Search
  • בני עורי

רשמי הנשיא שז"ר מהלוויית ג'ון פ. קנדי

ישנם תאריכים ואירועים שנצרבים עמוק בזיכרון האישי והציבורי, מן הסוג שאתה זוכר גם לאחר עשרות שנים היכן בדיוק היית ומה עשית כאשר שמעת לראשונה על האירוע.

האירועים האלה, מן הסתם, הם בדרך כלל דרמטיים, לפעמים טראומתיים, ולכן זו הסיבה אולי שנחרתו כה חזק.

כך ארבעה בנובמבר 1995, מוצאי שבת, בין עשר לאחת עשרה בלילה, השעה בה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין.

וכך גם ב- 22 בנובמבר 1963, ליל שבת בישראל, יום שישי בצהריים בדאלאס, טקסס,

היום בו נרצח נשיא ארצות הברית ג'ון פיצ'גרלד קנדי.

אצלי בזיכרון צרובה התמונה שבה אחי ואני נמצאים בסלון ביתנו בנתניה, בקצה הסלון ליד הדלת למרפסת, ניצב רדיו "פיליפס" חדש שקיבלנו מארצות הברית, עם גלים קצרים, ואחי מסובב את חוגת הרדיו, מחפש תחנות בעולם, ואז הוא מגיע ל – BBC והקריין מתאר את האירועים הדרמטיים בדאלאס ומודיע על מותו של קנדי.

היינו לבד בבית, והשתרר שקט, מין הלם שמכה בך לכמה שניות, ואז חזרנו לשמוע את

"קול ישראל", מחכים למהדורת החדשות הבאה.

הנשיא קנדי ורעייתו ז'קלין בדאלאס, דקות לפני הרצח (מקור: ויקיפדיה - Walt Cisco, Dallas Morning New)

מאז הרצח נכתבו עשרות אלפי מאמרים, ספרים, כתבות וכמובן קונספירציות למכביר שניסו לפצח את חידת הרצח מכל הזוויות האפשריות: מציאותיות ודמיוניות ככל שיהיו, ולכל אחת מהן יש כמובן תומכים נלהבים.

הרצח מופיע גם בשירים, סיפורים, ספרים וסרטים עלילתיים רבים שיוצריהם הושפעו מהאירוע הדרמטי ושילבו אותו ביצירותיהם.


הזווית הישראלית באירוע הזה איננה דרמטית כלל, והגעתי אליה באקראי.

באחד מחיפושי אחר מסמכים בגנזך המדינה, קיבלתי לידי תיק ובו מאות מסמכים הקשורים לפעילויות אחד ממשרדי הממשלה בנושאים שונים.

"צללתי" בהנאה לתוך התיק, כאשר כל מסמך מוליך אותי לכיוון אחר, כשלפתע מצאתי כמה דפים, מודפסים במכונת כתיבה שנראו קצת לא שייכים לתיק.

בלא כל לוגו של מדינת ישראל או משרד ממשלתי, נכתבה הכותרת הבאה:


מסעי להלוויית קנדי בוושינגטון

מ- 24 עד 27 בנובמבר 1963

(ראשי פרקים לתזכורת)

הדף המקורי הראשון ברשימתו של זלמן שז"ר (מקור: ארכיון המדינה) רק כשהתחלתי לקרוא, הבנתי שמדובר בנשיא השלישי של מדינת ישראל זלמן שז"ר, שכתב על חוויותיו משליחותו כנציג מדינת ישראל בהלוויית הנשיא ג'ון קנדי בוושינגטון.

זהו מסמך מרתק הכתוב בגוף ראשון, המציג את הנשיא שז"ר באור קצת שונה ממה שהכרנו.

וכך מתחיל זלמן שז"ר את המסמך:


"את ההחלטה על נסיעתי קיבלה הממשלה במוצאי שבת 23/11. אחרי שנתקבלה טלגרמה של גולדה מאיר, כי די-גול יבוא להלוויה. ד. ב"ג שהשתתף בחוג התנ"ך בביתי באותו ערב, משנודע לו כי די גול יצא עמד בכל תוקף על הצורך לנסוע".

ניסיתי לברר מדוע החליטה הממשלה לשלוח את הנשיא שז"ר ולא את ראש הממשלה החדש לוי אשכול שנכנס לתפקידו רק כמה חודשים קודם לכן, ויכול היה לנצל את שהותו בוושינגטון להיכרויות ולפגישות מדיניות חשובות עם הנשיא הבא של ארצות הברית לינדון ג'ונסון ועם ראשי מדינות אחרים שהגיעו לטקס ההלוויה. ייתכן שההסבר נעוץ באווירת המשבר ששררה בחודשים שקדמו לרצח, בין ארצות הברית לישראל, על רקע דרישה חד משמעית ועקבית של הנשיא האמריקני ג'ון קנדי לאפשר לנציגי ארצות הברית לבקר בכור הגרעיני בדימונה. בספר: 'לוי אשכול – ראש הממשלה השלישי – מבחר תעודות מפרקי חייו (1895-1969)' בסדרה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה בהוצאת ארכיון המדינה (תשס"ב), מפורטים המהלכים העיקריים של האמריקנים בנושא הזה. מתברר, שהדרישה הזו החלה בשלהי כהונתו של הנשיא אייזנהאואר וביתר שאת לאורך כל כהונתו של הנשיא ג'ון קנדי, תחילה, בלחץ על ראש הממשלה דוד בן גוריון. תשובתו של בן גוריון שהסכים לביקורים רק לאחר שהכור יתחיל לפעול ובתנאי שארה"ב תבטיח את ביטחון ישראל, גרמה למשבר חריף בין שתי המדינות, מכיוון ש"ממשל קנדי ראה את שאלת הכור בדימונה כחורגת מעניין האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון וקשורה לשלום ארה"ב ולשלום העולם כולו". התפטרותו של בן גוריון מראשות הממשלה בחודש יוני 1963, השהתה מעט את הלחץ האמריקני, אבל כבר באיגרת הברכה ששלח קנדי ללוי אשכול לרגל כניסתו לתפקיד ראש הממשלה, הוא העלה, "שלא כמקובל באיגרות מסוג זה", את נושא הכור בדימונה, ודרש שוב, "לאפשר למדענים אמריקנים לבקר בכור על כל חלקיו בקיץ 1963, ביוני 1964 ואחר כך מדי חצי שנה, ולא – ישפיע הדבר לרעה על יחסי שתי המדינות".

