תעלומת השוד ב"יהלומי בוכרה" בנתניה

ב- 27 במאי 1957, יום שני בשבוע, הגיעו פועלי מפעל "יהלומי בוכרה" ששכן בשכונת טוברוק בנתניה, לעוד יום שגרתי של עבודה: מיון, ניקוד, חיתוך וליטוש.

כאשר נכנסו למפעל, התהפך כל עולמם.

הכספת, בה נשמרו כל היהלומים הגולמיים לעבודה – הייתה ריקה.

15 שעות קודם לכן, בתום יום העבודה, אוחסנו בכספת יהלומים בשווי 50 אלף דולרים, סכום עתק באותם ימים.

למחרת, בלא סימני פריצה למפעל או לכספת – הם נעלמו.

"אני לא שמעתי את אבא שלי מדבר על "יהלומי בוכרה" עד יום מותו", מספרת רותי רדר – שוורץ, "מכיוון שהוא היה איש תם וישר ומאמין לכל אדם, הוא פשוט לא עיכל את זה, הוא היה בהלם."

כך החל סיפור עצוב וטרגי של עשרות משפחות, שהעבודה ב"יהלומי בוכרה" בנתניה הייתה כל עולמם, והתנפץ בשוד היהלומים שלא פוענח עד היום, וכך גם קשר השתיקה של אלה שעדיין איתנו, ואולי יודעים מה באמת מה קרה שם, אך מסרבים לדבר.

מפעל "יהלומי בוכרה" הוקם בשנת 1942 בשכונת טוברוק בדרום נתניה. השם טוברוק, ניתן לשכונה הנתנייתית על ידי היהלומנים, מכיוון שהמפעל שכן בודד בין החולות, שדמו לחולות המדבר המערבי בטוברוק שבצפון אפריקה, שם נלחם באותו הזמן צבאו של הגנרל – פילדמרשל ארווין רומל, חצי שנה לפני שהובס בקרב אל עלמיין המפורסם על ידי כוחות הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל – פילדמרשל ברנרד מונטגומרי.

תעשיית היהלומים בארץ ישראל החלה בשנת 1937, לאחר שהבריטים ביטלו את המכס על יבוא יהלומים לארץ. מלטשות נפתחו בבתים פרטיים, ובשנת 1939 נפתחה בנתניה

מלטשת היהלומים הראשונה "אופיר". בהמשך הוקמו עוד עשרות מפעלים גדולים וקטנים שפעלו בה בשנות השיא, ונתניה זכתה, ובצדק, לכינוי: "עיר היהלומים",

שהיה לשמה השני, מככב עד היום בכותרות העיתונים ומושאל גם למגזרים אחרים,

כמו קבוצת הכדורגל מכבי נתניה, שבשיאה נקראה: נבחרת היהלומים או קבוצת היהלומים, וכמובן שמדורי הספורט חגגו ושילבו אז את המילים: יהלום/יהלומים כמעט בכל כותרת של כתבה שעסקה במכבי נתניה.

יוסף יוחננוף ייסד וניהל, כאמור בשנת 1942, את קואופרטיב "יהלומי בוכרה",

והיה זה הקואופרטיב הראשון ליהלומים בארץ ישראל.

יוסף יוחננוף (מקור: מכון היהלומים הישראלי)

בשנות הארבעים, הקואופרטיב הייתה תופעה ייחודית לענף היהלומים הישראלי: כל הפועלים היו שותפים במפעל.

עד שנת 1947 כבר הוקמו בארץ כ-20 קואופרטיבים, אך אלה נעלמו עם השנים, ובמקומם הוקמו מפעלים פרטיים של בעלי הון שהעסיקו פועלים.

באותה תקופה, היה מקצוע היהלומים מקצוע מבוקש, והפועלים במקצועות השונים בתעשייה הזאת, הרוויחו פי שניים ופי שלושה משכר פועל ממוצע במשק.

