Search
  • אבי עורי

על רעש ובריאות, על התבודדות והתגלות

ד"ר מכס נורדאו, רופא, סופר ויד ימינו של הרצל, פרסם בשנת 1892 ספר, שזכה לקיתונות של ביקורת קשה: "התנוונות". הוא תקף ושלל את האומנות של סוף המאה ה-19, והדגיש את הסכנות ב"עודף" רכבים על הכבישים, עודף רעש, ו"יתר" של כול מה שסובב אותנו. הוא טען שהעומס יגרום לנו להתנוונות. רעייתי קרין עורי כתבה את עבודת הגמר לתואר השני שלה על הספר 'התנוונות' של נורדאו, ספר שהכיל "עובדות" מופרכות.

מכס נורדאו (מקור: ויקיפדיה)

הניו יורק טיימס, מסר בגיליונו מ-27 בפברואר 1908, על דיוני איגוד חדש: !The Society for the Suppression of Unnecessary Noise היו"ר היה הסופר מארק טווין. הנהלות בתי החולים הצטרפו בהמוניהם לפעילות האיגוד, בתקווה שישרור שקט בתוך בתי החולים וסביבם. בשנת 1907, ייסד הפילוסוף היהודי תיאודור לסינג ( 1872-1933 ) את הארגון הגרמני הראשון שנלחם נגד רעש. גם הוא וחבריו חשבו שרעש גורם לניוון.

תיאודור לסינג (מקור: ויקיפדיה - צלם: Nicola Perscheid)

במאמר מערכת של עיתון ההסתדרות הרפואית הקנדית במארס 1929, מזהירים בפני נזקי הרעש: אי היכולת להתרכז, הפרעות שינה, ועוד. הם מצטטים סקר אמריקני שנערך בשיתוף עם מעבדות חברת הטלפונים "בל" לגבי הסף הנסבל והלא-מזיק של רעש. העיתון ממליץ על תחיקה מתאימה בעניין.

אותם רופאים, מדענים ופילוסופים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ניבאו שאכן הרעש סביבנו יהיה כמעט בלתי נמנע: תיעוש, תחבורה, מטוסים, אתרי בנייה ועוד. גם בני אדם בערים הצפופות, גורמים לרעש. הכל הסכימו שעולם בריא צריך להיות שקט. אך בלי מוסיקה, הרי אי-אפשר.

מחקר קנדי מלפני מספר שנים, הראה שאלה הגרים לאורך שדרות עיר סואנות, עלולים ללקות בדמנציה, אך לא נמצאה שכיחות יתר של מחלות ניווניות עצביות אחרות. הרעש וזיהום האוויר כנראה הם הגורמים לכך.

קיימים פרסומים הקושרים חשיפה לרעש "קשה" (מוסיקת רוק מטאלי בדציבלים גבוהים, למשל, המלווים בויברציות אדירות) לנטייה להתאבדות בקרב צעירים. תמיד קיימת השאלה אם לא היו גורמי רקע אחרים. מחקרים רבים הראו את הנזק הנגרם לאוזן הפנימית ואף למסלול העצבי כולו במוח, עקב חשיפה לרעש ממושך וקשה, את ההשפעה השלילית על השינה, על לחץ הדם, על הריכוז והיצירתיות. השקט חשוב לבריאות נפשית, גופנית, ויצירתיות.

אך ראה זה פלא: תומס וויליס, רופא אנגלי מפורסם בן המאה ה- 17, שעל שמו נרשמו מספר אפונימים רפואיים, תיאר מצב הנקרא: paracusis שבו האדם דווקא שומע טוב יותר שסביבו רעש.

חתן פרס נובל, רופא אף-אוזן-וגרון ההונגרי רוברט באראני Bárány (1876-1936), תלמידו של פרויד, שהמלך השבדי ביקש בשנת 1915 מהצאר הרוסי לשחררו מהשבי, כדי להגיע לסטוקהולם לקבל את הפרס! המציא מכשיר מייצר רעש שמוצמד לאוזן כדי למנוע שמיעה מאותה אוזן כאשר האוזן השנייה נבדקת.

דר. רוברט באראני (מקור: ויקיפדיה - National Institutes of Health United States Department of Health and Human Services

אנו רוצים עולם מתוחכם, מודרני, מתקדם, ממוחשב, יעיל, ליברלי... אך כנראה שהמאבק בזיהום אוויר, מים ואדמה, בצמצום גזי-חממה, וברעש, רק בעיצומו.

"הרגע בו נפל תפוח על הראש, שבו ניצת דבר בתודעה" כך כתבה אגי משעול. עוד דוגמה לדגמי חשיבה דומים במדע ובתרבות. עוד הוכחה לקשר האמיתי והבסיסי בין הרוח למוח.

