אביאסף ברנשטיין – ברנע המלחין שנשכח

הפסנתר של אביאסף ברנשטיין - ברנע (צילום: בני עורי) "זה היה בבוקר שישה בנובמבר 1957. אני לא אשכח את זה לעולם. החזקתי את הילד שלי בידיים, הוא היה בן חצי שנה, חמישה חודשים, אני פותחת את הרדיו לשמוע חדשות, שבע בבוקר...: 'כאן קול ישראל מירושלים...' ( אילנה בוכה ) זה לא יעבור לי אף פעם... המשפט הראשון שאמרו: בחיפה נפטר הפסנתרן והמלחין הידוע אביאסף ברנשטיין... את השאר כבר לא שמעתי... הרגשתי שהילד נופל לי מהידיים... חיפשתי את המיטה שלו, זה נראה לי כאילו זה קילומטר עד המיטה שלו...". כך משחזרת אילנה קדם, בת 82, את מה שהיא מכנה 'הטראומה של חייה', לפני שישים ואחת שנים, הרגע בו שמעה ברדיו, על מות אביה, המלחין החיפאי אביאסף ברנשטיין – ברנע. טסתי אליה לאילת, שם היא מתגוררת כבר יותר משישים שנה, כדי לשמוע ממקור ראשון על אביה, מלחין ישראלי פורה שזכה להצלחה וזכה בפרסים , אך נשכח במשך השנים ויצירותיו כבר אינן מושמעות ברדיו או מבוצעות על ידי תזמורות או סולנים. אני מודה שעד לפני כמה חודשים, לא שמעתי על אביאסף ברנשטיין, שחי ויצר בישראל במשך עשרים ושתיים שנה בהצלחה רבה, זכה לפרסים ושמו הלך לפניו ארץ ובחו"ל כמלחין, פסנתרן ומורה למוסיקה. התוודעתי אליו באקראי, שנפלו לידי כמה חוברות תווים לפסנתר, מלוות באיורים מלבבים, ושמו של המלחין שהופיע על כל החוברות: אביאסף ברנשטיין, עורר את סקרנותי. המרשתת, הנדיבה בדרך כלל בשפע של מידע, הייתה הפעם קמצנית. התחלתי לחפור ולחפש מי מכיר? מי יודע?

אביאסף ברנשטיין - ברנע שורשיו של אביאסף ברנשטיין נטועים עמוק בקהילה היהודית בוילנה, שם נולד בשנת 1903. אביו היה החזן, מנצח המקהלות והמלחין הידוע אברהם משה ברנשטיין (1866 – 1932). שישה ילדים נולדו ללינה ואברהם משה ברנשטיין, ולכולם העניקו שמות עבריים למהדרין: עמינדב, מרים, נעמי, אביאסף, שמואל וסגולה. כולם ספגו את המוסיקה מהרגע שנולדו, אבל אב המשפחה, הבין שבנו אביאסף נולד עם כישרון טבעי, והוא השקיע בו ממש מן ההתחלה. "אני יודעת, שבגיל 3 אבא היה קם בלילה ומנגן", מספרת בתו אילנה, "הוא לא ידע אז כמובן לכתוב תווים, אז אבא שלו היה מתעורר וכותב את התווים של מה שהילד הלחין וניגן. הדוד שלי, שמואל, אח של אבא, אמר לי פעם: מכל האחים, אבא שלך היה המוכשר ביותר ". עובדה מעניינת היא, שרק הבנים במשפחת ברנשטיין עשו קריירה בתחום המוסיקה. שלוש הבנות הלכו בדרכים אחרות.

משפחת ברנשטיין בוילנה. הילדים (מימין לשמאל): עמינדב, מרים, נעמי, אביאסף, שמואל וסגולה. מאחור ההורים: לינה ואברהם משה ברנשטיין (הצילום באדיבות ארכיון בית לוחמי הגטאות) כדי לקדם את ההשכלה המוסיקלית של בנו, שלח אברהם משה ברנשטיין את אביאסף בגיל תשע, לבדו, לפרופסור למוסיקה בברלין, שילמד אותו את רזי הנגינה בפסנתר. שנתיים התגורר אביאסף בביתו של הפרופסור, אך מלחמת העולם הראשונה קטעה את הלימודים, ואביאסף חזר הביתה לוילנה. לאחר המלחמה המשיך בלימודיו בוילנה, שם הכיר את אהבתו הראשונה: דבורה סולצ'נסקי, שהייתה בת מחזורו ולמדה בסמינר 'תרבות' בוילנה, שם הכשירו מורים וגננות בלימודים בשפה העברית בהברה אשכנזית, ותעודת ההסמכה של דבורה נכתבה כולה בעברית. בתה של דבורה, נורית שושני חברת קיבוץ יפעת, סיפרה לי:

" תמיד שאימא הייתה מדברת על אביאסף, היא הייתה קוראת לו: אוסיה, מין כינוי חיבה. הם היו זוג רומנטי מאד בשנות העשרים בוילנה. הוא רצה להמשיך ללמוד מוסיקה בוינה, אבל אימא הייתה ציונית, כמו כל בני משפחתה. היא הייתה אז רק בת תשע עשרה, ורצתה לעלות לארץ ישראל, והם נפרדו בפרידה עצובה מאד ". דבורה סולצ'נסקי הציונית עלתה בשנת 1922 לארץ ישראל, והצטרפה לשתי אחיותיה שכבר חיו בארץ: חנה מרק, ושרה שנישאה שנתיים לאחר מכן לשאול מאירוב, שהיה בין השאר ממגיני תל חי, מראשי "ההגנה", מפקד המוסד לעלייה ב', ראש ארגון "נתיב" ועוד. שאול מאירוב שינה את שם משפחתם לאביגור, לאחר נפילת בנם אברהם (גור) בקרבות סג'רה במלחמת העצמאות. דבורה הייתה הגננת הראשונה של כפר יהושע, ובשעות הפנאי שרה במקהלת המושב, שם הכירה את אליעזר שושני (רוזנרוט). חתונתם בשנת 1931, התקיימה בחצר ביתם של שרה ושאול מאירוב. הם גרו בחדרה, בקיבוץ גניגר, ובקיבוץ גבת, עד שבשנת 1953, בעקבות הפילוג בתנועת הקיבוץ המאוחד, עברו לצידו השני של הכביש והקימו בסמוך את קיבוץ יפעת, שם התגוררה דבורה שושני עד לפטירתה בשנת 1988. נחזור לאביאסף המתאושש מהפרידה הכואבת מחברתו. אהבתו למוסיקה הייתה כנראה חזקה יותר, והוא לא ויתר על הרעיון לחזור לברלין ללמוד שם באקדמיה למוסיקה. הוא הגיע לברלין עם אחיו הצעיר שמואל 'מולה'. "שני האחים, שמואל ואביאסף נסעו לברלין ללמוד", מספרת לי תמר וסרמן, בתו של שמואל ברנשטיין, "אבא שלהם נתן להם כמה רובלים בכיס ואמר להם: 'תסתדרו'. הם התחילו לנגן בבתי קפה בלילה: אבא בכינור ואביאסף בפסנתר. ואבא היה כאילו צועני, והם ניגנו מוסיקה צוענית. בשעות היום הם למדו באקדמיה למוסיקה".

שלושה אחים ממשפחת ברנשטיין: (מימין לשמאל) אביאסף, מרים ושמואל באותה עת, האח השלישי, הבכור, עמינדב, שהיה פסנתרן מעולה, בחר ללמוד דווקא ברוסיה, בפטרוגרד (בשנת 1924 שונה שמה של העיר ל: לנינגרד, ובשנת 1991 שונה שמה שוב, והפעם חזרה לשמה המקורי: סנקט פטרבורג). עמינדב סיים את לימודיו ונשאר שם עם משפחתו עד למותו הטרגי: "המלחמה התחילה ביוני 1941, מבצע ברברוסה. הבן שלו איליה (אלושה) היה כבר בן 18, והבן גויס לצבא האדום ", מספרת תמר וסרמן, שסיפורו של דודה עמינדב נודע לה בביקורה עם אביה בלנינגרד אחרי המלחמה, "ממש בימים הראשונים למלחמה, הבן אלושה נפל. עמינדב ואשתו קיבלו את ההודעה, ואז בלנינגרד, שהייתה תחת מצור של הצבא הגרמני כמעט שנתיים וחצי, לא היה מה לאכול. כשבע מאות וחמישים אלף בני אדם מתו אז מרעב, וכדי לקבל אוכל היה צריך לעמוד בתור שעות, ימים ולילות. והם שניהם נשארו בדירה, איבדו כל חשק לחיות. שניהם הסתגרו בדירה שלהם, ומתו מרעב במלוא מובן המילה". אביאסף ברנשטיין למד חמש שנים בבית הספר הגבוה לאמנויות בברלין, הנקראת היום: 'האוניברסיטה לאמנויות' בברלין, מוסד המתגאה שבסגל מוריו במשך השנים לימדו בין השאר: קלרה שומאן, ארנולד שנברג, יוזף יואכים, מקס ברוך ואחרים ובין בוגריו המפורסמים: המלחין קורט וייל, המנצח אוטו קלמפרר, הפסנתרן קלאודיו אראו, המנצח ברונו ולטר ועוד. במהלך לימודיו זכה אביאסף ברנשטיין בפרס מנדלסון היוקרתי, פרס ראשון מיני רבים שזכה במהלך חייו הקצרים. בברלין הכיר אביאסף את שרה אדונסקי, גם היא בת גילו, ילידת גרודנו (אז באימפריה הרוסית היום בבלארוס) שלמדה רפואה בברלין. השניים נישאו, ובשנת 1929, נולדה בתם הבכורה עפרה. כעבור שש שנים, בשנת 1935 עלתה משפחת ברנשטיין הצעירה לארץ ישראל.

שרה ואביאסף ברנשטיין בשנות ה-30 משפחת ברנשטיין הצעירה הגיעה לתל אביב והתגוררה ברחוב הירקון: "כשאבי יצא בפעם הראשונה לרחוב, הוא חזר הביתה עם ספר של שירי רחל ותפוז, והוא בכלל לא ידע מילה עברית...". לא ברור מדוע לאחר שנה בתל אביב, עברה משפחת ברנשטיין לחיפה. ייתכן שהסיבה הייתה גיטה דוניה - ויצמן, מוסיקאית, פסנתרנית ומורה למוסיקה, אחותו של הנשיא הראשון חיים ויצמן. היא הקימה בשנת 1924 בחיפה, את בית הספר למוזיקה, יחד עם המורה לזמרה אריה פרידמן – לבוב, המורה לפסנתר רחל קרוגליאקוב והמורה לכינור א. קליין. בית הספר הפך כעבור עשר שנים ל- 'מכון למוזיקה' ובהמשך ל- 'קונסרבטוריון דוניה ויצמן'. "דוניה ויצמן שמעה בוודאי על הפרס שאבא קיבל בברלין, ושהוא עלה לארץ והזמינה אותו לבוא וללמד בקונסרבטוריון שניהלה בחיפה", מנסה אילנה קדם להסביר מדוע עברו לחיפה. באותה שנה, 1936, נולדה גם בתם השנייה אילנה: "גרנו, כמו שגרו אז, בחדר אחד בהדר הכרמל, קרוב מאד לטכניון הישן, עם פסנתר כנף גדול, ספה, שולחן עגול, כוננית עם רדיו, המיטה של ההורים ושתי הבנות", נזכרת אילנה, "יש משהו מוזר: עברית לא הייתה שפת האם שלי, אין לי שפת אם בכלל. אבי מוילנה, אימי מגרודנו. בבית דיברו רוסית וכשרצו שלא אבין דיברו גרמנית, עברית הם לא ידעו אז הם לא דיברו אף מילה. כנראה שהם למדו לאט לאט, ואני הייתי מתקנת את אימא מהעברית שלמדתי ברחוב, אז אימא אמרה לי תמיד: "על תתקני אותי, כי אני לא למדתי".