אשכול ביקש מהאמריקנים זמן ללמוד את הנושא, ש"עד אז", כך כתב, "עקבתי אחריו רק באופן כללי", ואחר כך הצליח להשהות עוד את תשובתו עד ל- 19 באוגוסט, אז הסכים לביקור אמריקנים בכור בסוף השנה, "לאחר שהמומחים הצרפתים ימסרו את הכור לידי ישראל ובטרם יתחיל לפעול". תשובה זו סיפקה בשלב זה את הממשל האמריקני, אך בינתיים העלו האמריקנים לדיון גם את נושא הפליטים הפלסטינים וזכות השיבה, נושא שהמשיך והתגלגל גם לדיונים באו"ם.

אך למרות שנראה שהעניינים בנושאים האלה בין ישראל לארצות הברית נרגעו מעט, החליט ראש הממשלה לוי אשכול להישאר בארץ, ולשלוח את הנשיא זלמן שז"ר לייצג את מדינת ישראל בהלוויית הנשיא קנדי.


הנשיא השלישי זלמן שז"ר - 1963 (מקור: צלם: פריץ כהן - אוסף התצלומים הלאומי - לשכת העיתונות הממשלתית)

שרת החוץ אז, גולדה מאיר, שהתה במקרה בארצות הברית כאשר ארע הרצח.

בקריירה הארוכה שלה כשרת החוץ פגשה פעמיים את ג'ון קנדי וכך תיארה אותן בספרה האוטוביוגרפי "חיי":

" היו כמה רגעים צוהלים יותר בשנים ההן, והיו כמה פגישות הראויות מאד להיזכר. המעניינות ביותר והראויות ביותר להיזכר היו אולי הפגישות עם ג'ון פ. קנדי, לינדון ג'ונסון ושרל דה גול.

את קנדי פגשתי פעמיים. בפעם הראשונה מיד אחרי מערכת סיני, כשהוא היה סנטור ממסצ'וסטס.

הציונים של בוסטון ארגנו הפגנה אדירה וסעודה גאלה למען ישראל, בהשתתפות כל הסגל הקונסולרי, שני הסנאטורים של אותה מדינה – ושרת החוץ של מדינת ישראל.

הושיבו אותי על יד קנדי, שהיה אחד הנואמים, וזכור לי שהוא עשה עלי רושם כביר, ומאד התרשמתי מצעירותו ומנאומו, אף כי בעצם לא קל היה לדבר אליו.

הייתה לי הרגשה שהוא ביישן מאד, ורק מילים ספורות החלפנו בינינו.

בפעם השנייה פגשתי אותו זמן קצר לפני הירצחו. ירדתי לפלורידה, מקום שהוא בילה חופשה, ודיברנו זמן רב מאד – ובצורה בלתי פורמאלית מאד.

ישבנו על המרפסת של הבית הגדול שבו התגורר, ועדיין אני רואה אותו לפני, בכיסא הנוע שלו, בלי עניבה, בשרוולים מופשלים, מקשיב רוב קשב בעוד אני מנסה להסביר לו מדוע יש לנו צורך נואש כל כך בנשק מארצות הברית.

הוא נראה כה יפה תואר ועדיין נערי כל כך שקשה היה לי לזכור שאני מדברת אל הנשיא של ארצות הברית – אף על פי שאני מניחה שגם הוא לא חשב שאני דומה ביותר לשר חוץ !

על כל פנים, זה היה רקע מוזר לשיחה כל כך חשובה. היו איתנו עוד שניים שלושה אנשים ובהם "מייק" פלדמן אחד מאנשי יד ימינו של קנדי,

אבל הם לא השתתפו בשיחה...

"כשסיימתי, התכופף אלי קנדי, אחז בידי, הביט לתוך עיני ואמר בכובד ראש רב: "אני מבין, גברת מאיר, אל תדאגי, שום דבר לא יקרה לישראל ".

ואני חושבת שהוא הבין באמת.

שוב פגשתי את קנדי בקבלת פנים רשמית באו"ם, שבה קידם בברכה את ראשי המשלחות, אבל אז רק אמרנו שלום זה לזו, ומעולם לא ראיתיו שוב.

שרת החוץ גולדה מאיר ונשיא ארה"ב ג'ון קנדי 1962 (מקור: ממשלת ארצות הברית, הארכיון הלאומי, מתוך אתר פיקיויקי)

אבל אני הלכתי להלווייתו אחר כך – עם כל שאר ראשי המשלחות – ניגשתי ללחוץ את ידה של מרת קנדי. גם אותה לא ראיתי שוב מעולם.