לימים סיפרה בתו דורה יוחננוף: " הרבה צעירים הסתובבו אז בשכונת שפירא ופלורנטין בתל אביב, ואבא הביא אותם לנתניה ושיקם אותם שם. הצעירים האלה למדו את מקצוע היהלומים ועבדו שם".

בספרה: "היהלום שבכתר – תולדות בורסת היהלומים הישראלית (הוצאת אוריין ובורסת היהלומים הישראלית בע"מ 2008), מספרת שירה עמי על יוסף יוחננוף, מייסד "יהלומי בוכרה":

יוסף יוחננוף נולד בשנת 1911 בשכונת הבוכרים בירושלים, שאביו היה בין מייסדיה.

בגיל 13 ירד לתל אביב, החל ללמוד בבית ספר התיכון למסחר "גאולה", אך כשהחריף המצב הכלכלי, יצא לעבוד אצל דודו.

בגיל 22 החל בעסקנות ציבורית לגיבוש וארגון בני העדה הבוכרית. בהמשך עבד במועצת פועלי תל אביב ובעיריית תל אביב.

כך, בשנת 1942 הקים וניהל במשך שנתיים את קואופרטיב "יהלומי בוכרה" בנתניה, בהמשך הקים סניף בתל אביב, והמשיך גם בפעילות ציבורית וממלכתית עד ליום מותו בשנת 1993.

ראש עיריית נתניה – עובד בן עמ"י, שקידם מאד את תעשיית היהלומים בעירו, נתן אז את הקרקע לבית החרושת, ומכר לכל חבר קואופרטיב מגרש בסך של 100 לירות ישראליות (ל"י), כדי שיבנו בתים ויגורו בסמוך למקום העבודה. אולם, הבתים לא נבנו. העובדים גרו בצריפים ובתנאים ירודים. לרווחתם הוקם במקום מטבח שסיפק את מזונם.

בשנת 1947 מכר יוסף יוחננוף את הסניף הנתנייתי של "יהלומי בוכרה" לחברי הקואופרטיב, שהמשיכו לנהל ולהפעיל אותו באופן עצמאי, וחברי הקואופרטיב בחרו מתוכם בשלושה מנהלים: נפתלי אקרמן, אשר סולימני ודב רוזנשטיין.

קבוצת עובדים מחוץ למפעל 'יהלומי בוכרה' ב- 10 באפריל 1945 שלישי מימין: שלום מקורי (מקור: חוברת מס' 154 של היהלום (כתב עת לבעיות ענף היהלומים), 1998)

מפעלי היהלומים היו מן הרגע שבו הוקמו, יעד לשודדים, אם מתוך אידאולוגיה, כמו אנשי לח"י ששדדו סוחרי יהלומים (וגם בנקים, וסוחרי זהב) למימון פעולותיהם נגד הבריטים, ואם על רקע פלילי.

ב-13 בפברואר 1948, מדווח עיתון "על המשמר" תחת הכותרת: "מזויינים הוציאו יהלומים וכסף ממשרד בתוך-תוכי תל אביב", על "קבוצת טרוריסטים מזויינים בתת מקלעים "סטן" ששדדה בשעות הצהריים היום יהלומים בשווי של 22 אלף לא"י ממשרדם של האחים קלאוזנר שבבית עזריאל ברחוב אחוזת בית". בהמשך מסופר שהשודדים "ערכו חיפוש אצל סוחרי היהלומים שנמצאו במשרד, לקחו את היהלומים שנמצאו בכיסיהם וכן סכומי כסף קטנים שהיו בידי פקידי המשרד וברחו אחר כך דרך החצר לרחוב מונטיפיורי. 'הפעולה" ערכה כחצי שעה'.

'על המשמר' - 13 בפברואר 1948

בעיתון "דבר" של אותו היום, כבד ידעו לזהות את השודדים:

"אנשי לח"י שדדו יהלומים בשווי 22,000 לירות".

