"בעל-מחשבות" ורופאים, סופרים ואנשי ציבור

המאמרים שפורסמו בשנת 2017 על שלום יעקב אברמוביץ הידוע יותר כמנדלי מוכר ספרים במלאת מאה שנים למותו, הזכירו לי דמות נוספת שדיברה על תרבות יהודית דו-שפתית, דמות שנשכחה מעט במקומותינו. ד"ר ישראל איזידור אלישיב.

"... כל עוד חי בנו של מאפו, שהוא רופא הצבא בקובנה, היינו נזכרים עוד בצילו של מאפו. הבן הזה עצמו לא ידע כבר את השפה העברית. מאפו בתור משורר תם היה יוצר בלי הכרה. בחיי ההכרה שלו לא הייתה העברית חשובה בעיניו: הלא אי-אפשר להוציא פרנסה ממנה, הלא אין לה ערך מעשי. לו אמר לו איש כי הוא יהיה לאחד מראשי היוצרים של הספרות העברית החדשה, לא היה מבין מה הוא שח. לבנו נתן חינוך, המוביל, על פי מושגיו לכבוד ועושר. בשעה שבנו בתור סטודנט היה בא אל ביתו לימי החופש, לא שבעו עיניו מראות את בגדי השרד עם הכפתורים הנוצצים. חייו הרי עברו עליו בדלות, ובכל מיני השפלות. הוא היה תמיד נכנע תחת אנשי העל והפרנסים והעשירים היהודים. ופתאום והנה לעיניו הולך וגדל בן לבוש בגדי שרד עם כפתורים נוצצים. ומן הכפתורים הנוצצים של בנו היה נשקף בעדו כל הטוב אשר המעיט כל כך ליהנות ממנו בחייו. והיא היתה לו קורת רוח גדולה בזה, שבנו גם ידע לא ידע וגם הרגש לא ירגיש כל אותם הדברים אשר בשלהם הלכו חייו הוא לאיבוד. ואמנם גדול בנו יהיה ל"גוי", בור עברי גמור, אשר לא ידע גם קרוא עברית בימי זקנתו... הבן מת זה לפני 10 שנים, אחריו נשאר עוד רק בן אחד, בינו (בונם) מאפו, יוריסט במוסקבה. יחוסו הוא אל הספרות העברית אינו קרוב יותר מיחוסו של המיג'ליק הכושי לחג יובלו של שלום-עליכם..." [ על אברהם מאפו: מתוך: סקירות ורשמים, כרך א', מאת: בעל-מחשבות, ורשה, תרע"ב 1911 , הוצאת "ספרות" ].

אברהם מאפו (מקור: ויקיפדיה) "בעל-מחשבות", שתקף בצורה חריפה כל כך את בנו ונכדו של אברהם מאפו, בן עירו קובנה, היה הרופא נאורולוג ומבקרה הראשון של הספרות העברית והאידיש במזרח אירופה, דר' ישראל איזידור אלישיב. הוא נולד בקובנה 1873, למד בישיבה לפי תורת תנועת המוסר, אך עם תוספות "חילוניות" כמו: מתמטיקה, גיאוגרפיה וגרמנית. האם רוח תנועת המוסר (מלנכוליה, ספקנות) גרמו לנטייתו לדיכאון?

הוא עבר להשלים את לימודי ביה"ס התיכון בשוויץ, ולמד רפואה בברלין ובהידלברג ועבד כרופא בקובנה, וילנה, ריגה, ורשה וסט. פטרסבורג. אלישיב שרת כרופא במלחמת העולם הראשונה. הוא התפרסם כמבקרם ומפרסמם של כותבי האידיש והעברית כמו: שלום-עליכם, מנדלי מו"ס, י"ל פרץ, נחום סוקולוב, ביאליק, שלום אש, לייויק, דוד ברגלסון ואחרים. תמיד האמין שהתרבות היהודית היא בעלת שתי השפות.

בן-ציון כ"ץ ( "על עתונים ואנשים", 1983) כתב: "בימי שהותי בקובנה, התקרבתי לד"ר איזידור אלישיב (בעל מחשבות). אמנם הכרתי אותו בהיותו סטודנט לרפואה בחוץ לארץ, כשהיה בא לבקר בפטרבורג. הוא היה כותב מאמרי ביקורת בשבועון אידיש "דער יוד" שיצא בקרקוב. הוא אמר שהוא אמנם לומד רפואה אבל איננו חושב להיות רופא ואדיר חפצו להשתתף בספרות.