אבל אינני יכולה לשכוח איך עמדה לה שם חיוורת ודמעות בעיניה, ועם זאת מצאה לומר משהו מיוחד לכל אחד מאיתנו.

בהלווייתו של קנדי – או ביתר דיוק, בסעודה הממלכתית שערך אותו ערב הנשיא החדש, פגשתי במר לינדון ב. ג'ונסון.....

הוא חיבק אותי בזרועו, השהה אותה רגע קט ואמר: "אני יודע שאבד לכם ידיד, אבל אני מקווה שאת מבינה שגם אני ידיד", ואין ספק שהוא הוכיח כי אמנם כן היה ".

(מתוך ספרה של גולדה מאיר: חיי , 1975, ספרית מעריב, עמודים: 226)


ביום ראשון, 24 בנובמבר בצהריים, יצאה הנשיא שז"ר לארצות הברית, וליוותה אותו שולמית נרדי – שוורץ.

" כשנבחר זלמן שז"ר לנשיא המדינה, הוא הזמין את שולמית נרדי – שוורץ, שלימדה אז אנגלית באוניברסיטה העברית לשמש כיועצת לענייני תפוצות בלשכתו. היא נולדה בברוקלין ובגיל צעיר נבחרה לנשיאת "הדסה הצעירה.

לאחר נישואיה לנח נרדי, איש העלייה השלישית, הם עלו לישראל בשנת 1934.

כעבור חמש שנים יצאה בשליחות הקרן הקיימת לארצות הברית והמשיכה בפעילותה גם לאחר מלחמת העולם. באותה עת הכירה את זלמן שז"ר וסייעה לו מאד ללטש את האנגלית שלו. בשנת 1951 חזרה לישראל.

בבית הנשיא היא כתבה נאומים לשז"ר, סייעה בניסיונה הרב ובהיכרותה עם העולם היהודי והתלוותה אליו בנסיעותיו לחו"ל. היא המשיכה לעבוד בבית הנשיא גם בעת כהונתם של הנשיאים אפרים קציר, יצחק נבון, חיים הרצוג ועזר ויצמן. היא נפטרה במאי 2002 ".

( מתוך: אחרי מות / אורי דרומי, הארץ 22.5.2002 ).

נחיתת הביניים הייתה בפאריס, שם שהתה הפמליה כחמש שעות.

בנמל התעופה "אורלי" כבר חיכה להם שגריר ישראל בצרפת וולטר איתן, שביקש משז"ר להודיע לגולדה מאיר שהיא חייבת לבוא לפאריס כדי להיפגש עם שר החוץ החדש של צרפת.

איתן גם הבטיח לשז"ר לסדר לו מקום מנוחה בסנטוריום צרפתי לשבוע ימים, לפני שיחזרו לישראל.

לאחר שבע עשרה (!) שעות טיסה הגיעה הפמליה בשלוש לפנות בוקר לוושינגטון.

בנמל המתינו להם כבר שרת החוץ גולדה מאיר ואברהם הרמן שגריר ישראל בארצות הברית.

ובהמשך הגיע גם דין ראסק, מזכיר המדינה האמריקני וסגנו ויליאם פיליפס טלבוט.

כותב הנשיא שז"ר:

"סיפרתי להם על הרושם הרב שעשתה ידיעת הרצח על כל ישראל. הוא (דין ראסק) ראה עצמו כמארחי, ואכן בכל טכס ציבורי לאורך כל יום המחרת, בכל שעה שראני, מיהר אלי לעזור לי ולהציג בפני אחרים.

המלון שלי יהיה "מייפלאור". רם רון, הנספח הצבאי, יהיה שלישי.

צבא של קורספודנטים צבאו בתחנה. ראסק הציע לי שאצא איתו אל הצלמים שסבבוני כגורן עגולה על פני כל הכיכר הגדולה. הצטלמנו רגעים ארוכים.

שום נאום לא דרשו. הרמן לקח את הנאום שהסכמנו שנינו על ניסוחו – והוא אמור למסור אותו מן הלשכה ".


שלישו הצבאי של הנשיא שז"ר בביקורו בוושינגטון היה הנספח הצבאי בארה"ב, אל"ם רם רון (רולניצקי).

רם רון רון נולד בישראל ובגיל צעיר התנדב לבריגדה היהודית ואחר כך לארגון 'ההגנה'. בתחילת מלחמת העצמאות לחם בלטרון ונפצע שם בקרבות מבצע "בן נון".

בסיום המלחמה יצא ללימודים. בין השנים 1954 – 1957 היה המפקד השלישי

של פיקוד הגדנ"ע ובמהלך מבצע "קדש" גויס כמח"ט חי"ר.

בין 1959 ל- 1961 היה מפקד פיקוד ההדרכה, בחודש מאי 1963,

קיבל מינוי חירום כמח"ט "כרמלי" שהייתה אז חטיבת מילואים בצפון,

ונשלח לשליחות כנספח צה"ל בארצות הברית.


