ב-10 באוקטובר 1973 כבר הייתי בדרכי לכלא המצרי. לאחר ארבעה ימי לחימה נואשים כותר מעוז 'חיזיון', בו הייתי בעת שפרצה המלחמה, מעוז שנבנה ליד גשר הפירדאן, על גדות תעלת סואץ. כל יום נפלו אנשים, והרגשתי כמו שמתואר בספרה של אגאתה כריסטי: 'עשרה כושים קטנים'. פצועים זעקו ואיש לא הושיע. רק לאחר השחרור, שחזרנו הביתה מהשבי, נודע לי שלוחמי שריון רבים, נפלו או נשבו בנסותם לחבור לקו המעוזים בניסיון לחלץ אותנו ואת חברינו בשאר המעוזים. רק לאחר שובנו לארץ נודע לי ששרדנו במעוז 'חזיון' שמונה בלבד מתוך 21. לאחר ניסיונות הישרדות ופגיעה קשה, כמעט שהוצאתי להורג על ידי שובי. ניצלתי פעמיים תודות לקצין מצרי בשטח. בכלא, קשור בידיים עם כיסוי לעיניים, מצבי הרפואי החמיר מיום ליום עקב שאיפת תערובת של עשן אפור ואש להביור שנורו למעמקי המעוז בו הייתי עם חברי. הועברתי ממתקן חקירות אחד למשנהו, מצינוק למסדרונות ארוכים, מבלי שידעתי את מקומי, מבלי שידעתי מהו היום או מהי השעה. כמובן שלא ידעתי מה קורה בשדה הקרב ובארץ בכלל. היה זה 'מסע ארוך לתוך הלילה'. בלונים התפוצצו: מצרים שעטו ועלו על המוצב המכותר, על שטחים שהיו מסומנים כשדות מוקשים. שום מוקש לא התפוצץ תחת רגליהם. מוקדם יותר, בעת שרותי כרופא מחליף במעוז 'מצמד' בגזרה המרכזית של התעלה, שאלתי פעם את אחד הקשרים ואת מפקד המעוז, מה תפקיד המתג "אור יקרות" בבונקר הקשר בחמ"ל. הם ענו לי שאסור לי לדעת. אין לי סיווג מתאים. חוקר המודיעין המצרי הראשון שחקר אותי, לא האמין לי כמובן, שאיני יודע מה משמעות המתג. הוא זה שגילה לי שזהו המתג שאמור להצית כמויות גדולות של דלק שיבעירו את התעלה באור יקרות בוהק וימנעו מסירות המצרים לחצות את התעלה הבוערת... עוד בלון הזוי שהתפוצץ מול עיננו. מודעותי האישית האמיתית הראשונה להזיות קרתה בשבי לאחר נפילת המעוז. בעת ששהיתי בצינוק בשבי המצרי. בהיותי פצוע ולא מטופל, לאחר תקופה קשה של בידוד, חוסר ידע על הנעשה, חקירות אלימות, חסכים בשינה, במזון ובשתייה, ותנאים פיזיים קשים, הופיעו לפתע לידי דמויות קרובות אלי: אשתי, חבר לכיתה, ומפקד, ששוחחו עמי, עודדוני, ונעלמו. היה זה אירוע קצר מאוד, חד ומשמעותי מאד עבורי. בעיני האירוע היה בעל אופי חיובי אז בכלא, וגם היום. הייתי כאמור זרוק בצינוק, חשתי שמצב בריאותי דועך מיום ליום, לא מטופל, לא מאובחן, לא נבדק, מוטל ומועבר ממתקן חקירות אחד למשנהו, חלש מאוד, משתעל בטירוף, פולט דם עם השיעול או ההקאה ואף משלשל דם. יושב או שוכב עם עיניים מכוסות וידיים קשורות. תחילה אשתי הופיעה ואני צועק לה: מה את עושה פה במקום הנורא הזה? והיא עונה לי: "הרי אני בשווייץ ובקשר הדוק עם הצלב האדום". זו הייתה עובדה שאכן היא נסעה להוריה בשווייץ בעת שאני ירדתי לשירות המילואים בתעלת סואץ. באותם ימים ממש היא הייתה כמה פעמים במטה הצלב האדום בג'נבה, בניסיון לברר מה עלה בגורלי. צעקתי (בשקט, כי הייתי בלא קול עקב הנזק לגרון ומיתרי הקול לאחר שאיפת אש הלהביור): "אז הוציאי אותי מפה!!". זעקתי, ואז קרין נעלמה. ידידי ועמיתי ד"ר עמי לוי הופיע אח”כ. ידעתי בתת