ישראל איזידור אלישיב (מקור: ויקיפדיה) אלישיב עבד בעיתון "דער וועג" בוורשה עם י.ל. פרץ. הוא הוכר כמבקר אמת ופרץ ראה בו הבטחה לעתיד גדול. ודאי היה נשאר

סופר לולא נפגש עם בחורה יפה מאוד, אחת היפהפיות בוורשה, והתאהב בה. לא היתה לה שום שייכות לספרות, והיופי שלה גרם לו צרות רבות. היא דרשה ממנו שיעסוק דווקא ברפואה. בימים האחדים שהייתי בקובנו ביקרתי אותו יום יום. באותם ימים לא עסק בספרות כלל, וראיתי שהוא סובל וכובש את סבלו".

בן ציון כ"ץ (באדיבות: חדווה כ"ץ בר רומי)

ומוסיף חוקר הספרות העברית והאידיש דן מירון:" ... היידישיסטים שאפו להשיג הכרה ביידיש כבשפה יהודית לאומית ובספרותה כבספרות לאום יהודית. השאיפה הזאת העמידה בפניהם בחריפות את בעיית היריבות בין יידיש לעברית ובין ספרות יידיש לספרות עברית. מקצתם ניסו לגבור על יריבות זו, בטענה שהספרות היהודית המודרנית אחת היא, אם כי לשונותיה שתיים: טענה שמצאה את ביטויה הברור במסה של המבקר היידי העברי הבולט איזידור

אלישיב ..." [ אתר: זמן יהודי חדש – תרבות יהודית בעידן חילוני ]. אלישיב ערך גם את 'הוצאת כלל'בברלין. הוא תרגם את ספרו של הרצל אלטנוילנד לאידיש לפי בקשתו של הרצל עצמו. בשנת 1904 כשמת הרצל, בעל-מחשבות כתב כך:

"עתה, בשעה שהמת הגדול הערצל מוטל לפנינו, בשעה שהמוות בכנפיו השחורות נגע בלב העם העברי, בשעה שכל מחשבותינו והרגשתינו תסבינה ותתנועענה סביב המות, תנהרנה ותמשכנה לדממת הקברים.

הרשוני נא לדבר על מלים שכבר מתו, על מחשבות שכבר נבלו, על רגשות שנשב בהן הרוח וישאן. על ספרים מתים... זה שתי שנים אספו בספר אחד את הפיליטונים של בוקי בן יגלי (דר' קצנלסון) שנדפסו לפני כ"ג-כ"ד שנה... משא נפש בוקי בן יגלי הוא האידיאל של זמנו, התחיה האקונומית של יהודי רוסיה על יסוד עבודת האדמה וחרשת המעשה. [ ספרים מתים, סקירות ורשמים, עמ' 96-98 ].

אלישיב הלל את הרופא ואיש הספר קצנלסון ובז לרופא, נכדו של מאפו.

יהודה ליב בנימין קצנלסון ( בוקי בן יגלי 1846-1917 ) היה סופר וחוקר יהודי רוסי שלמד רפואה בסט. פטרסבורג . בשנת 1877 שרת בצבא הרוסי בחזית הבלקנית. מלבד העיסוק ברפואה ופרסום מחקרים, כתב על בעיות היהודים, פרסם זיכרונותיו ושימש כיו"ר אגודת "חובבי ציון". הוא היה העורך הראשי של האנציקלופדיה היהודית הרוסית, והיה חובב השפה העברית. הוא פרסם את יצירותיו בביטאוני "המליץ" ו"הצפירה", כתב על "התלמוד ותרומת הרפואה" ואף ביקר בארץ ישראל.

בוקי בן יגלי (מקור: ויקיפדיה)

היו כמובן עוד רופאים שראו בעבודתם הרפואית, ציבורית, תרבותית והשכלתית, שליחות נעלה בקרב אחיהם היהודים ביניהם : דר' גרשון לוין 1868 - 1939 רופא וסופר יידי, בנו של חזן מלובלין.