אילנה הקטנה ואביה (צילום מהאלבום המשפחתי) כשהייתה אילנה בת שלוש, החליטו ההורים לשלוח את שתי בנותיהן לחיות בקיבוץ: "אני לא יודעת מאיזו סיבה, התחלנו לנדוד בין קיבוצים: בית אורן, מולדת, כפר החורש ולבסוף הגענו לקיבוץ גבע. אחותי נשארה שם עד סוף הלימודים בתיכון. לי הספיק עד כיתה אלף, ואז אמרתי להם: "קחו אותי הביתה, אני לא יכולה להיות שם יותר!". בגיל שבע חזרה אילנה להתגורר עם הוריה בדירתם הקטנה בחיפה. אביאסף ברנשטיין עבד בקונסרבטוריון וגם לימד שיעורים פרטיים בבית. אשתו הייתה רופאת נשים, שנאלצה לעבוד בשתי עבודות במשך היום וגם לעשות תורנויות לילה: "היו לנו שלוש בעיות שגרמו למצב הכלכלי הקשה שלנו: אימא שלי לא הייתה מוכנה שהוא יפסיק ליצור ולחבר וזה עלה המון, שכר דירה שההורים שילמו, והבית ספר שלי, הרי לא הייתה מערכת חינוך, היו בתי ספר פרטיים. אלה היו שלושה דברים שעלו המון, ולכן אימא עבדה מהבוקר עד הלילה, ואני הייתי לבד, ומגיל שבע גידלתי את עצמי. אבא התחיל קצת ללמד פסנתר, וכל היום ישב וכתב יצירות, ואימא אף פעם לא הייתה בבית". הפסנתר היה מרכז הבית, ותפס את רוב שטחו של הסלון הקטן, שהפך בלילה לחדר השינה של אילנה: "זה פסנתר כנף בן 180 שנה, שהיה שייך לאיזה שר גרמני ואבא קנה אותו כאן בארץ. עד הצבא ישנתי מתחת לפסנתר, כי לא הייתה לי מיטה, החיים שלי היו מאד לא שגרתיים".

אילנה קדם ליד הפסנתר של אביה בדירתה באילת (צילום: בני עורי) העבודות של בני הזוג ברנשטיין לא הביאו לרווחה כלכלית, והם חיו בצניעות, אבל הם יצרו סביבה נוחה ורגועה לאביאסף להמשיך בכתיבת מוסיקה, שנבעה ממנו בזרם שהלך והתגבר עם השנים, כאילו הרגיש שזמנו קצר והוא צריך להספיק כמה שיותר. "אסור היה להתעטש בבית, אתה לא יכול להרעיש, כי אבא ישב וחשב וכתב, גם בתור ילדה גדולה יותר, לא יכולתי להביא חברים הביתה, מין חרדת קודש כזאת. שאלתי את אבא פעם: 'איך אתה יכול לכתוב פרטיטורה שלמה? והוא ענה לי: 'אני שומע את כל התזמורת בראש". רבות מיצירותיו של אביאסף ברנשטיין, קטנות וגדולות, הושפעו מנופי הארץ החדשה שכל כך ריגשה אותו, והן נקראות על שמות מקומות והווי ארצישראלי. כך לדוגמא, 'העולה הקטן', סוויטה לילדים, לפסנתר, שכתב בשנת 1946 המורכבת מכמה פרקי נגינה: הגולה, באוניה, בנמל חיפה, ברכבת לעמק, הקציר, הרועה, הד בהרי הגליל, במכונית לתל אביב, הפילים בגן חיות, בסירה על הירקון, מכבי האש, ליד הכותל המערבי, היום הראשון בבית הספר. וגם במחזור "תמונות ארצישראליות" (1946-1947) אחת היצירות המפורסמות ביותר שלו, יש עשרה פרקי נגינה לפסנתר המתארים את נופי הארץ: שיירת גמלים, לילה בהרים, טבריה, ירושלים, יוסף ויוסוף, תהלוכת צופים, גשם בעמק, חורבות עתלית, ביערות הכרמל והורה. ברנשטיין גם הלחין שירים רבים של משוררים ארצישראליים שאת חלקם הוא הכיר או נחשף לשיריהם בספרים: שאול טשרניחובסקי, ש. שלום, רחל ועוד. ברנשטיין בחר את תלמידיו בקפידה, הוא רצה את הטובים והמוכשרים ביותר. באופן טבעי, חשב שהמוכשרת ביותר נמצאת אצלו בבית, בתו אילנה: "אבא ניסה ללמד אותי נגינה, אבל זה היה קשה, ואז התחילו הבעיות הנפשיות שלי. תדמיין לך מין מצב כזה: קונצרט, דוניה ויצמן, אבא שלי ועוד מכובדים, אני זוכרת את כולם, יושבים בשורה הראשונה, עוד מאתיים איש מאחוריהם, ואז קוראים לי... אוי... זה רודף אותי עד היום... (מתנשמת בכבדות ומתחילה לבכות: 'אני טיפוס רגשני נורא, וסנטימנטלי ונוסטלגי'), כי אני כמעט מתתי באותו רגע. המנחה אומרת כך: אילנה ברנשטיין, תלמידת האדון ברנשטיין, תנגן 'אורחת גמלים' של ברנשטיין. שמע, עליתי ארבע מדרגות לבמה, רועדת, וכל העולם ישב לי על הכתפיים, אבא שלי בטח נשך את השפתיים, שאני רק לא אטעה... וזה עבר בשלום... אתה יכול לתאר לעצמך מה היה קורה עם הבת של אביאסף ברנשטיין הייתה טועה בקונצרט? השמיים לא היו נופלים, אבל הוא היה מאד מתאכזב". "זו הייתה תקופה לא קלה. הוא היה גומר ללמד בבית בשמונה - תשע בערב, ואז אני רק מתחילה להתאמן, תחשוב על זה. העבירו אותי למורה אחרת בקונסרבטוריון, אבל הבעיה נשארה, כי אני צריכה להתאמן בבית... אז זה לא כל כך הלך לי, אז הפסקתי, וחזרתי לזה יותר מאוחר, לנגן באורגן, בכיתה של אנשים קצת יותר מבוגרים, בהצלחה עצומה, ניגנתי בהרבה מקומות. היום אני שומעת רק מוסיקה בקול המוסיקה, יש לי המון דיסקים, בכמויות". אבל האבא לא התייאש מאי ההצלחה לטפח כישרון מוסיקלי בבית, והמשיך להעניק לבתו אילנה חינוך מוסיקלי בדמות הליכה משותפת לקונצרטים רבים בחיפה ובתל אביב, בעיקר קונצרטים של התזמורת הפילהרמונית: "היה לי ספר זיכרונות כזה, ואבא היה הולך מאחורי הקלעים ומחתים את הסולנים והמנצחים שהופיעו בקונצרט. וכילדה הכי אהבתי, שלמחרת הקונצרט בבוקר, הוא היה נותן לי פתק: אילנה איחרה היום בשעה, כי אתמול בערב הייתה בקונצרט של הפילהרמונית, כיבדו אותו מאד מאד, ואם הוא כתב פתק כזה, אז סימן שכך היה". באותה עת החליטו במכון למוסיקה בחיפה, בו לימד ברנשטיין, להוציא לאור כמה מיצירותיו בחוברות תווים מעוצבות. מכיוון שאלה היו יצירות לילדים ולנוער, מלוות חלק מהן בציורים בראש כל עמוד, ומתחתיהן התווים. בסוויטה לילדים "העולה הקטן", שולבו ציורים של בתיה באיאר, (1928 – 1995) שלא הייתה מאיירת או גרפיקאית אלא דווקא עמיתה של ברנשטיין במכון למוסיקה של דוניה ויצמן. לימים הייתה באיאר מוסיקולוגית, מרצה בכירה למוסיקה באוניברסיטה העברית, וניהלה גם את מדור המוסיקה בספרייה הלאומית.

