Search
  • בני עורי

ספריית 'בית רמז' בנתניה

Updated: Feb 19

ספריית 'בית רמז' שכנה ברחוב רמז פינת רחוב דיזנגוף בנתניה, באמצע שנות ה- 60, הייתי תלמיד בבית הספר יסודי 'איתמר' והיה לי מינוי בספרייה והחלפתי שם ספרים עד סוף הלימודים בתיכון. 'בית רמז' היה בניין דו קומתי של מועצת הפועלים של ההסתדרות בנתניה, עם כניסה מקורה רחבת ידיים ושני פתחים, מימין לשמאל שהובילו לחדרים בקומת הכניסה ולגרמי מדרגות שהוליכו לקומה השנייה. מאחורי הבניין הייתה חצר רחבת ידיים, שם היינו משחקים לפעמים, לפני ואחרי החלפת הספרים. בצד הימני של הבניין היו בקומה הראשונה משרדים של ההסתדרות, ובקומה השנייה בנוסף לחדרים היה גם אולם ששימש להופעות, תערוכות, חוגים ופעילויות נוספות.

בית רמז בנתניה בצדו השמאלי של הבניין, היו גם כן משרדים, ומדרגות לקומה השנייה, אבל היה גרם מדרגות נוסף שהוליך לקומה תחתונה, מתחת לאדמה, שם שכנה הכניסה המופלאה שלנו לעולם הספרים: "ספריית 'בית רמז'. כשהתחלתי להחליף שם ספרים, נקראה הספרייה על שמו של מייסדה: אריה לבדי (LEVADI). לאחרונה קיבלתי את הספר: "ספרן ככהן גדול" ספר שיצא לאור בשנת 1965 בהוצאת ידידים, במלאת שנה למותו של אריה לבדי, ואת כל המידע על אריה לבדי ועל פעילותו בעולם הספרים והספרנות, שאבתי מהספר.

את הספר פותחים דבריה של בינה, אלמנתו של אריה לבדי, המספרת על בעלה המנוח. הוא נולד בשנת 1883 בקישינב, אז בירת מחוז בסרביה, היום בירת מולדביה, בשם: אשר לייב טיטינשניידר, להורים דתיים אדוקים. כבר מילדותו אהב אריה ספרים, ומצבה הכלכלי הטוב של המשפחה, אפשר לו לרכוש ספרים חדשים, ו"היה חותם על כל ספר וירחון שהופיע אז בעברית". הוא למד פסיכולוגיה, פדגוגיה ופילוסופיה באודסה. בשנת 1910 נסע לפריז ולמד בסורבון. בגלל מחלתו של אביו חזר לקישינב, ובהמשך נסע לחרקוב שם למד ספרנות ועבד בספרייה הגדולה ביותר בעיר. אריה לבדי לחם במלחמת העולם הראשונה. פתיחתה של האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת 1925, נטעה בו את הרצון לעלות לארץ ישראל כחלוץ. אלא שאירועים שונים הובילו את אריה, אשתו ובתו להגר לארגנטינה, שם חיו כעשור.

בינה ואריה לבדי (מתוך הספר: 'הספרן ככהן גדול') אריה פתח את בית הספר העברי הראשון בבואנוס איירס, ארגן שיעורי ערב בעברית לאימהות ואף יסד את סניף ויצ"ו המקומי. אשתו בינה פתחה חנות להלבשה לילדים ולנשים והצליחה מאד. רק בשנת 1950 הצליח לבדי להגשים את חלומו, ועלה עם משפחתו לישראל. למרות גילו המבוגר, 67, החל לעבוד בהוראה בבית ספר במעברת שבות עם שנקראה גם: מעברת בית ליד, צפונה לפרדסיה. אבל השכלתו וניסיונו בעולם הספרנות, משכו אותו לפתח את הנושא בנתניה. באותן שנים פעלו בנתניה 2 ספריות: ספריה ע"ש דבורה בן יהודה, אמו של איתמר בן אב"י שהקים את הספרייה בשנת 1937 יחד עם אהרון אבן חן מראשוני נתניה. באתר המורשת של עיריית נתניה מסופר, שבתחילת דרכה זו הייתה ספריה קטנה שפעלה בתוך דירות פרטיות, וזכתה לקבל תרומות ספרים מבית הספרים הלאומי בירושלים, מהספרייה העירונית של תל אביב ותורמים מארצות הברית.