אל"ם רם רון (מימין), האלוף יצחק רבין וקצין אמריקני בעת ביקור רבין בארה"ב. (מקור: אלבום משפחת רון) בדיור מוגן 'אחוזת צהלה' בצפון תל אביב, פגשתי בשנת 2013 את אלמנתו של רם רון, הרצלה. גם אחרי 50 שנה, היא זכרה בדיוק היכן הייתה ומה עשתה כששמעה בפעם הראשונה על רצח הנשיא קנדי ואת כל האירועים שבאו בעקבותיו: "הייתי בקניות בשק"ם של הצבא האמריקני עם אשתו של הסגן של רם", מספרת הרצלה רון", ופתאום היא אומרת לי: 'שמעת, קנדי, ירו בו'. ואז אני רואה המון פרצופים, ככה מוזרים, ואני שומעת בעצמי את ההודעה שפצעו את קנדי.

תפסנו את הדברים ורצנו הביתה. רם ארז כמה דברים שלו ויצא ולא היה כל השבוע בבית.

המצב בארצות הברית באותם ימים היה מזעזע, הטלוויזיה שידרה כל הזמן בלי הפסקה ובלי פרסומות, כל הזמן קנדי ואוסוולד הרוצח שלו ואחר כך רובי שרצח את אווסוולד.

היה שם פחד נורא באמריקה, חשבו שהולכת להיות מהפכה".

הרצלה רון - 2013 (צילום: בני עורי)

בעלי ליווה את הנשיא שז"ר בכל ימי שהותו בארצות הברית, וכשחזר הביתה סיפר לי בהתפעלות: "איזה כבוד האמריקנים עשו לגולדה מאיר, על הנשיא שלנו, שז"ר, רם לא סיפר לי כלום, הוא רק דיבר על הכבוד שעשו לגולדה, אולי כשרת החוץ היו לה קשרים והיא הכירה שם הרבה אנשים".

כעבור כמה חודשים הגיע ראש הממשלה לוי אשכול לביקור ממלכתי בארצות הברית, ואת הביקור הזה זוכרת הרצלה רון כביקור דרמטי מאד.


הרצלה ורם רון בזמן השליחות בארה"ב אל"ם רם רון סיים את שליחותו קצת לפני מלחמת ששת הימים והשתחרר מצה"ל.

הוא הקים חברה לייצור סרטים, בעיקר סרטי הדרכה לצה"ל, וניסה את דרכו גם בפוליטיקה במפלגתה של גיסתו שולמית אלוני, שבעלה ראובן אלוני היה אחיו של רם רון.

הרצלה רון עבדה כעורכת דין במשרד הביטחון ובמשך 18 שנה הייתה הסמנכ"ל של הלשכה המשפטית של התעשייה האווירית.

רם רון נפטר בשנת 2004, ורעייתו הרצלה נפטרה בינואר 2020.

למחרת הגיעו לארצות הברית, משתתף הנשיא זלמן שז"ר בהלוויית ג'ון קנדי וכך הוא מתאר את כל האירוע במילותיו שלו:



"בתשע בבוקר, אחרי שראיתי שעות אחדות בטלביזיה את כל פרטי האסון, יצאתי עם גולדה ועם הרמן ללוויה. גולדה ספרה לי על הרצח השני – שרצח יעקב רובי ( רובינשטיין ) את אוסבלד. הרצח הבלתי מובן הזה עוד מעמיק את חידת הרצח הראשון. מי מאחורי שניהם? בפראק ובצילינדר אני כאילו חש יותר את האבל וגם את נציגותי בו. גולדה מאיר רואה שחורות ברצח השני. אינה יודעת כל פענוח החידה אבל מאד מודאגת. הרמן מניח: שניהם מופרעים. אין ביאורו מספק אותי. בשיירה ארוכה של אוטומובילים (אני עם מלוי לחוד כי הנשיאים באים רבע שעה מאוחר יותר) וגולדה מאיר עם הרמן לחוד. המון רב צובאים משני עברי הדרך. הדגל על מכוניתי מעורר יחס רב, יהודים מתלחשים ומראים באצבע, מורידים כובעים, צעיר נפרד מן הציבור ורץ אחרי מכוניתי, מדביק ואומר: שלום לכם! במכוניתי רם רון, שלישי מן השגרירות ושני מלווים שנתנו לי מהממשלה האמריקאית. הגענו לבית הלבן. שם העמדנו בעגול גדול. רק מלכים, נשיאים ומשלחות מיוחדות. מאתנו – אני יחיד. כל אחד חתם בספר. חתמתי אנגלית ועברית. כשחתמתי President of Israel רעדה ידי. התייצבנו והרבה הציגו את עצמם או הוצגו על ידי דין ראסק. הייתה אפשרות להחליף מילים. הכרתי, הוצגתי ושוחחתי קצרות עם: דה-גול: שאל: צרפתית או אנגלית? ודיבר אתי אנגלית ( אומרים – זה לא רגיל אצלו ). אחר כך ספרה לי גולדה כי הוא זכר שהיא אינה מדברת צרפתית וגם אתה דבר אנגלית. לי אמר בערך – אני מבין שאתה מבין יפה מה גדול האסון. אני שמח מאד להכירך. לכולנו זה אסון. (לגולדה אחר כך אמר: אני יודע שאתם אבדתם ידיד גדול, גם אני). ידידות רבה לי גילו סיירה ליאונה. זכר אותי מירושלים. ליבריה הציג אותי בפני רבים. מיקויאן, הוצג לכולם. דיבר רק רוסית ומתרגם עמו. כשניגש אלי – עניתי רוסית, שמח מאד והתעכב, שאל – מהיכן, אימתי יצאתי וכו'. שב אלי פעמיים (ואחר כך כשעמדתי עם גולדה במחלקה המדינית שוב ניגש) ארשום לחוד. על אחות נהרו מהודו שם נשיא ישראל לא עשה כל רושם, הושיטה יד קרה ועברה לדבר עם הגרמנים שעמדו בסמוך. הפיליפיני סיפר לי על רשמיו היפים מן הארץ. השבדי התעכב במיוחד כשספרתי לו כי הייתי בשטוקהולם, שב אלי שנית. גם מכסיקו, יפן נכנסו בשיחות אתי".

