה את האנליזה הגדולה שלו. והגענו לשלוש מסקנות: 1. שהיו בו (באייכמן) תכונות רצחניות שסונדי אף פעם לא ראה. הוא בדק הרבה רוצחים ואף פעם לא ראה. 2. את חוסר הרגישות שלו. 3. החרדה מהמגמות הרצחניות שלו זה היה במורל שלו. אני אמרתי שלמורל שלו היו 3 שלבים ומישורים: 1. מה שקיבל בבית. 2. זה היה המורל של רקע גרמני נאצי שהחולשה זה חטא. 3. הוא פחד, באופן בלתי מודע, שהיצרים הרצחניים שלו פתאום יסחבו אותו שירצח בעצמו. להרוג זה סכנת נפש. על אשתו הוא לא דיבר. את הילדים שלו הזכיר פעם אחת כשאמר שהוא בעצמו שומר על הסדר והילדים כבר חינך להיות בלאגניסטים, ואז הוא התחיל לחייך במין שביעות רצון ששמח שילדיו בלאגניסטים. ש. הוא היה מודע לזה שבסוף יתלו אותו? ת. הוא אמר לי מה שאמר בכל המשפט גם כן, שבעצם הוא לא עשה את הדבר, הוא רק מילא פקודות, ולי אמר שהעיתונאים ניפחו את כל העניין של, שלא היה שום דבר. והיה קשה לדעת מה הוא חושב. אפילו בחקירה ארוכה ארוכה לא נתברר אם הוא מאמין או לא מאמין. הוא דיבר הרבה על הרייך, בעיניו זה היה התגשמות של הסדר והמורל בעולם, זה היה עבורו האידיאל הגבוה ביותר. ש. הוא דיבר על שנאה ליהודים? ת. לא. ואני לא חושב שהוא לא היה אנטישמי. וזה מעניין שהחוקר שלו גם כן טען אותו הדבר. באותה ההתנהגות ובדייקנות שלח למוות צוענים, דמוקרטים, גרמנים, שבויים רוסיים, פולנים, לא היה חשוב לו אם מדובר ביהודי או לא יהודי. תראה, הוא חונך באוסטריה והיו לו גם חברים יהודים. ש. אייכמן היה חולה נפש? ת.לא! בהחלט לא! לא. לא. היו המון גרמנים כאלה. המפקד של אושוויץ הוא עשה בעצמו, מנגלה ואני לא מגדיר אותם כחולי נפש. הם היו שפויים, ידעו מה הם עושים, אפילו אם האנשים האלה לא במסגרת של משטר אלא באופן אישי, היו מבצעים את מה שעשו – גם אז לא הייתי מגדיר אותם כחולי נפש. אני לא יודע אם קדאפי (אז, שליט לוב) חולה נפש. ש. צריך לאשפז אותו? ת. לאשפז מאשפזים אם רוצים לרפא או לשמור על החברה, והרבה פעמים חושבים לאן לשלוח סוטים כאלה: לבית סוהר או בית חולים לחולי נפש. ש. זו שאלה משנית. ת. לא. החברה רוצה לשמור על עצמה, ורוצה לסגור אותם רק שהם לא חולים. ש. ואתה מעדיף שבנאדם כזה יהיה בחוץ? ת. יש המון כאלה.