לוין למד רפואה בוורשה ועבד שם כרופא. שרת כרופא צבאי במלחמת רוסיה יפן ואף במלחמת העולם הראשונה. משנת 1891 החל לכתוב רשימות וסיפורים בכתבי עת ובעיתונים וכן כתב ספרי זיכרונות. הוא היה עסקן פעיל בחיי חברת היהודים בוורשה. ידידם של י.ל.פרץ ושלום עליכם. ייסד את אגודת התרבות "הזמיר", Toz- הארגון לשמירת בריאות היהודים בפולין, וכן ממייסדי האיגוד הרפואי יהודי בפולין 1923.

אברהם שמואל שוורץ 1876-1957 ליטאי שהיגר לארה"ב ב 1900, ובשנת 1906 החל לעבוד כרופא, אך התפרסם יותר כמשורר. קיימים תכנים תנ"כיים בשירתו. אברהם שמואל, אחיו של המשורר ישראל יעקב

שוורץ וחתנו של צבי-הירש מסליאנסקי, נולד בזומיר, פלך וילנה בשנת 1876. הוא למד לימודי קודש במקומות שונים ובעצמו רכש לו לימודי חול. בשנת 1900 יצא לארצות הברית ועסק בהוראת עברית בניו יורק. תוך כדיכך סיים לימודיו ברפואה (1906) ועסק במקצועו כרופא. באחרית ימיו, ב-1953, עלה ארצה וחי בירושלים אולם כעבור שנתיים שב לניו-יורק, בה נפטר בשנת 1957 . ביכורי שירתו היו ביידיש, אולם עם הגיעו לארצות הברית עבר לעברית. את שיריו העבריים פרסם בעיתונים ובכתבי-עת עבריים בארצות הברית. את שיריו האחרונים פרסם בספר היובל של "הדואר" (תשי"ז). בשיריו האחרונים ביטא את חוויות פגישותיו עם הארץ. לאחר מותו הופיע כרך שיריו (תשי"ט) ובו כל שיריו.

אברהם שמואל שוורץ (מקור: אתר לקסיקון הספרות העברית החדשה)

ליאו וינר (1862-1939) למד רפואה בוורשה. בשנת 1882 היגר לארה"ב שם פנה לבלשנות, ונעשה חלוץ ההיסטוריה של הלשון, התרבות היידית, והפולקלור היהודי. בין 1895-1930 שימש פרופ' ללשון ולספרות סלאבית בהרוורד.

ליאו וינר (מקור: ויקיפדיה)

סמיון סולומנוביץ יושקביף' (1868 - 1927) סופר ורופא רוסי יהודי יליד אודסה, שהיה מקורב למקסים גורקי. היגר לאחר המהפכה לניו-יורק. פרסם ספריו ברוסית ובאידיש. מת בפריס.

פוול פנחס רוזנטל (1872-1924) רופא וסופר ומנהיג מפלגת הבונד. יליד וילנה, הצטרף לחוגים סוציאליסטים, למד בחארקוב, נאסר והשלים לימודיו לאחר שהוגלה בשנת 1898. פרסם באידיש חומר רפואי מדעי, ועבד כרופא בביאליסטוק, נאסר שוב, הוגלה לסיביר בין השנים 1902-5. הוא ארגן מרד ביקוצק. שרת בחזית במלחמת העולם הראשונה. אשתו הייתה רופאת שיניים, פעילה בחובבי ציון וגם היא הייתה בין המורדים ביקוצק.

פרופ' פישל יהושע שניאורסון (1897- 1957) נולד בקמיניץ-פודולסק באוקראינה בשנת 1897. שניאורסון סיים את הגימנסיה רוסית בגומל בשנת 1906. עקב מדיניות הנומרוס קלאוזוס, נסע ללמוד רפואה בברלין. עם סיום לימודיו, עבר בחינות באקדמיה הצבאית של פטרוגרד ואת התמחותו בנאורו-פסיכיטריה עשה אצל הנאורו-פסיכיאטר הידוע פרופ' וולדימיר בכטרב Bechterew (1857-1927).