"הכריזו כי המלכים והנשיאים יצאו קדימה ויעמדו בשורות הראשונות, ולפניהם יעבור הארון. יצא לי לעמוד בשורה הראשונה. לימיני – היילה סילסי, על ידו פיליפ מאנגליה, מלכת יוון ודה גול. משמאלי – הפיליפיני, השבדי, מיקויאן והגרמנים. היילה סילסי שברכתיו אמר לי: "שמחה גדולה לי להכיר את נשיא ישראל, אם השם ירצה אני אבוא בקרוב לראותך בירושלים". הודיתי לו מאד. ערבים עטופי עביות – בקצה השורה. עבר על פנינו הארון: יצאו האלמנה ושני אחיו. האלמנה רעולה צעיף שחור, נראית כסמל התוגה הגאה. האחים חורים כסיד. הילדים יצאו אחרונה. אבל שובה לב. מיליונים מאוחדים ביגון קודר.

אלמנתו, ילדיו ואחיו של ג'ון קנדי בהלוויה (מקור: (Dan Farrell/New York Daily News) עד קצה האופק – מרובעים עצומים של צבא על סוסים ועל רכב ורגלים. כולם לפני הארון, אבל תוגת הדומיה של המכונית של האלמנה מכסה את כל ההמונים, והמוני ההמונים אחרי כן, כולם עדים! ולפני הארון צועד סוס גלמוד ללא רוכב. אות כי רוכבו איננו עוד. והסוס המיותם מעמיק את רושת ההתייתמות. צעדנו בסך כחצי שעה על פני וושינגטון, בתוך שדרה צפופה של המונים קפואי יגון. כנהר שוטף בין חופי בזלת. כולנו עם הצילינדרים בידינו. חמשת המלכים, ואנו ששת הנשיאים בראש. פתאום הרגשתי שליחותי. מימיני ומשמאלי ולפני ואחרי רק ראשי מדינות, כמאה. ואנו בראש תהלוכת רבבות וסביבנו מיליונים. ועלינו הדרת קדרות. ובלב גם שאלה: למה? גם דאגה גדולה לבאות, מי יודע מה צפון באסון. גם הרגשתי הזכות הגדולה שנפלה ( משום מה!? ) בחלקי לייצג את ישראל העצמאית - - אלוהי ישראל תומך גורלי - - צעדתי – כמנהגי – לקצב הטמיר שבלבי: " אנא בכוח גדולת ימינך וכו' "



בצילום נראה שז"ר בשורה השלישית (שלישי מימין). בשורה הראשונה עומדים (מימין לשמאל): היילה סילאסי קיסר חבש, בודואן מלך בלגיה, פרדריקה מלכת יוון ושארל דה-גול נשיא צרפת. (מקור: Philippine Diplomatic visit ) והנשיא שז"ר ממשיך לתאר את חוויותיו: "פתאום צף שירו של ביאליק: דרייהט זיך דרייט דער קאראהאד זיי א רעדל אויך אין ראד -. הנה: באה התפילה. על גאותה ועל תוגתה. ואני גלגל בתוך המעגל. ישראל בעמים בנוסח הגאולה. ועל כולנו פרוש היגון. הגענו לתוך הקתדרלה הקתולית. עד כאן היה עז רצוני להיות חוליה בתוך השרשרת. עם עם עמים, שונה מכולם ועם כולם יחד. מעתה – חלילה לי. אני לבדד כאן. נמלכתי עם לבי ונעניתי מיד: הוצאתי מכיסי את הכיפה וחבשתי אותה וישבתי כסוי כיפה כל השעה וחצי בכנסיה הקתולית. גם התפייסתי עם הכיפה והודיתי לה כי היא ישנה. בהבדילה ביני לבין יהודים אינני גורס אותה. אולם בקרב כנסיה נוצרית התרפקתי עליה. היא הצילה אותי גם מן הקנאה שקנאתי קודם בטורקי שחבש תרבוש ובערבים חובשי העגילה. הסתכלתי – הנני יושב בשורה הרביעית, שורה אחרי מיקויאן ומהשורה הראשונה ועד העגילה אשר בשורה האחרונה בירכתי הבית, אני הכיפה האחת, ולבי אישר לי כי כן. קמתי כאשר קמו כולם. אבל לא כרעתי כאשר כרעו הם, גם לא עשיתי שום סימן של קידה כאשר עשו פרוטסטנטים ואחרים. לא הוסחה אף רגע מדעתי ההכרה כי אני – ישראל. ומכל תפילת "אנא בכוח" שנעלמה ממני לא נשאר לי אלא הפסוק האחד: " נא גבור, דורשי יחודך כבבת שמרם ". והפסוק חי בי כל השעה וחצי על כל כוונותיו שנזכרתי, ועל כל ניגוניו שאני יודע. זאת הפעם הראשונה שאני נוכח בקתדרלה בשעת תפילתם. הציץ, האפוד, בגדי השש, הלחן של החזנים. הקידוש, הנשיקה לפני העלייה לדוכן ואחריה, בגדי כהונה ובגדי לוויה – אני יודע מהיכן הם. בצאתי מהקתדרלה נפגשתי עם גולדה והרמן ונסענו יחד לבית הקברות. החלפנו רשמים. נודע בינתיים כי כדי להבליט את הייחוד שבביקור אבל זה, הודיעו נשיאים רבים כי הם שבים הביתה, מיד אחרי ההלוויה. בניו יורק הוכרז אבל לשבוע ימים וכל הכינוסים בוטלו. כינוס היובל של עמנואל ניומן בוטל. גולדה וגם הרמן מציעים בהדגשה רבה שגם אני אשוב מיד ואבטל שיחותיי בניו יורק. דה גול מסר הודעה רשמית על כך מיד בבואו. קודש הביקור לאבל זה. הסכמתי. (היה דרך אגב, דיון אם טוב שאפגש עכשיו עם רבנים. גולדה מתנגדת. הרמן בלבו מחשיב זאת). גולדה גם מתנגדת, לצערה, שאסע באנייה כי אחרי בדיקה הוברר ש'תיאודור הרצל' תגיע אחרי ביקורו של קאסבובו (הנשיא הראשון של קונגו-ליאופולדוויל) ומכיוון שלא הודענו לו כי לוז (יו"ר הכנסת, מ"מ נשיא המדינה בהיעדרו מהארץ) יחליפני אסור לעשות זאת ועלי להיות ביום בואו ללוד. על אף עייפותי, מוכרח הייתי להודות כי בזאת צדקה. גם היא, עייפה, מצוננת – יוצאת הלילה לפאריס ותגיע ביום חמישי הביתה. השגב שבאבל הורגש בבית הקברות. גם פשטות גם בכי עצור. גבורה אצילה של האלמנה מעל לכל. איש משרד החוץ האמריקאי אשר על ידי אומר: כאן כמאה אלף איש ועם הציבור שליווה משני עברי הרחוב כל הדרך – מיליונים.