מודע שעמי היה אמור להתגייס מיד במחזור אוקטובר של הרופאים שירדו לשירות מילואים בתעלה, והנה גם הוא נשבה. עמו כמעט ולא דיברתי. גם הוא נעלם כמו שהופיע. ולבסוף הופיע דר’ דורון מייזל הרופא החטיבתי, אותו הכרתי בתל השומר במהלך לימודי הרפואה. למרות שעמדתי לסיים את שירות המילואים ביום שישי לפני יום כיפור, דורון בקש שאתנדב ואחזור לאחד המעוזים, עקב הכוננות שהוכרזה בסיני כבר ביום חמישי 4 באוקטובר. וכך בשבת בצהריים, בעיצומו של יום הכיפורים, 45 דקות לפני שפרצה המלחמה, הוחזרתי למעוז 'חיזיון' שלא היה בו רופא. הבקשה להתנדב נמסרה לי למעשה בשם אמנון רשף, מח"ט 14. והנה במהלך ההזיה הזו, דורון פוקד עלי להוריד את נעלי וגרבי הרקובים והמסריחים. עשיתי זאת במאמצים קשים עם ידי הקשורות מאחורי הגב. מה היה ההיגיון בפקודה ההזויה הזו? להערכתי, האירוע קרה למעלה משבוע לאחר שהייתי בשבי. תשוש, מלוכלך, צבוע בצבעי דם הפצועים שטיפלתי בהם ובפיח שחור, מהאש ומהעשן, ממש כמו "האדום והשחור"! בחציית התעלה עצמה, נפלתי או הופלתי מהסירה למים, ומישהו משה אותי תוך כדי משיכת שערות ראשי החוצה מהמים, וכך הציל שוב, את חיי. ברור שגרבי, עורי ונעלי היו לעיסה אחת שהפריעה לי מאוד ואולי זו הסיבה שהתאמצתי להסיר את הגרביים והנעליים "בפקודת" דורון. הזכרתי את הספר "האדום והשחור" של הסופר הצרפתי סטנדל. אין קשר כמובן לסיפור שמתאר סטנדל אלא רק לדימוי של שם הספר.
לפני נפילת המעוז, במהלך ימי הלחימה, משבת בצהריים ועד יום רביעי בבוקר, צפיתי מדי פעם לכיוון המדבר, לכיוון מערב, לשטח 'שלנו' לשעבר והנה אני רואה רק רכב מצרי (בצבעי צהוב-חאקי בניגוד לרכב ישראלי בצבע ירוק) שועט למערב. חיל האוויר כבר לא קיים מבחינתי, חיל השריון ניסה להגיע אלינו וכשל, ומסקנתי היחידה הייתה אז, שמדינת ישראל לא קיימת עוד. 'הופעתם' של עמי ודורון בהזיותיי, רק חזקה את אמונתי שארע אסון אדיר, ומצד שני,
נוצר "קשר" עם אנשים קרובים, דבר שחיזק אותי זמנית.
תמונה נוספת: כלא עבאסייה, קהיר, 1973: השינוי היה דרמטי. אפילו סוריאליסטי. זמן קצר קודם לכן, הצטלצלו באוזני צעקות חוקרים וזעקות הנחקרים. מבידוד בצינוק הוטלתי לפתע לחדר ובו שולחן וכיסאות, ידיי חופשיות ועיניי גלויות. עדיין נמצאתי במצב של אי ספיקה נשימתית עקב דלקת ריאות כימית שארעה מספר שבועות קודם לכן, במעוזי שעל גדות התעלה. לפחות שני אנשים מתו לידי מהחשיפה לרעלים הללו. כחלון נראה בציפורני ידי וירדתי דרסטית במשקלי. זמן קצר קודם לכן הייתי נתון למרותם של שומרים מכים, ולפתע שקט ושלווה. חוויתי מלחמה קשה, מות חיילים לידי ואף רצח שבויים בדם קר, והנה ניצלתי. אמנם נפגעתי קשה בעת ששהיתי בתוך עשן ואש שהוטלו לבונקר במעוז המבודד, אך קיוויתי להחלמה, לשחרור ולחופש. השבי קשה. ולפתע, חדר ובו שולחן וכיסאות, וחוקר נשוא פנים מולי. אני יושב ולא מוטל כשק על רצפת בטון חשופה ומחוספסת. "מה תשתה?", פונה אלי החוקר שדרגותיו הוסוו. מה אשתה? לפני זמן מועט הייתי מאושר ממעט מים שניתנו לי. הייתי במצב רוח עילאי שיכולתי לנגב מעט לחות מהקיר, וכעת הוא שואל אותי מה