בעקיצה לעבר אנשי המחתרת נכתב:

"אנשי לח"י התמסרו בזמן האחרון בירושלים ובתל אביב ל'פעולה מסחרית' ".

עיתונאי "דבר" הגיע כנראה למפעל מיד לאחר השוד וראיין את אנשי המפעל ההמומים:

"שישה צעירים מזויינים באקדחים ורובי "סטאן" נכנסו למשרד, שבשעה זו התאספו בו סוכני היהלומים, כדי למכור את סחורתם. אחד הצעירים, שדיבר גם אידיש, נתן פקודה: "להרים את הידיים! עם הפנים לקיר!". הסוכן י. רבינוביץ' התעלף ואחד השודדים הוציא מכיסו מעטפות על יהלומים. השודדים התחילו לחפש בכיסיהם של הסוכנים שטיין, פרשלר, שטראוס, הירש, אוסבלד, קליין, רבינוביץ' וקלאוזנר, יהלומים, כסף מזומן, עט נובע ומכל הבא ליד".

בהמשך התברר ש- 2000 לירות מתוך הסכום שנגנב בתל אביב, היה שכר עבודתם של פועלי קואופרטיב "יהלומי בוכרה" בנתניה.

כך השתרבב לראשונה שמו של הקואופרטיב הנתנייתי לשוד יהלומים בתל אביב, אך מכאן היה המפעל בטוברוק ליעד בלתי פוסק של מקרי שוד, ששיאם בשוד בשנת 1957.

ב- 13 במאי 1956, מדווח אלכס ינאי, סופר "מעריב" בנתניה, על שוד ב"יהלומי בוכרה":

"היהלומים המעובדים, ארוזים בשש חבילות, היו ביום הגניבה בתא המיוחד של תוצרת מוגמרת במשרד המפעל. משנתגלתה הגניבה הוזמנה המשטרה ונערכו חיפושים. נחקרו 50 פועלי בית החרושת, אך לא נתגלה דבר."

בהמשך היום נעלמו עוד שתי חבילות יהלומים מלוטשים וכך דווח בעיתון:

"היה ברור שהגניבה בוצעה בידי אדם שיש לו גישה אל ארגזי היהלומים ומשום כך הוציאו מכלל חשבון כל אפשרות של גנבים מבחוץ".

ינאי ממשיך ומספר שהפועלים החלו בעצמם בחקירה פנימית ביניהם, וכעבור זמן קצר נפל החשד על ארבעה עובדים.

הם הזמינו עורך דין מתל אביב שינהל את החקירה והוזמן רופא מתל אביב שיזריק לכל פועל זריקת אמת לפני חקירתו.

שני פועלים לא הסכימו לקבל זריקה והחשד נפל עליהם.

יום לפני שכל העובדים היו אמורים לנסוע לתל אביב לקבל את זריקות האמת, נמצא בתוך תיבת הדואר של המפעל "מכתב כתוב באותיות מצויירות ובו נאמר, שהיהלומים הגנובים נמצאים בקופסא ליד הגדר החיה המקיפה את המפעל. המנהל מר (נפתלי) אקרמן יצא מיד החוצה וגילה קופסת מיץ עגבניות ובתוכה כל היהלומים הגנובים."

'מעריב' - 13 במאי 1956

בסייפא של הכתבה, מזכיר העיתונאי שמקרה דומה של גניבת יהלומים בסכום גדול יותר אירע ב"יהלומי בוכרה" עשר שנים קודם לכן, בשנת 1946, וגם אז במהלך החקירה, "נזרקה בערב אחד חבילת היהלומים הגנובים לביתו של המנהל."

נפתלי אקרמן אחד מנהלים (עומד שני מימין), ישראל עורי (יושב שני מימין מוסתר בחלקו), אברהם שוורץ (ראשון משמאל מביט במצלמה)

אך כעבור שנה, המזל הטוב כבר לא שיחק למפעל מוכה מקרי השוד.