מסע ההלוויה של הנשיא קנדי ברחובות וושינגטון (מקור: אתר dcist.com) הקבורה עצמה אינה נעשית לעיני כל, עושה רושם טוב ומעדן את הצער, עד שהספקנו בתום התפילה להגיע אל מקום הקבורה והאלמנה, היה כבר הארון מכוסה בריפוד כעין העור של רהיטים עתיקים, כאילו כר וכסה. כעין: מלך נח. לידו ערוגת פרחים מטופחת. אימתי הספיקו? למראשותיו מדורה דולקת, ואנו כל עמי תבל מוארים באור הנשמה היוקדת ותוגת האלמנה בלב האור. כל המשלחות נסעו בשיירה של אוטומובילים מודגלים אל הבית הלבן, לבית האלמנה להביע השתתפות. כשהודיעו לה על בוא המשלחת הישראלית הרימה את הצעיף ופניה הנוגים עם העיניים הלחות קבלו ארשת של ידידות. לחצתי את ידה, אמרתי על האבל של ישראל. הוספתי: God may comfort you and all of us. היא לחצה ידי בלבביות. מאחורי ניגשה גולדה. לא שמעתי דבריה, ראיתי רק כי היא מנגבת את עיניה. ארכה השורה.

נתאספנו בחדר האוכל של הבית הלבן. הוגשו כריכים, פירות, משקאות, קצת סעדנו את לבנו, ושוב שיגרה של חילופי רשמים. כולנו פזורים על פני האולם הגדול והצפוף. ושוב פגישות עם אלה שהכרתי כבר והצגות בפני חדשים. מחדש ראני מיקויאן וניגש. אמר: " שמעתי על ההתפתחות הכלכלית המרובה שלכם ". אמרתי: " אני שמח שיש לך אינפורמציה נכונה. אילו רצית לבקר אותנו היית משלים את האינפורמציה ממקור ראשון ". הוא הודה ואמר: " יש לי אינפורמציה ממקורות שונים ". אמרתי: " הנה גם לי הייתה אינפורמציה על רוסיה, בכל זאת כשבקרתי נוספו לי הרבה שלא ידעתי ". התפלא לשמוע כי הייתי ושאל: " מתי? היכן? כמה זמן? ". סיפרתי. עוד פעם שאל מהיכן הרוסית הטובה. בן כמה הייתי כשעזבתי. אמרתי לו: עוד בימי הצר. הוא סיפר כי גם הוא למד בפטרבורג. בינתיים ניגשה גולדה. הצגתי אותה. אמר: " אה, אה, אני זוכר יפה. איזו אישה חזקה את, שאת יכולה כה הרבה זמן לאחוז ביד מושכות משרד החוץ ". גולדה הזכירה לו כי הכירה אותו עוד לפני היותה שרת חוץ, בתור שגרירה במוסקבה, הודתה לו כי פעם נתן לה צעיף בערב קר. נזכר והזכיר גם נסיעה משותפת בסירה ( ערבב כנראה עם ימימה אבידר ). משם נסענו הביתה לעשרה רגעים להחליף בגדי הלוויה – ללבוש חליפה אזרחית ולנסוע למחלקת המדינה. שם קבלנו ג'ונסון, הנשיא החדש, על ידו שוב דין ראסק. כשנכנסתי ונתתי ידי אמר ג'ונסון: " אנו מעריכים יפה, כי עשית דרך אורכה כזאת להביא לנו תנחומיך. אני מודה לך מאד. אני יודע את רגשותיכם. נחוץ להמשיך. הידידות בינינו הייתה ותהיה. עוד נתראה ". אחרי ניגשה גולדה והרמן. הרושם היה כי הוא מנחם אותנו. גולדה סיפרה אחר כך כי הייתה כנות בדבריו הנרגשים. הוא נראה עייף ומעומס. הורגש מאד ההבדל בינו לבין הדינמיות הקורנת של קנדי. אמרתי אחר כך לגולדה ולאייב: קנדי נראה הרבה יותר צעיר אפילו מגילו, וג'ונסון נראה קשיש אפילו מגילו. גולדה אמרה: אין לדון לפי רושם יום מדכא וקשה זה. ולא קלה המעמסה אשר עליו. צדקה. בית אוכל עצום של ה"סטייט – דיפרטמנט". כוורת של שליחי המדינות ודיפלומטים מכל הארצות. מלווי דיפלומטים אמריקאיים ועוזרים "אחשתרנים", מושכי החוטים. הרעב והעייפות ריכזה כולם מסביב לבופט הפתוח ולשולחנות האוכל. ישבנו לאכול. בקשתי דג ופירות. וכן עשינו כולנו. כל שולחננו היה כשר. בינתיים