(מימין לשמאל): דר' חיים בן עמר, איתמר בן אב"י ואהרון אבן חן לפני הספרייה ע"ש דבורה בן יהודה בסוף שנות ה-30. (מקור: המדור: 'נתניה עירי' מאת דר' חיים בן עמר המקומון: 'כל השבוע' מס. 179 - 29.6.90) הספרייה השנייה הייתה של מועצת הפועלים של ההסתדרות בנתניה, ושם בחר אריה לבדי להגשים את חלומו לעבוד שוב כספרן, הפעם במדינת ישראל. כשהחל לבדי בעבודתו היו בספרייה רק כאלף ספרים ופחות ממניין מינויים... "בשלב ראשון הוא העביר לספריה את כל ספריו לספריה" כתב עליו שלמה בן שלום, ממשיך דרכו בספרייה ומנהלה השני של ספריית 'בית רמז', "הוא קשר קשרים עם אישים, מורים ואנשי תרבות ונתן מאונו ומהונו לכך... תמיד אפשר היה לראותו, גם בלילות, בין המדפים... עבודת נמלים עשה עד אשר זכה להקים בנתניה ספריה לתפארת, בת 25 אלף ספרים ולמעלה מ- 3000 קוראים". (מתוך רשימה במדור: 'לזכר נעדרים' בעיתון 'דבר' מיום: 24 במרס 1958). בחודש יולי 1953, זכה אריה לחנוך את הספרייה במשכנה החדש והגדול ב'בית רמז'. שמונה שנים הוא עבד בספרייה בלא לאות ובמרץ, עד שהכריעה אותו מחלה והוא נאלץ לעזוב את מפעל חייו: "כמה צער וסבל גרמה לו הפרידה מן הספרייה במשך שמונת חודשי חוליו. בכל יום ביקש לדעת על כל פרט ופרט בספרייה, ועד יומו האחרון לא חדל ממחשבתו ודאגתו לספרייה" (שלמה בן שלום מתוך הספר: 'ספרן ככהן גדול' עמ. 30).

אריה לבדי (מקור: הספר: 'ספרן ככהן גדול') אריה לבדי נפטר בפתח תקווה ב- 15 במרס 1958. בעיזבונו של אריה לבדי נמצאו דברים שכתב במשך השנים על ספרים וספרות. באחד הפרקים 'על הספר והספרייה' כתב כך: "הספרייה – היא בית ספר לגדולים וסעד לבית הספר בשביל הקטנים... בבית הספר מתחנכים שנים אחדות ובספרייה אנו מתחנכים כל ימי חיינו ועד זקנה ועד שיבה. הספרייה היא המשך של בית הספר... בספרייה אנו מקבלים מה שאין בכוחו של המורה לתת לחניכיו: חינוך עצמי ולימוד עצמי". ספריית 'בית רמז' שכנה כאמור בקומה התחתונה של הבניין, ואחרי שירדת כמה מדרגות, פנית שמאלה להמשך גרם המדרגות, ואז אפשר היה להמשיך ישר, לחלק השמאלי של הספרייה שהיה מיועד לילדים הצעירים יותר, אני חושב עד גיל התיכון פחות או יותר, והחלק הימני שהיה למבוגרים. כילד התחלתי להחליף ספרים בחלק השמאלי, שם היו ספרנים קבועים במשך שנים: מישה ולידו עבדה הספרנית יעל, שתמיד הייתי בטוח שהם בעל ואישה. לימים גיליתי שמישה כוכבי הספרן, נולד באודסה בשנת 1913, היה ספורטאי ובשנות ה- 30 עלה לארץ ישראל להשתתף בתחרויות המכבייה. כמו ספורטאים יהודים אחרים, 'ניצל' מישה את ההזדמנות ונשאר בארץ, ובכך עקף את גזירות 'הספר הלבן' של הממשלה הבריטית שהגבילה אז את כמות היהודים שהורשו לעלות לארץ ישראל. מישה היה גם צייר מחונן, שלמד ציור אצל אביגדור סטימצקי וישראל פלדי, והציג 18 תערוכות ברחבי הארץ. מישה כוכבי נפטר בשנת 1991.