אבא שלנו, ישראל (יורק) עורי היה אחד הפועלים בקואופרטיב "יהלומי בוכרה". בחופשות היה אבי, הבן הבכור, מצטרף אליו למפעל:

"עשרות פועלים עבדו שם במקצועות השונים: שורות שורות של לוטשים, חותכים, מנסרים וכו'. הרעש מסביב של "צלחות" המתכת המסתובבות היה גדול. היה גם ריח מיוחד של תערובות שמנים ואבקת יהלומים"נזכר אבי, "נתנו לי לאסוף ולקחת את מבני המתכת הקטנים דמויי סביבון. היהלומים היו נעוצים באותו "סביבון" שהיה מחובר לכף שבו הלוטשים היו מקרבים את היהלומים לעיגול המתכת הסובב, דמוי תקליט שחור, שהיה מצופה באבקת יהלומים. אבא הסביר לי, שרק יהלום יכול לחתוך וללטש יהלום."

חישוב המשכורת של ישראל עורי - 4 חודשים לפני השוד

גם אביהן של רותי (רדר) ואושרה שוורץ, אברהם (רומי) שוורץ עבד אז ב"יהלומי בוכרה":

"שמעתי שיש התארגנות להקים קואופרטיב בנתניה, והחלטתי שאני רוצה להיות שותף. קניתי לי מנייה או משהו כזה ונכנסתי כחבר בקואופרטיב", סיפר כעבור שנים לבנותיו, "ותמיד היו הסיפורים שהלך להם טוב, והם היו שמחים. אבא היה הולך מוקדם מאד, אבל תמיד חוזר מספיק מוקדם בארבע - חמש אחר הצהריים להיות איתנו, לוקח את האופניים הולך איתנו לים, היינו ב"שעות נורמליות" של חיי משפחה. היו להם חברים, הייתה חברה, תמיד זה נראה לי כמו גן העדן האבוד הזה".

אברהם שוורץ עם ילדיו רותי ויצחק

ואז הגיע חודש מאי 1957.

אבא שלנו, שהיה כאמור פועל פשוט במפעל, נשלח לבורסת היהלומים באנטוורפן שבבלגיה, למכור שם בריפקות (מעטפות מיוחדות לשמירת יהלומים) מלאות יהלומים שעובדו ב"יהלומי בוכרה":

"לא ברור למה הם בחרו דווקא בו, הוא לא ידע צרפתית, אבל אולי כי הייתה לנו משפחה "הייתי אז בכיתה גימל, וליווינו את אבא לנמל התעופה לוד עם אימא וסבתא, אז עוד אפשר היה לעמוד במרפסת של נמל התעופה ולצפות בהמראות ובנחיתות. אני זוכר את אבא הולך למטוס קונסטליישן של "אל על" ועולה למטוס ומנפנף לשלום וכולנו חיכינו עד שהמטוס ימריא. בזמן שהוא היה בבלגיה התרחש השוד וכשחזר - כבר לא היה מפעל".

ב- 27 במאי בבוקר, הגיעו הפועלים למפעל וגילו שכל מלאי היהלומים נגנב מן הכספת.

"ידיעות אחרונות" שהיה אז עיתון ערב, הצליח להכניס עוד באותו היום את הידיעה בעמודו הראשון:

'ידיעות אחרונות' - 27 במאי 1957 " מה שאבא סיפר, שיום אחד הוא קם בבוקר, עלה על האופניים, נסע לעבודה, וראה שאין מפעל, שאין, היה פרוץ והם הבינו ששדדו הכול. הכספת הייתה ריקה." מספרת בתו אושרה שוורץ, "ההלם של ללכת בתמימות ביום רגיל, לקום בבוקר, ללכת לעבודה, ולראות מה שקרה".

משטרת נתניה החלה מיד בחקירת השוד, וכבר מן הרגע הראשון היה ברור להם שלא מדובר בשוד רגיל, כי לא נתגלו כל סימני פריצה בדלת המפעל ובדלת הכספת.