התאספו מסביב לגולדה רבים ובהרבה ידידות. גולדה הציגתני בפני רבים, והחלפנו דברים. בא שר החוץ הפיני. הזכרתי לו את ביקורי באימטרה ואורו פניו, התיישב לשיחה. באו סיירה ליאונה, בא השבדי, בא סטיפנסקי, אי מילבוקי שהוא שגריר ארה"ב במכסיקו, מספר לי, כי היה פעם נשיא אבוקה. זוכר אותי משנים עברו, גא להיות בן עירה של גולדה – התקשר ושב אלי פעמים אחדות להציג לפני שגרירים וידידים שונים. לפתע צץ ויליאם. שגריר ארה"ב בגוטמאלה, שהיה בארץ בימי ריד ולמד לדבר עברית. גיבור האגדה המסופרת בפרטיות ע"י יעקב צור. ואכן, אמת, הוא מדבר עברית טובה, אמנם בעיכובים אבל בלי שגיאות. מתרפק בחיבה מרובה על גולדה ועל כולנו. רץ ומביא לנו את נשיא גוטמאלה (או שר החוץ). מתקשרת שיחה ארוכה הנפסקת תמיד על ידי אחרים הזונקים לשולחן גולדה. מופיע שוורץ, מופיע חיות, שניהם יהודים ממקורבי ג'ונסון וידידים גדולים של הרמן.נראה שהם מבני הבית הבקיאים בכל הפרטים. ניגשים דחופים: אל תלכו, ג'ונסון רוצה לראות אתכם עוד הערב. נשארנו והמשכנו בשיחות ובקשרים חדשים. אחרי התייעצות עם גולדה אני מזמין לארץ אחדים מהם, נציג ג'מייקה, שר החוץ, אומר לגולדה: כן, יש לכם הרבה אזרחים אצלנו הם אנשים טובים מאד (כלומר יהודים). בכלל, היה נעים לראות כי להרמן ישנם כאן קשרים אמיצים ומרובים ומאד יקרה העובדה כי גולדה פה כה פופולארית ומחובבת על רבים, מקרוב ומרחוק. נדמה היה לי, כי רק אחות נהרו ההודית ריכזה בקצה האולם האחר כל כך הרבה אישים וראשי מדינה כמו גולדה בשולחננו. בינתיים באה מזכירה המכירה את גולדה ומודיעה לה כי גב. ג'ונסון רוצה לראות אותה. גולדה יוצאת לחדרה של גב. ג'ונסון בקצה האולם האחר. ואני נשאר לשוחח עם ויליאם ועם סטיפנסקי, עם הפיני שחזר לשולחני. ניגש אלי השבדי ומתקשרת שיחה על שטוקהולם ועל האסון הזה. אני מנסה לשאול אם יש למישהו ניחוש על התעלומה של החידה. אין איש יודע. ניגש בנץ' בחביבות מרובה. אומר לנו: עוד זמן מה התעלומה תתברר, אין דבר כזה יכול להישאר סוד הרבה זמן. אחרי שיחה עם הרמן הזמנתי את בנץ' לבוא לארץ. הודה מאד. גילה התעניינות מרובה. גולדה חזרה. התקשרה שיחה עם בנץ' שאמר על ענייני המזרח שהוא עדיין הרה סבוכים. על תימן, על ירדן אמר " אנחנו יכולים לפעול רק אחרי שפורצת שריפה ולא לפני כן ". אני שואל, אם זה מוכרח להיות כך? וגולדה מדגישה: זה הצד החלש ביותר של האו"ם, והיא איננה בטוחה כי כך מוכרח להיות. הוא מסכים, אבל הדגיש שיש הבדל בין הרצוי והיש. וזהו היש. שב חיות ומודיענו: הנשיא מחכה לנו. לקח אותי והושיבני בחדרו הגדול השני, שבו בירכתי החדר, על הספה ישב ג'ונסון עם משלחת אחרת, כמדומני, יפן. אחר כך הביא את גולדה מאיר והרמן. כשגמר ג'ונסון שיחתו עם המשלחת ההיא נתבקשנו לגשת אליו. קרב כסא על ידו בשבילי והשיב את גולדה על הספה לידו. שם ידו על ידי שהייתה מונחת על ברכי ואמר: " אני יודע את תוגתכם שהיא תוגת כולנו. אבל הכרחי להמשיך. אני מודה לך מאד שטרחת ובאת ממרחקים. היה בטוח ואמור זאת לעמך כי המדיניות הידידותית של קנדי תמשך ". כשהפסיק קצת אמרתי לו, כי אנו שותפים לאבל אמריקה. נוכחנו כולנו היום כי הפך הצער לצערו של כל העולם וברכתי אותו לתפקידו הרם שהוטל