בחוברת התווים הבאה: "אתחלתא – ספר ראשון לפסנתר" בחרו כבר במאייר מקצועי: מאיר שנהבי.

באותה עת היה שנהבי מאייר קבוע בעיתון הילדים 'הארץ שלנו'. יחד עם עורך המשנה יעקב אשמן כתב את טור הקומיקס הראשון: "עלילות אגס, ננס וכלונס". לאור ההצלחה יצרו השניים סדרת המשך: "השלישייה בעקבות האוצר", ובלחץ הקוראים המשיכו השניים בסדרת המשך: "מסע השלישייה בספינת המרחב". צחי פרבר מביא ברשימתו "ביטוי קולו של היחיד" שפורסם באתר: "הפנקס – כתב עת מקוון לספרות ותרבות ילדים", את דבריו של עורך "הארץ שלנו" באותם ימים בנימין תמוז על סדרת הקומיקס החדשה: "בסדרה החדשה פרקו המחברים כל עול, והפליגו אל מרחבי הדמיון וההזיה. יתכן כמובן, שבעוד מאת שנים יתברר כי להזיותיהם ולדמיונם, יש יסוד במציאות מרחבית בין הכוכבים. אך לעת עתה מבוסס סיפורם על שעשועי הדמיון יותר משהוא מבוסס על מחקר מדעי או אפילו על השערה מדעית".