יומיים בלבד לאחר השוד, פרסם ג. שרוני, כתב "מעריב" רשימה ארוכה ומפורטת, ובה הדלפות גדולות מאד שקיבל מן הסתם מהמשטרה, שרצתה בכל מאודה לפתור את שוד היהלומים:

"עיקר הקושי הוא בכך, שהגנב השאיר מאחוריו שטח 'חלק ונקי'. קופת הברזל לא נפרצה, אלא נפתחה, בשלושה מפתחות שונים, כדרוש, וננעלה שוב לאחר שרוקנה מתוכנה. הוא הדין בדלת ביהח"ר ודלת חדר הקופה. הכול נמצא בבוקר סגור ונעול יפה יפה, ללא כל צל של חשד".

ואז מביא שרוני בכתבה, דברים כמעט בשם מדליפם:

"השאלות המעסיקות את החוקרים הן: באיזה מפתחות נפתחה הקופה: במפתחות מותאמים, או באלה הנמצאים בידי חברי ההנהלה עצמם? והעיקר – זהותו של אותו אלמוני, שחמק מתוך בית החרושת אל חיק האפלה, כשהצרור היקר בידיו. דבר אחד ברור ללא צל של ספק: לאותו אלמוני הייתה גישה אל מחסן היהלומים של ביהח"ר והוא ידע בדיוק את כמות המלאי. עובדה זו העלתה את החשד ש'העבודה' היא פנימית...".

כתבתו של ג. שרוני, 'מעריב' - 30 במאי 1957

בהמשך מעלה הכתב גם תהיה לגבי הימצאותו של שומר הלילה, שהיה אמור למנוע את השוד:

"בלילה לא נותר איש במקום, זולת השומר. האומנם לא הבחין בכל דבר חשוד? – לא, לא הבחין. אבל בין השעות 7 ל- 9 בערב הלך לקנות אוכל. מי יודע, אולי באותן שתי השעות הגורליות קרה מה שקרה...".

החשודים המיידים היו כמובן כל מנהלי ועובדי המפעל.

ושוב, כמו בשוד שאירע בדיוק שנה קודם לכן, הוחלט להזריק זריקות אמת לכל הפועלים, אך עוד לפני כן, נעצרו שניים משלושת מנהלי הקואופרטיב:

שלום מקורי ונפתלי אקרמן.

יוסי מקורי, בנו של שלום מקורי שפתח את הכספת וגילה את הגניבה, זוכר עד היום את הפחד והאימה שליוו את מעצרו של אביו, ואת השוטרים שהפכו את הבית בניסיון למצוא שם כנראה את היהלומים הגנובים. למרות שהאב שוחרר כעבור כמה ימים, הילד יוסי מקורי נשאר בהלם ומספר שעד היום "זו הטראומה של חייו".

"אני זוכרת שאבא חזר חיוור, והרגיש נורא לא טוב כי הוא קיבל זריקת אמת", מספרת רותי רדר – שוורץ, "ואני במיוחד זוכרת את העניין של זריקת האמת. איך זריקה כזו גורמת לבנאדם להגיד אמת? או שקר? אז הוא אמר שזה מטשטש את המוח ומערפל, אתה נהייה... ואתה לא שולט. זה נראה לי...לא ידעתי מה זה ק.ג.ב ורוסיה, זה לא היה אקטואלי אז... זה נשמע לי...".

כזכור, בעת השוד, אבא שלנו ישראל עורי, שהה באנטוורפן בשליחות מטעם "יהלומי בוכרה" למכור בבורסה שם יהלומים מעובדים.

כאן בארץ, בדרך מקרה, נכנס לסיפור השוד גם דוד שלנו, אחיה של אמא, דר' ויטולד (חיים) לוין שהיה אז רופא מרדים בבית החולים "הדסה – בלפור" בתל אביב.

המשטרה גייסה אותו לבצע את זריקות האמת לכל מנהלי ועובדי "יהלומי בוכרה" בתקווה שהאמצעי הזה, יסגיר את השודד, שבמשטרה היו משוכנעים שהוא אחד מאנשי המפעל.