כול העוסקים בהיסטוריה ובפילוסופיה של המדע והרפואה, יודעים לספר על כך שגילויים ופיתוחים רבים התרחשו "בקפיצות". האם משה הגיע לתובנותיו בעת התבודדותו על ההר "לפתע"? ייתכן שארכימדס אכן הגיע לתובנותיו באמבט וצעק: "מצאתי!". אולי ניוטון באמת ישב מתחת לעץ כאשר נפל על ראשו תפוח, או שהרעיונות התפתחו אצלו בהתמדה (כמו אצל לייבניץ במקביל). האם בנימין פרנקלין באמת הגיע לתובנותיו כאשר הניף עפיפון ביום של ברקים ורעמים? אצל בלייז פסקאל, למשל, החוויה הדתית העזה ארעה בעת חלום לילי ב- 23 בנובמבר 1654. רק בשנת 1939 הופצה ופורסמה יצירתו הקצרה של רוברט שומן בת 32 התיבות ב- F- flat major. היא היוותה בסיס ליצירות רבות שלו. העניין הוא, שאת הקטע חיבר בחלומו וב- 17 בפברואר 1854 התעורר ומיד כתב מזיכרונו הטרי מהלילה.

רוברט שומן (מקור: ויקיפדיה - צייר: אדולף פון מֶנצֶל)

הרופא, הפיסיולוג ופילוסוף המדע הצרפתי בן המאה ה-19, קלוד ברנאר, קרא לחוויות המתוארות כאן: "חווית המכה בפנים - etre frappe'!". אכן המדע נע "בקפיצות", אך ברור, שקודם לחווית המכה בפנים או אף אחריה, המדענים וההוגים מצאו את השיטה והמודל כדי להסביר ולהוכיח את תובנותיהם "הפתאומיות". הפסיכולוגים קוראים לתופעה: "אהה"!

ברפואה בד"כ ההתפתחות איטית ומחייבת חשיבה, התבוננות, הסתכלות ממושכת היפוקרטית על החולים ועל התופעות.

סיפור מעניין מסופר על ממציא הסטטוסקופ, (לפני יותר מ- 200 שנים !) רנה-טאופיל-היאסינט לאנק Laënnec ( 1781-1826).

רנה לאנק (מקור: ויקיפדיה) בשנת 1816, רופא-ריאות ידוע זה, צפה בילדים משחקים בצינורות ארוכים מעץ המעבירים קולות דרכם. או-אז לקח הרופא דפי נייר, גלגלם והאזין לקולות הלב והריאות בחזהו של נבדק. עד אז האזינו בשיטה ההיפוקרטית הישנה, הצמדת אוזן הבודק לחזהו או גבו של הנבדק. כנגר חובב, התקין לאנק צינור חלול מעץ באורך 30 ס"מ. וזה היה הסטטוסקופ הראשון. לאנק תיאר לראשונה קולות הנשימה במחלות ריאה שונות ופרסם זאת בספר.

רנה לאנק בודק ילד בסטטוסקופ שבנה במו ידיו (מקור: ויקיפדיה - צייר: Théobald Chartran)


סטטוסקופ העץ של סבא שלי, דר' צבי (הנריק) לוין

הנאורו-פסיכיאטר הצרפתי ארנסט שרל לאסג Lasègue (1816-83) נולד בשנה שבה לאנק המציא את הסטטוסקופ. הוא תיאר לראשונה מחלות כמו אנורקסיה נרבוזה ומחלות פסיכו-סומטיות ונערץ על היותו רופא ומרצה מחונן. אך כל סטודנט ורופא יודעים על סימן על שמו של לסג: הרמת רגל ישרה המעוררת כאב חד מרמזת על לחץ או נזק לעצב הסיאטי. איך הגיע הנאורו-פסיכיאטר לתאר סימן זה? יום אחד, לסג חשב על בעיה קלינית שהציג לו איש משטרה בכיר, כיצד להוכיח שמישהו "שמציג" כאבי גב תחתון, אם הוא מתחזה או לא!? לסג התיישב בחדרו והאזין לאשתו הפורטת על הפסנתר, וחתנו מכוון את כינורו. עוד הוא מתבונן בכינור, ומאזין למוסיקה קלסית, לפתע חשב שהמיתרים מתוחים בכינור על פני הגשר, דומים לעצבים המתוחים ע"י בליטת הדיסק הבין חולייתי וגורמים לכאב הסיאטי בעת הרמת הרגל בכיפוף?! לסג סיפר על מחשבתו זו לתלמידיו שפרסמו זאת שנים אח"כ. המלחין הקטור ברליוז אמר שהמזל שיש למישהו כישרון, הוא לא מספיק: צריך גם כישרון כדי שיהיה מזל. לואי פסטר אמר שהמזל מעדיף את המוח שנמצא מוכן לו...

"מה שנשב עלי לא היה רוח

מה שנשב עלי היה אור

והכול נהר ללשם -..."( "התגלות" - אגי משעול).

3 views0 comments