עם הולדת אחי בני עורי, בחודש דצמבר 1955, אמנו, אממה עורי, קיבלה מכתב ברכה שנשלח מספריית העיוורים בנתניה ששכנה ברחוב מקדונלד. היא התנדבה שם שנים רבות, ואף זכורים לי כמה ביקורים במקום. מלבד הספרייה, זכורות לי נשים עיוורות, יושבות מול נולים ואורגות שטיחים.
על נייר המכתבים של הספרייה, כתוב שהיא קרויה ע"ש ד"ר לודוויג כהן LUDWIG COHN . ניסינו לברר מי היה האיש, מדוע זכה להיות מונצח בשם הספרייה, והמסע הביאנו לפרק מעניין בתולדות נתניה ותולדות הטיפול בעיוורים בארץ בכלל.
את האזכור הראשון של דר' לודוויג כהן בעיתונות בישראל מצאנו בעיתון "חרות", מיום: 18 פברואר 1951: "מסיבת פרידה לכבוד ד"ר לודוויג כהן, אשר הוזמן בשעתו מהולנד, על ידי משרד הסעד, הנהלת "מלבן" ומשרד הביטחון לשם ייעוץ בשטח הטיפול בעיוורים בארץ, נערכה ביום ה' בערב במשרד הסעד. ד"ר כהן הרצה על בעיית העיוורים בכלל, ובארץ בפרט". האזכור הבא, הביא אותנו למגזין בשם 'סעד'. בשנת 1957 יצא לאור לראשונה כתב עת חדש בשם: 'סעד'. את הקמת המגזין יזם משרד הסעד, לימים משרד הרווחה, בראשותו של השר חיים משה שפירא (1970-1902) מהמפד"ל, שכיהן כהונה מלאה מהכנסת הראשונה עד לשישית ובמהלך הכנסת השביעית נפטר. מהממשלה הרביעית כיהן כשר הדתות והסעד. על פי אתר משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים "כתב העת 'סעד' נועד לשמש גשר בין העוסקים בעבודת הסעד לבין הציבור, להסביר הישגים וצרכים, ללבן בעיות ולעודד את הציבור לסייע בעבודת משרד הסעד". העורך הראשי הראשון היה דר' אברהם אפרת. בהמשך נוספה לשם 'סעד' כותרת משנה: 'דו ירחון לעניינים סוציאליים'. כתב העת יצא לאור 21 שנה עד שנת 1978.
גיליון מס. 1, שנה שנייה שיצא לאור בחודש ינואר 1958, ייוחד לטיפול ולשיקום עיוורים בארץ ובעולם: משה בר-סלע, מנכ"ל משרד הסעד, כתב על העסקת עיוורים בתעשייה. מאמרו של מומחה הולנדי אחר תורגם לעברית ונסב על ההיבטים הנפשיים של העיוורון. דוד יוסיפון תיאר את מערכת שיקום העיוורים בארה"ב. עליזה פרי-פרוכטר תיארה את נושא שיקום העיוורים באנגליה. לוסי נידרהופר כתבה על הטיפול בעיוורים בשווייץ. צביה חיות העלתה קווים היסטוריים של מעמד העיוור בספרותינו העתיקה. רות פינקוס שיתפה את הקוראים בניסיונה כמדריכה במועדון עיוורים וכן התפרסמו גם כמה הודעות קצרות על החוקים למען העיוורים בדניה.
בגיליון הזה מובא גם ראיון ארוך עם דר' לודוויג כהן, עליו חתום: ר.ה. שמשום מה לא זוהה בשמו (או בשמה) המלא.
כותרת הראיון: "הדרך לאושר" והוא התקיים בישראל בעת ביקורו של דר' לודוויג כהן בארץ, וכפי שכתוב לא היה זה ביקורו הראשון בארץ.
כאמור דר' כהן הגיע לישראל בפעם הראשונה בשנת 1951, כשהיה בן 74, בהזמנת משרדי הסעד והביטחון, שביקשו את עזרתו למען העיוורים בישראל: האזרחים ונכי צה"ל שנפגעו והתעוורו במהלך מלחמת העצמאות. במהלך ביקורו למד דר' כהן כיצד אורזים פרי הדר, ובהמשך פעל לשילוב עיוורים בעבודה הזאת.