אך גם זריקות האמת והחקירות הנוספות לא פתרו את התעלומה.

'מעריב' - 3 ביוני 1957

פנינו למשטרת ישראל בבקשה לעיין בתיק החקירה של השוד, אולי נמצא שם עובדות או רמזים שלא פורסמו אז בעיתונות.

המענה שקיבלנו היה קצר:

"בבדיקה מול גנז המשטרה תיק החקירה לא אותר".

לא התייאשנו, ופנינו גם לארכיון המדינה, ושם להפתעתנו מצאנו שם תיק שמספרו: ל- 39 / 2485

התיק מכיל כמה דפים בלבד, ובהם רישומים של זירת השוד שצייר חוקר המשטרה: מפעל "יהלומי בוכרה" מבפנים ומבחוץ.

בשרטוט פנים המפעל, נרשמו מיקום המכונות, חדר הכספת, הדלתות, המרחקים ביניהם ועוד. כך גם ברישום חצר המפעל, הכול כדי לנסות ולהבין כיצד נגנבו היהלומים, מבלי לפרוץ אף דלת.

שלושה ימים לאחר השוד מדווח כתב "ידיעות אחרונות" בנתניה, שעל פי צו בית משפט, נערך חיפוש בביתו של מנהל החשבונות הראשי של המפעל, מר צבי בן חיים, "אולם דבר לא נתגלה, ונתברר, כי מנהל החשבונות היה בשירות מילואים ביום הגניבה".

מעצרם של שניים מהמנהלים, נפתלי אקרמן ושלום מקורי הוארך פעמיים, ולאחר 15 ימי מעצר הם שוחררו בערבות של אלפיים לירות וערבות נוספת של צד שלישי.

כל אותו הזמן, המפעל היה סגור, הפועלים לא עבדו, גם בגלל חקירת המשטרה במקום וגם בגלל שכל חומר הגלם נגנב.

ג. שרוני, כתב "מעריב" תאר את המצב בלשונו הציורית:

"זה ימים מספר מתהלכים העובדים בגינת בית החרושת, בטלים מעבודה והמומים מן המהלומה שירדה עליהם. לא נותר, פשוט, גרגיר אחד של חומר גלם".

בבתי הפועלים השבר היה גדול, וענן כבד ריחף מעל בתיהם. איש לא ידע כיצד יפרנסו מחר את משפחותיהם.

כולם חיכו לנס, כפי שקרה בפעמים הקודמות, שהיהלומים יצוצו לפתע אי שם, אבל הפעם - זה לא קרה.

גם ילדי העובדים חוו את החוויה הקשה. מבעד לדלתות חדריהם הסגורות, הם שמעו את הצעקות והוויכוחים אל תוך הלילה.

"הייתי בת תשע שזה קרה, ואני זוכרת את התקופה הנוראית הזאת שפתאום: בום!", מספר רותי רדר – שוורץ, "אתה מתעורר לזה שקרה משהו נוראי, שקודם הכול היה יפה, והילדים בשכונה, ואחות חדשה שנולדה, והכול היה נחמד כזה, ימי התום. אנחנו היינו הדור הכי מאושר, נחסכו מאיתנו מלחמת העולם השנייה והשואה ומלחמת השחרור, ואתה יודע, הכול חופשי ומאושר...

ואחרי האירוע, אני לא זוכרת את אבא בוכה, אבל לא הייתה בו בכלל שמחת חיים, מין תקופה של עננה שחורה כזאת, והוא היה במין שוק כזה. והדודה הגיעה לעודד ועוד חברים, והם ישבו כולם בדירה הקטנה, ואבא הרגיש נורא לא טוב, ומשום מה אני קושרת את התקופה הזאת להתקף לב שהיה לו אחר כך".