עליו ביום טרגי זה. הוא הודה והוסיף לגולדה ולי, כשידו לוחצת על ידי כמו בהדגשה: " דע והודיע כי הקווים המדיניים כלפיכם יהיו ידידותיים כאשר היו בימיו. ואם יחול שינוי, הרי יהיה בכוון של יתר הידוק ויתר ידידות". היה שקט! הודיתי. גם גולדה הודתה. גם איש המחלקה היה באותו מעמד ושמע היטב את הדברים שנאמרו בהדגשה רבה, וברצון רב שדבריו ייאמנו. גולדה מאיר והרמן אמרו לי אחר כך כי זה שהוא אמר זאת במעמד איש הביצוע, מוסיף לכך חשיבות. כי זה לא רק הבטחה לנו, כי אם כהוראה לו. כאשר יצאנו היה כבר האולם של המסדרון מלא אנשים וצלמים. נראו לי רבים כיהודים, בכל אופן אותנו קבלו בסערות של מחיאות כפיים ונענוע כובעים. קורוספונדנטים ידעו כי אנו מן המשלחות המעטות, שנתקבלו עוד בלילה, אחרי יום אשר כזה – הרמן יצא אל הקורוספונדנטים ומסר להם סטייטמנט קצר על השיחה. סיפר על ההבטחה להמשיך בקו הידידות של קנדי ( את הסיפא, כי אם יחול שינוי יהא זה רק לטובה – לא סיפר ). בדרך סיפר רם רון כי בצאתנו מהקתדרלה נפוצה השמועה כי היה ניסיון להתנקש בחייו של דה – גול. איש לא יכול היה לאשר מה אמת בדבר. אבל הייתה זאת עדות לחרדה שהגדילה את המתיחות. נראה היה לי כי יחד עם שליטי עולם שהתרכזו כאן יחדיו, התרכזו סביבם ומאחוריהם אי שם גם כוחות – "צללים", ומי יודע, לפעמים מי מהם ריאלי יותר?! ". מהבית הלבן נסע הנשיא שז"ר לטכס אבל בבית הכנסת הרפורמי בו השתתפו גם רבנים אורתודוכסים וקונסרבטיבים. בבית הכנסת פגש שז"ר גם את השופט העליון ארתור גולדברג"יהודי יקר ורב עתידות" כותב עליו שז"ר. למחרת, 26 בנובמבר נאם שז"ר בפני כל אנשי שגרירות ישראל בוושינגטון, ואחר כך בפגישה עם שני עיתונאים ישראלים: חיים יערי מ'דבר' ואליהו סלפטר מ'הארץ', הוא נוזף בהם "על אשר הם מתעלמים מהציבוריות היהודית באמריקה, ואם כותבים – מקטרגים, אך אינם מספרים כלום על הנעשה". שני הכתבים מצטדקים ומתרצים שהמערכות בישראל אינן רוצות בדיווחים על יהדות ארה"ב, ובכלל אין להם תקציב לנסוע מוושינגטון לניו יורק לסקר את החיים היהודים שם. בהמשך משוחח עם אישים יהודים שבאו לפגשו, וגם "שיחה ארוכה ומפורטת עם האדמו"ר מליובביץ' על ענייני כפר חב"ד, על עליית חסידים שלו מניו יורק, על נקודת התיישבות בגליל, ע"ד יער הבעש"ט ובעיקר על המצב בארץ". לאחר יום עמוס בפגישות נוסעת הפמליה לנמל התעופה לטיסה בחצות הלילה לישראל. חוץ משגריר ישראל הגיע גם דין ראסק להיפרד מהנשיא שז"ר ששוחח עמו עד להמראת המטוס. ושוב נחיתת ביניים בפאריס, שם ממתינים השגריר הישראלי ואנשי צוותו. תכנית המנוחה לשז"ר בסנטורים צרפתי נדחתה עקב ביקורו של נשיא קונגו וההכרח של הנשיא שז"ר לקבלו בנמל התעופה לוד. משום מה נוחת המטוס גם ברומא וגם שם בנמל פוגש הנשיא שז"ר כמה אישים יהודים שבאו לשוחח עמו.

הדף האחרון ביומנו של זלמן שז"ר היומן האישי של הנשיא זלמן שז"ר מסתיים כך: "... יום רביעי, 27 בנובמבר 1963. נתקבלתי בלוד. כשמונים שעה לאחר צאתנו מלוד, מתוך עייפות והדף הנחיתה כמעט איבדתי את קולי, בדברי בתחנת התעופה בלוד בפני העיתונאים. שמעתי בקושי את קול דברי". הרשימה פורסמה לראשונה (בגירסה שונה במקצת) ב- 26 בנובמבר 2013 באתר עונ"ש.




15 views0 comments