מישה כוכבי, דמויות במדבר, 1960, שמן על בד (מקור: קטלוג התערוכה: 'עיניים לאתמול - מחווה לאמני נתניה משנות החמישים, 1998) בחלק של המבוגרים בספרייה עבד כספרן שלמה בן שלום, מנהל הספרייה. באתר המורשת של עיריית נתניה, נכתב ששלמה בן שלום נולד בשנת 1927 בתימן, ובשנת 1937 עלה לארץ ומשפחתו התיישבה בנתניה. שלמה היה חבר ארגון 'ההגנה', ולחם במלחמת העצמאות בשורות הפלמ"ח. הוא היה ממייסדי "ספרית בית רמז" ומנהלה השני, ואחר כך היה יו"ר אגף התרבות והקהילה במועצת הפועלים וממייסדי האגודה "לטיפוח חברה ותרבות". שלמה בן שלום הוא יקיר העיר נתניה לשנים 1993 – 1994.

שלמה בן שלום (משמאל) בספריית 'בית רמז' (צילום: מימי שפורן, 'מעריב' 16 בנובמבר 1976) חדר החלפת הספרים, בחלק של הילדים, לא היה גדול במיוחד, ולכן לפעמים התור של הילדים שבאו להחליף ספרים היה גולש מהחדר, והילדים היו יושבים על המדרגות ומחכים לתורם. באמצע החדר היה דלפק לכל אורכו, ורק בקצה השמאלי, הקרוב לדלת הכניסה, הדלפק נגמר והיה פתח, שנחסם בחלקו העליון על ידי קרש עץ שכאילו המשיך את הדלפק, וכדי להיכנס לספריה עצמה, היו צריכים להרים את המדף הזה, לעבור ולהיכנס פנימה, ואז להוריד את המדף הזה חזרה. לספרנים היה חלק נכבד בעיצוב תרבות הקריאה שלנו, כי רוב הילדים הקטנים לא באו בדרך כלל עם רשימת ספרים שהם רוצים לקרוא, אלא סמכו על הספרנים שיציעו להם ספר טוב. הספרנים הכירו את 'הקהל' שלהם, את חלקם אפילו בשמות, במיוחד הילדים שהתמידו והחליפו ספרים לעיתים קרובות במשך שנים. כמוני. כך הכירו הספרנים את טעמם של הילדים, וידעו להציע לכל אחד את הספר המתאים לו, ואם היית מהסס או מסרב, הם היו הולכים למעמקי הספרייה, מחפשים ספר אחר, וחוזרים ומציעים ספר או ספרים נוספים. לעיתים, 'המוצא' האחרון היה לאפשר לילד להיכנס בעצמו לתוך הספרייה ולחפש שם ספר שמתאים לו. או אז היינו עוברים בפתח, ונכנסים לממלכת הספרים. זה היה כבוד גדול וגם כיף עצום להיכנס לממלכה הפרטית של הספרנים, להסתובב בין ארונות העץ (אם אינני טועה) הגבוהים שהגיעו עד התקרה הנמוכה (יחסית) ולחפש ספר לקרוא. אני זוכר שאהבתי להיכנס עד לסוף הספרייה, בחלק האחורי, לשם בדרך כלל הספרנים לא הגיעו, לשבת על הרצפה, להוציא ספרים ולחפש "מציאות". הייתי קורא המון, וכמעט תמיד, הייתי מתחיל לקרוא כבר בתוך הספרייה, או יושב על המדרגות וקורא, או קורא בדרך הביתה. לפעמים היינו "צוללים" לתוך הספר, ובולעים אותו בנשימה אחת, בעודנו יושבים על מדרגות הספרייה, ואז יורדים מיד למטה ומבקשים להחליף עוד ספר. באותן שנים, בעצם לאורך כל שנות השישים, אלה היו השנים של הסדרות לילדים: חסמב"ה (שאני זוכר ספרונים עבים במיוחד עם שלושה או ארבעה סיפורים שונים, שפוצלו במשך השנים לספרים בודדים), השביעייה הסודית, החמישייה הסודית, דני דין, הספורטאים הצעירים, עוז יעוז ועוד כגון אלה, שבאמת אפשר היה לסיים לקרוא אותם בשעה קלה. לכן בגלל ילדים כמוני, הוציאו נוהל בספרייה, שילד לא יכול להחליף ספרים פעמיים ביום.