פישל יהושע שניאורסון (מקור: ויקיפדיה)

בשנת 1920 מונה שניאורסון לפרופ' באוניברסיטת קייב. דרך עיסוקו בנאורו-פסיכיטריה, הגיע להתעניין בתחום חדש: פדגוגיה רפואית. תחום זה אימץ למעשה שיטות חינוכיות בטיפול בחולי נפש ובבעלי פיגור שכלי. הוא ייסד גם את אגודת "אל-דומי" ואת "אל-תירא" לחקר תולדות יהדות רוסיה ואוקראינה. בישראל, מוכר שניאורסון כאבי החינוך המיוחד. המרפאה הפסיכו-היגיינית בתל-אביב טיפלה ב'ילדים עם בעיות נפשיות' או פיגור שכלי. הוא פיתח שורת מבחנים פסיכולוגים/פסיכיטרים/ואנטרופומטרים. הוא ערך בארץ את הרבעון 'החינוך'. בעקבות עבודתו החלוצית, הוקמה המערכת הידועה עד היום הנקראת: החינוך המיוחד.

שניאורסון פרסם מאמרים וספרים רבים בנושאי הפסיכולוגיה של הילד, ובקיאותו בשפות רבות אפשרו לו לפרסם ברוסית, פולנית, גרמנית, אנגלית, אידיש ועברית. עד מותו בשנת 1957 לא חדל לפרסם, לעבוד וליצור.

כריכת החוברת של דר' שניאורסון בנושא "על הילדים הפרובלמתיים בתל אביב" משנת 1938 (מקור: ויקיפדיה)

אחרון ברשימה הפעם, צמח שבאד [ 1864-1935 ] רופא פנימי ידוע ופעיל קהילתי פוליטי/תרבותי בוילנה. למד רפואה במוסקווה בין השנים 1884-89. היה יו"ר ארגונים כמו אורט, OZE. TOZ , YIVO. הוא נבחר לסיים (הפרלמנט) הפולני.

אך לא כולם שרו שיר הלל לפועלו של "בעל-מחשבות":

י. ח. ברנר בחיבורו: "בִּיבְּלִיוֹגְרַפִיָּה ["העתיד היהודי"]" כתב כך:

"המשחה הצהובה בשביל עיתונים יומיים יש שפוסקים אותה אם לא לשבח, בכל אופן לדבר שבהכרח, לדבר שאי-אפשר בלעדיו ושכך יפה לו. אולם באנגליה ובאמריקה סם רעל זה של המוניוּת ספרותית, הולך ומתפשט ומחלחל גם בספר, גם בשבועון וגם בירחון, ובזה הרי לית מאן דפליג, כי לא נאה כך ולא יאה. ואתה, איפוא, תודה למו"ל ה"יודישע צוקונפט", שטרח ובנה במה חודשית ברוח טובי-יהודי-רוסיה בעיר הראשׁית שׁל הפרֵיסה הצהובה בניו-יורק. יישׁר כוחו!... ה"חודש-זשורנאל" המתחדש הוא "לספרות, למדע ולציוניות"; והנה "מדע" אני מחפש - ואיני מוצא: שמא ב"די אויפגאבען פון יודישען פראלעטאַריאַט" של פּאסמאניק? או אולי ב"לתולדות של ס. ט." אשר לאיזה מ. אֶפשטיין? ל"ציוניות" אדרוש - והנה אני מוצא שוב אותו מאמר "היסטורי" של אפשטין ומאמר מאת העורך בעצמו - הלוואי שלא הייתי מוצא גם את זה!... ואשר ל"ספרות" - מילא: איזו שירים לא-בלתי-ראויים-לדפוס (בהם גם חתיכת-פילוסופיה מאת יהואש!), איזו רשימות בלטריסטית-פיליטוניות (בהן גם "הניגון החדש" של שלום-עליכם!) ואותו המאמר הביקורתי של בעל-מחשבות "מחוץ למחנה", שנדפס לפני חצי-שנה ב"העולם" ושעתה יצא מתחת עטו קצת יותר "מבוסס". בעל-מחשבות אינו שבע-רצון מספרותנו. מיום שתכנה חדל להיות ה"כלל-ישראל", נעשתה – יסלחו לו על האמת! – משעממת. היא עומדת עכשיו למטה מכל מה שנושא עליו שׁם אמנות (!). היחידיות שׁל ה"בֶּרגֶרים" וה"יוֹנות" לא תיסכון ליצירות אמנותיות, מאחר שהיא בת - בלי-אונים, וציירי הגיבורים האלה אינם מצורעים ועומדים מחוץ למחנה. ואשמים ומצורעים רק הציירים. כי היחידיות של היהודי החדש, לדעתו, יש לה דווקא חשיבות מרובה וכדאית למצוא את ביטויה ביצירות אמנותיות גדולת, אלא שהדור הכביר מצא לו אמנים-ננסים. ומתאנח בעל-מחשבות, ושופך מרי-שיחו על סופרינו החדשים "המאבדים את כל התקופה בידים";