בעיתון 'הארץ' מ- 15 במאי 1962, כתב מכס יעקובסון ברשימת הספד על דר' לודוויג כהן, שבמהלך ביקורו הראשון בישראל הוא "קשר קשרים עם אנשים רבים, יזם עיסוקים חדשים לעיוורים והניע מעסיקים לקבל עיוורים לעבודה. עוד ארבע פעמים ביקר בישראל, ובכל פעם הביא אתו צרור עצות ותכניות".
בהמשך הרשימה מסופר על "המפעל שנעשה ליצירתו החביבה עליו ביותר: את הספרייה המרכזית לעיוורים בנתניה. שני ענפי הספרייה (הוותיק יותר: הספר הכתוב בשפת ברייל. והחדיש: הספר המוקלט) מספקים לעיוור את המזון הרוחני שהוא זקוק לו יותר מהאדם הפיקח. כי לרוב הספרים בכתב ברייל אין ביקוש המוני, אין מדפיסים אותם אלא מעתיקים אותם בכתב יד או במכונת כתיבה, וכמאתיים איש ואישה התנדבו לספרייה, למדו כתב ברייל ומעתיקים ספרים".
נחזור לראיון בכתב העת 'סעד'.
בראיון מוצג דר' כהן כ"הלוחם האמיץ לתנועת העזרה העצמית של העיוורים".
סיפור חייו מובא בתחילת הראיון:
"יליד עיירה קטנה בגרמניה המזרחית (1877), התעוור דר' כהן בטרם מלאו לו שבע שנים. שבועות אחדים לאחר ההתעוורות, כשהתברר שהילד איבד את מאור עיניו לצמיתות, שלחוהו הוריו לאחד מבתי הספר לעיוורים, מן המתקדמים ביותר באותה תקופה. היה זה מוסד עם פנימייה, בו קיבלו הילדים בצד החינוך היסודי והכשרה טרום מקצועית
( ב-'מקצועות העיוורים' המקובלים, כגון מברשנות ) גם הדרכה בעבודות בית, כגון: סידור חדר, שטיפת כלים, צחצוח נעליים, תפירת כפתורים, וכן בעבודת כפיים בכלל, עבודות גן וספורט. לאחר שסיים את המוסד בגיל 12, נכנס הנער לגימנסיה בקרבת מקום מגורי הוריו, כשהוא הילד העיוור היחיד בין תלמידים פיקחים רבים. לאחר שעמד בבחינות הבגרות עבר לאוניברסיטה, והוכתר בראשונה בתואר דר' לפילוסופיה, ואחר כך דר' למשפטים.
עוד בהיותו סטודנט עסק כעיתונאי וכמרצה בקורסים להשכלת מבוגרים. לאחר מכן שימש זמן מה מורה וסטטיסטיקן, כשהוא ממשיך בפעולתו הפובליציסטית.
כבר באותם ימים הקדיש את תשומת לבו העיקרית לשיפור מצבם של העיוורים, עניין לו התמסר בסופו של דבר בשלמות לאחר שקיבל משרה כעובד סעד לעיוורים.
לאחר הגירתו מגרמניה המשיך בפעולתו זו בארצות אחרות, בתקופת המלחמה בטרזינשטאדט, שם דאג בראש ובראשונה לעיוורים-חרשים של המקום".
בהמשך הראיון מספר דר' כהן שהחל לעסוק בענייני העיוורים לאחר שנודע לו על ילדים עיוורים היושבים בבתיהם "ללא תורה וללא התעסקות מועילה אחרת".
הסיבה העיקרית לכך הייתה שלא בכל עיר היה בית ספר או מוסד מיוחד לעיוורים, וההורים חששו לנתק את ילדיהם מן הבית, אפילו לפרק זמן קצוב.
דר' כהן מספר שהפעולה הראשונה שעשה למען עיוורים אחרים הייתה עוד כשהיה תלמיד בגימנסיה, ולימד בעצמו תלמידים עיוורים שישבו בבית ולא למדו.
לשאלה כיצד היה מגדיר את המטרות העיקריות של הטיפול בעיוור, ענה דר' כהן: "להביא את הפיקח להכרה בעיוור כחבר שווה זכויות בחברה ולהיגמל מן הגישה האבהית והמרחמת כלפיו, שכן זו משפיעה לרעה על המורל שלו ומעוררת באניני הרגש שבהם הרגשה של דחייה. להניע את העיוור להיות אדון לגורלו ולפתח בקרבו סגולות-תחליף מסוימות במידה כזו שהליקוי שבהעדר-ראייה יבוטל ויהפוך ליתרון, וכל זה מבלי שהפיקח ייזכר בליקוי זה על כל צעד ושעל וירגיש בו מכשול ביחסיו עם העיוור".