"אבא שלנו לא מצא עבודה במשך זמן רב", נזכר אבי, "אבל כדי להראות לנו הילדים, וגם לשכנים שהכול בסדר, הוא שמר על השגרה שהייתה עד אז: לשתות קפה בבוקר, לקחת תיק קטן עם סנדוויץ' ועיתון 'דבר', ללוות את בנו אבי לבית הספר, ולהמשיך "כאילו" לעבודה שלו, שלא הייתה. אנחנו לא יודעים מה הוא עשה כל אותן שעות, אבל הוא היה חוזר אחר הצהריים, וכך יום אחרי יום.

לפעמים היו מגיעים בשעות הערב המאוחרות כמה פועלים מ"בוכרה" ומתווכחים מתחת לבית במשך שעות, באווירה של פחד וחרדות גדולות. במצב כזה גם החלו לפרוח השמועות".

"אבא סיפר לי פעם שבאמת הפתיע אותו שחלק מהאנשים מ"בוכרה" נשארו עשירים, אני לא זוכרת שמות...", מספרת אושרה שוורץ, "הוא אמר לי: אני לא רוצה להגיד... אבל אני לא רוצה להאמין שזה אחד השותפים בקואופרטיב. הוא האמין כך בכל ליבו. הוא אמר: כשקנינו את המפעל, ברוב תמימותנו לא החלפנו את המנעולים...".

ומוסיפה אחותה רותי: " אימא אמרה פעם: איך כולנו הגענו לפת לחם, והם (כמה מהשותפים( נשארו עשירים ונהיו עוד יותר עשירים".

חודשיים וחצי לאחר השוד, המפעל היה עדיין סגור, וכתב "מעריב" בנתניה דיווח, שמזכיר מועצת פועלי נתניה, אברהם בר מנחם (לימים ראש עיריית נתניה) אמר לו ש"התקוות לחידוש העבודה ב"יהלומי בוכרה" נראות קלושות ביותר, ואין סיכויים שהקואופרטיב יצליח לגייס אשראי לחידוש עבודת בית החרושת".

היהלומים שנשדדו היו אמנם מבוטחים, אבל היעדר סימני פריצה, וכמובן העובדה שהמשטרה לא פענחה את השוד, לא חייבה אז את חברת הביטוח לפצות את חברי הקואופרטיב.

הפועלים החלו לחפש עבודה במפעלים אחרים, אבל לא כולם הצליחו להשתקם מהמכה הקשה.

אחד מהם, משה ולשטיין, לא התגבר על סגירת המפעל וב- 25 בפברואר 1958, תשעה חודשים לאחר השוד, הוא התאבד בשתיית חומצת מלח.

"יותר מכולם ראה את עצמו הרוס המנוח משה ולשטיין". למחרת דיווח מ. דביר כתב "ידיעות אחרונות" בנתניה, "פשוט 'לא הלך לו'. הוא נדד ממפעל למפעל, אך לא הצליח להסתדר... בחצר בית לא גמור, שתה ולשטיין חומצת מלח ונמצא ע"י עוברים ושבים במצב נואש. כעבור 24 שעות נפח את נשמתו".

מודעת האבל בעיתון 'דבר'

שוד היהלומים ב"יהלומי בוכרה" לא פוענח עד היום. אלמנות או קרובי משפחה אחרים של השותפים במפעל, ביקשו מאיתנו לא לדבר על השוד הזה ולהניח להם.

עיון בעיתוני אותה תקופה מגלה שסמוך מאד לשוד בנתניה אירעו עוד כמה מקרי שוד של יהלומים בתל אביב וייתכן שיש קשר בין כולם, אך מאז חלפו יותר משישים שנה, ומקרי השוד האלה יישארו מן הסתם תעלומות לנצח.

מבנה מפעל 'יהלומי בוכרה' הנטוש בטוברוק הרשימה פורסמה במקור באתר 'עונג שבת' ב- 3 בפברואר 2017 https://onegshabbat.blogspot.com/2017/02/blog-post_3.html