אשתה? "קפה", הצעתי... וצעקת החוקר לשומר מחוץ לדלת לא איחרה: "אחמד, מין פאדלק, תניין קאהווה!" לא האמנתי, אך הקפה הגיע. ואחריו אפילו מזון, שונה כל כך מהמזון שקיבלנו בתא המאסר. החוקר החל בשיחה עמי. לא חקירה, אלא כמעט סמול טוק, שיחה ברוגע ובנחת. בלי מקלות מפיברגלס נוקשות הנוחתות על גבי וראשי. בלי ידיים קשורות מאחורי גבי. פשוט שיחה גלויה על הפוליטיקה בארץ, על תיאטרון וקולנוע, ספרות והלכי-רוח. וכך השיחה מתמשכת ואני מצוי בתחושה סוריאליסטית ממש. זה לא באמת קורה. שום שאלה על צבא, יחידות, קורסים, או על המלחמה שעדיין נמשכה. לפתע, מפסיק החוקר שדיבר אנגלית טובה את דיבורו ומתבונן בי ארוכות. לא נראיתי במיטבי. רזה, מוכה, קירח, מתנשם, מתנשף, עייף, חושש, ולא מרוכז. "אתה יודע מה?", אמר החוקר וסלסל בשפמו העשוי בקפידה, "אתה כל כך שונה משאר השבויים שבידינו". העזתי ולחשתי: "במה אני שונה?", והוא ענה לי: "אתה נראה לי… פולני. השאר שחורי שיער ושחורי עיניים ואילו אתה, כחול עיניים ובלונדיני". הבנתי לאן השיחה פונה, ואז החלטתי לשאול: "למה דווקא פולני?". "אהה", המהם, "יש לי זיכרונות טובים מפולין בה למדתי וקיבלתי את תואר הדוקטור בכימיה"…". ואז הוסיף החוקר: "כלל, אני מעריץ את הפולנים!". חשבתי לעצמי באותו רגע, שהוריי אמנם היו ילידי פולין, אך עבורם פולין הייתה גיא הריגה של בני משפחתם. פולין הייתה מקום שברחו ממנו מאימת הנאצים. אז מה כל כך נערץ עליו? חשבתי בלבי. אבל החלטתי להמשיך ו'לזרום' עם החוקר, העזתי ופלטתי מספר מילים ומשפטים בפולנית שזכרתי מהבית, ומחזה האבסורד החל. "בלון" גדול עף מעלינו. אנו יושבים בחדר חקירות בכלא עבאסייה בקהיר, חוקר ונחקר, ומשוחחים בפולנית… עיניו אורו והשיחה זרמה. לרגע שכח שלמעשה היה צריך לחקור אותי על לוחמה כימית וביולוגית, שטח שלא היה לי בו כמובן שום מושג קלוש. ואכן הנושא העיקרי הגיע בסופו של דבר לדיון עקר. לא ידעתי דבר על הנושא. המדען-החוקר הסביר לי שמספר רופאים או מהנדסים שנפלו בשבי, כבר נמצאים בביתם בארץ, כי שיתפו פעולה וסיפרו על הכור, על המכון הביולוגי ועוד. להאמין או להאמין? שבתי לתא הכלא. הסוהרים שמרו לי את ארוחת הצהרים הקרה. לפחות אכלתי שתי ארוחות באותו יום. וזהו, אולי, "הסיפור הקשה מכולם: סיפור השיבה הביתה, למקום שלולא היה קיים בשבילי, אינני בטוח שהייתי בכלל נותר לכתוב את הסיפור הזה", כתב פרופ' יורם עשת-אלקלעי, שנפגע קשה בראשו במלחמת יום-כיפור. ספרו "אדם הולך הביתה", שמתאר את תהליך השיקום שלו, הוא יצירה ספרותית מרתקת ולא תעודה רפואית. כרופא שיקומי קראתי ספרים רבים שתיעדו סיפורים שיקומיים בארץ או בעולם, אך יותר מכך, בעיני, הספר הזה מספר סיפור של מסע לגילוי עצמי, ניסיון לפרש ולהבין את מה שקרה לו, לגופו, להכרתו ולמוחו.
השיבה הביתה של פדויי השבי במלחמת יום כיפור, לא הייתה סוגה בשושנים. במתקן החקירות בזיכרון יעקב, איימו עלינו שיחשפו למי הוצע בכלא לשתף פעולה בעתיד עם הערבים, איימו עלינו בעונשים למי שסיפר סודות מדינה לשוביו. לאורך שנים, פשוט התעלמו מקיומנו. אך זהו כבר סיפור אחר.