ומאריך "בעל-מחשבות", ו"מבסס" את משפטו ה"נורא"... ומחקרו הבקרתי עובר ומתדבק בקסתות הסופר של עוד כותבים, ומפי כולם יִשָׁמע הפזמון השׁגור והמשׁעמם על "אישׁ-הזווית", על ה"עומד מחוץ למחנה"... ובאיזה בוז!

מקום לויכוחים אין כאן, כי כלום יבוא איש להוכיח, שיש לנו יצירות גדולות? אפילו אלה מאתנו החושבים, כי יש לנו כישרונות גדולים, נכונים להודות תמיד, כי יצירות למעלה מבינוניות אין לנו, אולם בנוגע, בכלל, למצורעים ועומדים מחוץ למחנה, בנוגע ל"יונה" ו"בֶּרגֶר" כשׁהם לעצמם, בנוגע לבוז המורגש בדברי הכל אל אודותיהם...[ אתר: פרויקט בן יהודה].

י.ח. ברנר (מקור: ויקיפדיה)

אברהם קורלניק בספרו: " Across the great divide " מתאר את ידידותו עם אלישיב בסט. פטרסבורג, בימי הקור והרעב בעת המהפכה הבולשביקית על הפסימיות וחילופי מצבי-הרוח שלו, השוער שם קרא לרופא הסופר Isidor Zaharevich על הערכתו הרבה לניטשה ,על פגישותיהם הספרותיות בברלין ב- café des Westens , על "העלמויותיו" מברלין לורשה ...".

משה קליינמאן ו-ש. פרידמן כתבו בעיתון 'דבר' ב: 27.1.1939: "זיכרון לסופר אציל" ו"לדמותו" לרגל 15 שנה למותו":

"בכלל היה כל לבו נתון בימים ההם לספרות האידית הצעירה שהתחילה לתת פרי הילולים, וכאם חרדה לגידול בניה היה אומן כל כשרון צעיר רענן. במסותיו הספרותיות המבריקות היה כוון חינוכי ברור: להאיר את לבם של פרחי הסופרים שברובם היו מעוטי השכלה , ללמדם ולהשכילם אמנות אמיתית בספרות מהי... שהגיעו ימי המלחמה העולמית... נפגשתי עמו פגישה חטופה אקראית, בתחנת חרקוב. הוא היה לבוש מדים של קצין וחרב צמודה אל ירכו כרופא צבאי. נדמה לי שגם המדים וגם החרב שרוכים לו ואינם הולמים אותו...".

יואל מסטבוים כתב ב"דבר" ב- 24.2.39 כך:

" ..לא פוסק ולא גוזר היה בעל-מחשבות ברשימותיו, המצוינות בגילוי לב ובהרצאה שנעימה לירית ונעימה סרקסטית משמשות בה בערבוב, כמדבר לנפשו...בביתו של אלישיב תלויה היתה על גבי הקיר תמונה, מעשה ידי הצייר האילם מינק ובסקי, היה זה דיוקנו של אלישיב: ראש סגלגל, העיניים נראות כעיני נשר, תקועות במרחקן, ואילו הידיים נשענות...".

לא מצאתי את שמו של בעל-מחשבות בלקסיקונים רפואיים, אך הוא (ואחותו אסתר עליאשעוו שלמדה פילוסופיה בליפציג, הידלברג אצל לודוויג שטיין, קלטה רעיונות "אנטיפסיכיטרים", ופעלה במישורים מאוד דומים לאחיה...) מופיעים ב: זלמן רייזען: לעקסיקאן פון דער יידישער ליטעראטור פרעסע און פילאלאגיע, תר"צ , ווילנע 1930 , קלעצקין פרלאג.