חוברת התווים "העולה הקטן" יצאה לאור בשנת 1946 והודפסה בדפוס ניידט ובנו שנוסד באותה שנה ברחוב גנסין 5 בתל אביב. לאור הצלחתן של חוברות התווים, פנו כנראה אנשי בית הדפוס לאביאסף ברנשטיין, שיוציא אצלם חוברות תווים נוספות, ובכך הפכו גם לבית הוצאה לאור ולא רק בית דפוס. כך יצאה לאור בדפוס ניידט ובנו, בשנת 1948, חוברת התווים של "תמונות ארצישראליות" לפסנתר, כאשר כל הזכויות שמורות לי. ניידט תל אביב ולא למכון למוסיקה חיפה כמו בחוברות הקודמות. "כשהוא היה כותב את התווים לחוברות, הוא היה כותב בעיפרון, אחר כך מעתיק לנייר העתקות שמש, והיו שולחים את זה לדפוס ניידט בתל אביב, ותמיד אצלנו במסדרון, עמדו חבילות עם תווים: או למשלוח או שזה הגיע, או חבילות נייר העתקות שמש, וזה עלה המון כסף". כשראש הממשלה דוד בן גוריון, החליט שכל בעל תפקיד רשמי היוצא לחו"ל חייב לעברת את שמו, שינה אביאסף ברנשטיין את שם המשפחה ל: ברנע, גם שמירה על הצליל הראשון של שם המשפחה המקורי, וגם מחווה לאחד מהאתרים בארץ ישראל המוזכר כמובן לראשונה בתנ"ך. עשר שנים לאחר שעלה לישראל, זכה אביאסף ברנשטיין להערכה גדולה על יצירותיו הסימפוניות. בינואר 1945, יצא בהוצאת "מסדה", ספרו של דר' פטר גרדנויץ 'עולם הסימפוניה – תולדות הקונצרט הסימפוני ומדריך למאזין'. בחלק השמיני והאחרון בספר 'המוסיקה הסימפונית של הקומפוזיטורים היהודיים בגולה ובארץ', כותב גרדנויץ על המלחינים החשובים והמוערכים בארץ ישראל, בין השאר: פאול בן חיים, אריך וולטר שטרנברג, קארל סלומון, יוסף קמינסקי, אוריה בוסקוביץ' וגם על אביאסף ברנשטיין: "הפסנתרן והקומפוזיטור החיפני, מוכיח במוסיקה שלו השפעה משני כיוונים, מן המסורת של המוסיקה הוירטואוזית הרוסית והבחנת הצלילים של האימפרסיוניזם הצרפתי. לכך נוספות גם נטיות לשיר העממי היהודי ולשיר בגוון הארצישראלי". בהמשך מנתח גרדנויץ שלוש יצירות 'בהיקף גדול לתזמורת' שכתב ברנשטיין: סוויטה לתזמורת קטנה, קונצ'רטו לפסנתר וואריאציות לויולונצ'לו ותזמורת כלי מיתר. בניתוח הקונצ'רטו לפסנתר, מציין גרדנויץ ש"הקונצ'רטו נכתב מתוך תחושה פסנתרנית אמיתית... נושאיו נשענים בסולמם בדוגמאות ימי הביניים, באופן שהם מוטבעים באופי מיוחד. אף בתחום ההרמוני של הנושאים נשמר במקצת הטיפוס של ימי הביניים". עיקר ניתוח היצירה לצ'לו, הם דברים שכתב אביאסף ברנשטיין, ייתכן לפי בקשת מחבר הספר: "נושא הוואריאציות הוא שיר עממי, שרשמתי לפי הזיכרון. את המילים אינני זוכר. השיר מתאים לנושא הוואריאציות בגלל מבנהו הסימטרי, המלודיקה האופיינית, המודולוציות היפות, והסיום על הדומיננטה". אם חושבים על מועד יציאת הספר לאור, בשלהי מלחמת העולם השנייה, שבאירופה נלחמים עדיין כוחות הברית בצבא הגרמני, הרי שהספר 'עולם הסימפוניה' זכה להצלחה רבה, ומוכיח על צימאון גדול של אנשי הישוב היהודי בארץ ישראל לספר בעברית שיפתח בפניהם צוהר לעולם המוסיקה הקלאסית "למן המאה ה-17 עד ימינו, הסברה ל- 650 יצירות, תמונות וביוגרפיות של קומפוזיטורים, וסקירה על דרכי ההאזנה ובעיותיה" כפי שנכתב בשער הספר. הדפסה חוזרת יצאה חודשיים בלבד לאחר ההוצאה הראשונה, ומהדורה שנייה מורחבת יצאה לאור כעבור שנה. מאז יצאו עוד חמש הדפסות חוזרות ושש מהדורות מחודשות ומעודכנות. פטר ורנר עמנואל גרדנויץ (1910 – 2001) המציג את עצמו בספר כ'דר' למדע המוסיקה', היה מוסיקולוג, מלחין, מבקר ומוציא לאור של ספרים על מוסיקה. הוא ייסד את 'בית הוצאת המוזיקה הישראלית' והיה מרצה באוניברסיטת תל אביב. את הדוקטורט עשה בפראג לפני מלחמת העולם השנייה, ואת התואר 'פרופסור לשם כבוד' קיבל בשנת 1980 מאוניברסיטת פרייבורג בגרמניה, שם לימד. ההצלחה של ברנשטיין ניכרה גם בפניות הרבות של משוררים שפנו אליו שילחין את שיריהם וגם אמנים רבים שרצו שילווה אותם בנגינה בפסנתר: "בבית שלנו בחיפה, ספגתי המון תרבות. אני זוכרת כילדה, כל שבת, בלי יוצא מן הכלל, היו מגיעים, כנר, ויולן וצ'לן, ומנגנים עם אבא שלי מוסיקה קאמרית. הכרתי משוררים, מנצחים, נגנים".

תקליט עם אחד מלחניו של אביאסף ברנשטיין (מקור: ארכיון חצור) אחד מידידו הטובים של ברנשטיין היה קראל שלמון הידוע גם כקרל סלומון (1897 -1974) שהיה גם כן מלחין, פסנתרן, זמר בריטון אבל פרסומו הגדול היה תחילה כמנהל מחלקת המוסיקה של "קול ירושלים" שהיה במאי 1948 ל"קול ישראל" וסלומון המשיך בניהול המחלקה עד ליציאתו לגמלאות בשנת 1962. אילנה קדם שומרת בביתה מסמכים רבים של אביה, ש'הקפיד לא לזרוק אף נייר'. בין המסמכים, נמצאות הזמנות רבות לנגן בשידורים חיים ב"קול ירושלים", שערך והפיק ידידו סלומון. לוחות שידורים רבים של "קול ירושלים" ו"קול ישראל" מעידים על השמעות רבות של יצירותיו של אביאסף ברנשטיין.