זו לא הייתה הוראה קשוחה מאד, ואת מי שהספרנים אהבו, הם הרשו לו מידי פעם להחליף פעם שנייה, עם הבטחה שעכשיו ילך הביתה ויחזור רק מחר. כילדים, חיכינו ליום הגדול, בו יבשר לנו הספרן שהגיע הזמן שנעבור לחלק של "הגדולים". זה היה יום חג, וחותמת רשמית שמהיום אנחנו כבר גדולים, ויכולים להחליף ספרים עם המבוגרים. אך בימינו, זיכרונות יפים ומורשת תרבותית אינם מספיקים לשמר את העבר, והביטוי 'ישן מפני חדש תוציאו' מספר ויקרא, היה למציאות יומיומית בלתי נמנעת, לעיתים הכרחית. כך נגזר גם גורלה של ספריית 'בית רמז' וכל הבניין בו שכנה, ובמקומם נבנה בית רופאים ומרכז מסחרי, ששמרו על השם המקורי ונקראים גם כן: בית רמז.

'בית רמז' החדש (צילום: בני עורי) אבל האהבה שלי לספרים החלה בבית. היה לנו ארון ספרים גדול שהוזמן ונבנה במיוחד. בארון היה מדף שלם של ספרונים קטנים בכריכה ירוקה של "ספרית פועלים" מבחר תרגומים של ספרים 'קלאסיים' וגם ספרות ישראלית מקורית. זה היה כמו "ספריה לעם" של "עם עובד", ולכל ספר היה במקור גם עטיפת נייר, שרובן "התעייפו" עם השנים, והספרים נשארו רק עם הכריכה הקשה הירוקה. חלק נכבד בארון, תפסו כרכי "האנציקלופדיה העברית" שפעם בשנה, פחות או יותר, אבא היה מביא את הכרך החדש שיצא, וזה היה כעין יום חג קטן, שסופסוף יצא עוד כרך של האנציקלופדיה, שנדמה היה שלא תסתיים לעולם. האנציקלופדיה פתחה בפנינו את העולם, בימים של טרום טלוויזיה ואינטרנט. היא שימשה אותנו בהכנת שיעורי הבית, ופתחה לנו עולם חדש של מושגים, מקומות ואנשים שלא הכרנו עד אז, והתייחסנו לכרכים בכבוד הראוי להם. מאז חלפו שנים רבות, זוהרה של הספרייה הועם מעט, הן התמעטו ואת מקומן בעולמם של הילדים תפסו עיסוקים מפתים יותר. אוהבי הספר מחזיקים בביתם ספרייה פרטית, קטנה או גדולה, המאפשרת להם לחזור ולקרוא את הספרים שאהבו, 'ולהחליף' ספרים בכל יום כמה פעמים שירצו...

77 views0 comments