אביאסף ברנע ב'קול ירושלים'

גם מדורי ביקורת המוסיקה בעיתונים היומיים הרבו להחמיא ולשבח את יצירותיו של ברנשטיין. משה גורלי (ברוזנפט), מבקר המוסיקה של העיתון "דבר" כתב ביוני 1947, על ברנשטיין ברשימתו "קומפוזיטורים ארץ ישראליים": "במרוצת הזמן יצאו לו מוניטין בארץ כפסנתרן מעולה וכקומפוזיטור. יצירתו של ברנשטיין ענפה ושורשיה נעוצים במסורת הנגינה העממית. השימוש במנגינות עם מצוי גם ביצירותיו הווקאליות (לזמרה) וגם בתזמורתיות. ברנשטיין הצליל שירים עבריים (ש. טשרניחובסקי, ש. שלום, רחל ועוד) מהם בסגנון אמנותי עצמאי ומהם בסגנון ארצישראלי עממי. רוב השירים מלווים בפסנתר ומיעוטם בתזמורת. התכונה הבולטת בשירתו היא הליריקה וביטויה הרווי והעדין... את מלוא כוחו הראה ביצירותיו לפסנתר. בנוסף חיבר כמה מחזורי מנגינות מלאי עניין: "שבעה פרלודים לפסנתר" – בנויים על שבעה סולמות עתיקים, המשווים ליצירה אופי מקורי. הנטייה להתרחק מן הסולמות האירופיים המקובלים (מז'ור – מינור), האופיינית לרוב הקומפוזיטורים שלנו, אופיינית גם לברנשטיין, בידעו כי הנגינה היהודית והמזרחית דורשת גישה חדשה ומשוחררת ומערכת צלילים שונה".

עשר שנים לאחר מכן, בפברואר 1957, תחת הכותרת: 'מבצע משולש', מציין משה גורלי את העובדה שבניגוד לסופרים שבדרך כלל אין להם בעיה להדפיס ולהוציא לאור את כתביהם, קומפוזיטורים, תלויים בתזמורת ובמיוחד במנצח שירצה ויבחר ביצירתם לביצוע. מנצחים זרים המגיעים לארץ, באים עם משנה סדורה על מה הם ינצחו כאן, וכך רוב היצירות מונחות במגירות ומחכות לגואל: "ובאחרונה שמענו קונצ'רטו לכינור ותזמורת של הקומפוזיטור אביאסף ברנע (ברנשטיין) שחיבורו הושלם לפני עשר שנים (הדגש במקור), ורק הודות לכך שנמצאה כנרת: חביבה וינטרפלד, ומנצח: גיאורג זינגר, בוצעה ושודרה היצירה בקונצרט השבועי של תזמורת "קול ישראל". אביאסף ברנע, הפסנתרן והקומפוזיטור, מוכר ביצירותיו הקאמרמוסיקליות והתזמורתיות. הוא זכה בפרס התחרות מטעם התזמורת הפילהרמונית, וכן בפרס התחרות מטעם שירות השידור. בזמנו כתבנו על ביצוע הקונצרט לפסנתר שלו, ועתה ניתנה לנו הזדמנות להאזין לקונצ'רטו לכינור ותזמורת. היצירה היא בעלת שלושה פרקים, שהבולט בהם במקוריותו הוא הפרק 'סרנדה'. בכנרת חביבה וינטרפלד מצאה היצירה את מבצעה המסור והנלהב. המנצח גיאורג זינגר הצליח להחיות את היצירה, להתסיס אותה ולשוות לה את מלוא הצליליות".

אבל ברקע העבודה הרבה והמאמצים להופיע הרבה ובכל מקום, הייתה מחלת לב כרונית שאובחנה אצל אביאסף ברנשטיין כבר כשהיה בשנות השלושים לחייו: אי ספיקת לב, שבאותו זמן טופלה בכדורים שנטל בכל יום. עם השנים החלישה המחלה את גופו של ברנשטיין, והוא לא הרבה לצאת מהבית: "כשלא היו לו תלמידים, הוא היה שוכב על הספה, תמיד במצב של חושב, לא מסתכל על התקרה, כאילו בטח מנגינות רצו לו בראש. ואז הוא היה קם, יושב ליד השולחן, תמיד בתנוחה שיד אחת מחזיקה את הראש", נזכרת אילנה ומוסיפה, "אז לא ידעו כל כך לטפל, ונתנו לו כדור אחד ליום. אם זה היה קורה היום, הוא היה חי הרבה יותר".

אביאסף ברנשטיין - ברנע את מצבו הבריאותי של אביאסף ברנשטיין זוכרת עד היום גם נורית שושני מקיבוץ יפעת, שכמו שכתבתי בתחילת הרשימה, אמה, דבורה שושני, הייתה אהבתו הראשונה של אביאסף בוילנה: "לאחר שנפרדו ועלו בנפרד לארץ ישראל, מידי פעם אימא הייתה נוסעת לבקר אותו בחיפה, במיוחד לאחר שהוא חלה מאד. היא אהבה אותו כבנאדם, והם נשארו ידידים. זה היה רומן נעורים. אני לא יודעת למה, אבל היא לקחה אותי איתה לבקר אותו, שכבר היה חולה מאד, מרותק לכיסא. יכול להיות גם, מכיוון שניגנתי, והיא חשבה שאולי אהיה פעם מוסיקאית, היא רצתה להפגיש אותי עם מוסיקאי שהעריכה מאד. שתינו תה ואכלנו ביסקוויטים. אני זוכרת את הפסנתר בחדר והמון תווים. היא כל הזמן רצתה להראות לי מי זה אביאסף הזה שדיברה עליו". בשיחה שלי עם אילנה קדם, שאלתי אותה על דבורה שושני, אך היא לא שמעה עליה דבר. אך המחלה לא עצרה את ברנשטיין מלכתוב עוד ועוד יצירות קאמריות ותזמורתיות שזכו גם לפרסים: פרס מטעם קול ישראל עבור הסוויטה לתזמורת 'זיכרונות מהגולה', יצירה שבה התבסס על מנגינות עם מתוך הקובץ של אביו. יצירה נוספת, 'סוויטה ישראלית' זיכתה אותו בשנת 1952 בפרס ראשון בתחרות שארגנה התזמורת הפילהרמונית הישראלית: "התחרות התקיימה באולם ארמון בחיפה, שם ניגנו את הקונצרטים של כל המתחרים. הפרס שקיבל היה: 220 לירות. ואני אפילו זוכרת את החליפה האפורה עם פסים שלבש אז, לא חליפה מודרנית, והיא הייתה קצת רחבה אליו, ואיך הוא קד קידה לקהל שהריע לו. שמע, זה היה משהו".

אביאסף ברנע מנצח על תזמורת באמצע שנות החמישים, התגייסה אילנה ברנשטיין לחיל הים, שם הכירה את בעלה לעתיד עזרא קדם הידוע בכינויו "כריש". מיד לאחר החתונה עבר הזוג הצעיר לאילת, שם קיבל קדם תפקיד בבסיס חיל הים במקום והתקדם עד לדרגת אלוף משנה והיה מפקד זירת ים סוף. קדם היה דמות מפורסמת בחיל הים, במיוחד לאחר שהיה סגן מפקד המבצע להברחת ספינות הטילים משרבורג בדצמבר 1969. יד הגורל, שגם אביה של אילנה וגם בעלה נפטרו באמצע שנות החמישים לחייהם.

אילנה ועזרא קדם במדי חיל הים "כשהמצב הבריאותי של אבא הידרדר, אני כבר לא גרתי בבית, גרתי באילת, ואימא כתבה שהוא במצב לא טוב. ואז בנובמבר 1957 הוא נפטר, ולא ידעתי... (אילנה מליטה את ראשה בידה ומתחילה לבכות) זו טראומה שמלווה אותי עד היום... אני לא יכולה לדבר עליה בלי לבכות. היה אז באילת רק סניף דואר אחד, ואימא שלחה בערב מברק, שבו כתבה לי על מותו של אבא, ולא קיבלתי את המברק". לאחר ששמעה על מות אביה בחדשות הבוקר ב"קול ישראל", הזעיקה אילנה את בעלה מבסיס חיל הים, ובמקרה שהתה בחופשה בעיר, חברה טובה שעבדה כאחות תינוקות בבית החולים רמב"ם בחיפה, שהסכימה לשמור על התינוק, כדי שאילנה תוכל להשתתף בהלוויית אביה בחיפה: "היו אז רק שתי טיסות ביום מאילת, של מטוסי דקוטה, ובקושי השיגו לי מקום בטיסה. בשדה דוב חיכתה לי מכונית של חיל הים שלקחה אותי לחיפה. הגעתי לבית הקברות שכבר כולם הניחו את הפרחים, ונחסכו ממני כל הטקס וההספדים".

אילנה בסלון ביתה ליד ציור שהנציח את אביה בעיתונים היומיים, הספידו את אביאסף ברנשטיין, כאבדה גדולה לעולם המוסיקה הישראלית. אוליה זילברמן, מבקרת המוסיקה של עיתון "על המשמר" ספדה לו במדורה: 'רשימות לתווים' ב- 12 בנובמבר 1957: "ההווי והנוף של הארץ השפיעו השפעה מפרה על דרכו הקומפוזיטורית. אם לפנים פעמו ביצירותיו הדי ניגונים חסידיים וטעמי המקרא, הרי במרוצת השנים, חיפש דרך חדשה ליצירותיו, תוך ניצול מודוסים כנסייתיים כדרך הארמונית המתאימה למלוס הישראלי... בין יצירותיו הגדולות: קונצ'רטו לפסנתר ותזמורת, קונצ'רטו לכינור ותזמורת, שאקונה לצ'לו ותזמורת כלי מיתרים על נושא של שיר יהודי, 'מחולות ישראליים' לתזמורת כלי מיתרים. כן כתב יצירות רבות להרכב קאמרי וקטעים לפסנתר סולו – הומורסקה, רומאנס, בלאדה ועוד. מצוינים הם ספרי הלימוד שלו לנגינת הפסנתר... ושוב מפרי רוחו – יצירות לבית כנסת ושירי מקהלה. כפסנתרן הצטיין ברנע בסגנון נגינה אציל ואמוציונאלי, ועם זאת היה וירטואוז הכלי. חיפה חייבת הרבה לאביאסף ברנע, אשר תרם לתרבותה המוזיקלית, ובוודאי תדע לכבד את זכרו".

אך דומה שמאז שנפטר לפני יותר משישים שנה, נשכח אביאסף ברנשטיין – ברנע, נשכחו יצירותיו ונשכחה תרומתו ליצירת המוסיקה הישראלית הים תיכונית החדשה בארץ ישראל. במרשתת מצאתי שני הדים מאוחרים ליצירתו של ברנשטיין. ברשימה 'הסגנון הים תיכוני במוסיקה הישראלית – אידיאולוגיה ומאפיינים" שכתבה פרופ' ליאורה ברסלר, במסגרת יד יצחק בן צבי, היא בחנה כיצד משתקפת המהפכה שהתחוללה בתרבות לאחר הקמת מדינת ישראל והמעבר מהמסורת היהודית גלותית והתרבות האירופית לתרבות ישראלית, ב"סגנון האומנותי מוסיקאלי של התקופה (המחצית הראשונה של המאה העשרים), סגנון "ים תיכוני" מקורי ומיוחד לישראל, ושונה מהמסורת האירופית והיהודית שעליה גדלו". ברסלר מגדירה את אביאסף ומלחינים נוספים המופיעים בעבודתה כ: "מלחינים ים תיכוניים". היא מציינת "קבוצה קטנה של יצירות המתייחסות לנופלים על הגנת המולדת ביניהן "שבעה פרלודים לזכר" של אביאסף ברנע, הכוללים את הקטעים: 'חדשות נוראות', 'יגון', 'מחול המוות', 'מרש אבל', 'רקוויאם' – 'ניחומים'. כאן בא לידי ביטוי הדגש הלאומי, והקשר להווייתה המתחדשת של ארץ ישראל". ביוטיוב מצאתי שני הדים רעננים, צעירים ומפתיעים ליצירותיו של ברנע. בקטע אחד (לצערי רק דקה וחמישים ואחת שניות) בו מנגנת הפסנתרנית מיכל ספוז'ניקוב את "תמונות ישראליות" של אביאסף ברנשטיין בערב רסיטלים. הקטע השני, ארוך יותר, בן שתי דקות עשרים וחמש שניות, מנגן הפסנתרן אסף כרמיאל בוירטואוזיות את הפרק 'גשם בעמק', גם כן מ"תמונות ישראליות". נגינת שני קטעים נדירים כל כך על ידי שני פסנתרנים צעירים, הביאה אותי לשיחה ואחר כך להתכתבות עם אסף כרמיאל: "אני בן 20, משרת כיום בצבא בתור חוג''ד (חובש גדודי) בחיל הים. למדתי בתיכון למדעים ואמנויות (יאסא), פנימיית מצוינות בירושלים. ניגנתי על פסנתר כשלוש עשרה שנים וגם במהלך הדרך רכשתי כלים מוזיקליים בתחום הפיתוח קול, מקהלה, סולפז', הרמוניה ותיאוריה, באס ממוספר, קומפוזיציה וכו'.

כאשר הייתי בכיתה ט' הגעתי לקונצרט סוף שנה בקונסרבטוריון במזרע, שם נתקלתי לראשונה בביצוע של היצירה 'גשם בעמק' של אביאסף ברנע. מיידית התאהבתי במה ששמעתי, בתור ילד בן חמש עשרה שבסופו של דבר לא הקשיב למוזיקה קלאסית ביום יום שלו, משהו ביופייה העדין והקולח של היצירה תפס את אוזניי. מהר מאד ביקשתי מהמורה שלי במזרע להעביר לי את תוויה. באותה תקופה ניגנתי את הערבסק מספר II של קלוד דביסי ומסיבה כלשהי מצאתי דמיון בין היצירות, שתיהן היוו סוג של רוגע מדהים בתוך תמונות של נופים וצבעים בדמיון ראשי. הוא הסביר לי שאת התווים של אביאסף ברנשטיין לא ניתן למצוא בשום מקום ועד שהנושא עלה חזרה, מצאתי את עצמי בפנימייה בירושלים וללא התווים.

בכיתה י''ב בשיא העבודה האינטנסיבית על הרסיטל הקלאסי שלי לבגרות ולסיום השנה, מצאתי את עצמי בלא יצירה ישראלית ברפרטואר. לפתע באחד מן הימים נזכרתי ביצירה של ברנע, עד היום עם הזיכרון הגרוע שלי אין לי מושג איך זכרתי את השם המלא של היצירה ושל המלחין. מיד חיפשתי באינטרנט כל פרט מידע קטן שיכולתי להשיג על ברנע ועל היצירה, מה שלימד אותי גם ש'גשם בעמק' היא בעצם מקטע מתוך יצירה גדולה יותר אשר ממחישה את נופי ארץ ישראל דרך עיניו של ברנע בעלייתו לארץ אחרי מלחמת העולם הראשונה ('תמונות ישראליות').

בחיפושיי גיליתי שאת התווים ניתן למצוא בספרייה הלאומית בירושלים. הייתי יוצא פעם בשבוע במשך חודש מהפנימייה לספרייה על מנת למצוא את התווים. אחרי חיפוש מעניין ומייאש בו זמנית, מצאתי את התווים וצילמתי עותק מהם שעדיין נשמר אצלי בבית בין ספרי המוזיקה.

הפעם הראשונה שניגנתי אותה הייתה מדהימה. בריצתי חזרה אל הפנימייה, נכנסתי לחדר אימונים בכוונה שאף אחד לא יפריע לי, פרסתי את התווים ומקריאה ראשונה ויחסית קולחת, היצירה נכנסה לי מקצות האצבעות אל תוך זיכרון מוחי ושריריי וידעתי שמצאתי את היצירה החמישית אשר סוגרת לי את רפרטואר הרסיטל. הצגתי את היצירה למורה שלי לפסנתר בכל כוונה אפשרית שהוא יאשר את כוחה ואת יופייה המספק לרסיטל הקרב.

אסף כרמיאל מנגן 'גשם בעמק' שכתב אביאסף ברנשטיין - ברנע

הסרטון ביוטיוב צולם בביתי, זה לא היה שום אירוע מיוחד שגרם לאבא שלי להוציא את מצלמת הווידיאו ולהקליט אותי, אבל אבי לא צריך סיבה מיוחדת כדי להתחיל לצלם אותי ואת אחיותיי בכל הזדמנות. כמו שציינתי מקודם, היצירה המשיכה איתי לאורך כל השנה האחרונה בירושלים ונוגנה בכל הזדמנות שהייתה לי, קונצרטים קטנים של המגמה, לחברים קרובים ואהובים, משפחה וכמובן ברסיטל סיום שלי מול חבריי מהבית, חבריי מהפנימייה ומשפחתי היקרה.

לצערי מפאת הצבא וחוסר המחשבה האישית, לא המשכתי לחפש ולחקור יצירות נוספות שלו למרות שתמיד חשבתי שיהיה מאוד מעניין להסתכל על שאר הקטעים מתוך 'תמונות ישראליות', לא נורא – אולי בעתיד הלא רחוק". עתה, נותר רק לקוות, שעיריית חיפה ואולי גם גופים אחרים, ידעו להנציח כראוי את זכרו של המוסיקאי אביאסף ברנשטיין - ברנע, הנצחה שתביא אולי גם ביצועים חדשים ליצירות שלו, ודור חדש יתוודע ליצירות ולמלחין הנשכח. את הרשימה (בגירסא קצרה יותר ומעט שונה) פרסמתי לראשונה באתר עונ"ש - עונג שבת של דוד אסף בחודש מרס 2019.