כותרת הראיון: "הדרך לאושר" נלקחה משם ספרו האוטוביוגרפי של דר' לודוויג כהן שיצא לאור באותה עת, לרגל יום הולדתו ה- 80, ספר בו סיפר את סיפור חייו ופעילותו רבת השנים למען העיוורים בעולם.
דר' לודוויג כהן נפטר ב- 22 באפריל 1962, ברוטרדם, הולנד, בן 85. נשוב לנתניה.
מצאתי במספר קטעי עיתונות, ובמספר אתרים באינטרנט, שהרוח הפעילה מאחורי הקמת הספרייה לעיוורים בנתניה הייתה גב' חיה בם ( Chaja Böhm ) ומתנדבות חברות נוספות: Elfriede Schönfeld ו- הגב' Grünthal. משפחת בם הייתה מוותיקי נתניה.
כשעברנו דירה מרח' גורדון 7 בנתניה, לשדרת ח"ן 5, ביתם של משפחת רופא השיניים הנס בם היה ממש בשכנות לנו ברח' ירושלים.
בית משפחת בם ברחוב ירושלים 4 בנתניה
"חיה בֶּם (1913–1986) הייתה מייסדת הספרייה הראשונה בישראל לעיוורים: "הספרייה המרכזית לעיוורים כבדי ראייה ומוגבלים", והמנהלת הראשונה של הספרייה מיום הקמתה ועד לשנת 1977. לגברת בם הוענק תואר יקירת העיר נתניה לשנת 1976 וכן עיטור "אות הנשיא למתנדב".
ראש העיר נתניה, אברהם בר מנחם, מעניק לחיה בם את את עיטור 'יקירת העיר נתניה' בטקס בשנת 1976
חיה בם נולדה בירושלים בשם: חיה משיוף, בירושלים, דור שישי לרבי שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד ודור חמישי בארץ. היא הייתה בת הזקונים בין שבעת ילדי משפחתה. כשהייתה בת שלוש, נהרג אביה בתאונה, וגם שניים משלושת אחיה נפטרו בצעירותם. אימה נסעה לארצות הברית עם האח הבכור, כדי לפרנס משם את המשפחה ושלוש האחיות ששרדו, נשארו בארץ כשהאחות הגדולה מגדלת את שתי אחיותיה הצעירות.
כנערה הייתה חיה בם חברה ב'הגנה', והשתתפה בפעולות המחתרת במאורעות תרפ"ט.
בשנת 1936 היא נישאה לדר' הנס בם, שעלה באותה שנה לארץ ישראל מגרמניה והיה לרופא השיניים הראשון של נתניה. חיה בם עברה לנתניה בעקבות בעלה.
בקשת ההתאזרחות בארץ ישראל של חיה והנס בם
'ההגנה' הפיקה תועלת מרובה מהמידע שבם הוציאה ממטופליו הבריטים של בעלה. גם אנשי 'ההגנה' עצמם, כמו גם חברי ''אצ"ל' ו-'לח"י' טופלו כולם במרפאת השיניים של דר' בם.
דר' הנס בם - 1945 (צילום: ש. מזאה)
לאחר קום המדינה שימשה בם כמורה מתנדבת לעברית במוסדות 'ויצ"ו'.
בנה הצעיר, רענן בם נשוי למדענית לאה בם. הספרייה לעיוורים
כאמור, בשנת 1951 הגיע דר' לודוויג כהן, בפעם הראשונה לישראל. כפי שכתבנו בתחילת הרשימה, הוא המליץ, בין השאר, על הקמת ספרייה לעיוורים וכבדי ראיה. במהלך ביקורו בארץ, הוא ביקר קבוצת חברים יהודים יוצאי גרמניה שגרו בנתניה וסיפר להם על המלצותיו למשרד הביטחון. בן החברים היו גם בני הזוג בם. חיה בם החליטה לפעול על פי המלצותיו. היא ארגנה קבוצה של מתנדבים מקרב אותם "ייקים" תושבי נתניה, לרבות כל משפחתה: בעלה ושני ילדיה. יחד הם החלו, בעזרת סרגלי העתקה מתאימים שדר' כהן שלח להם מהולנד, בלימוד כתיבת ברייל והעתקת ספרים לשפה זו.
כך הוקמה בשנת 1951 הספרייה לעיוורים בנתניה, שהחלה במספר מצומצם מאוד של ספרים בודדים, שהועתקו על ידי בם, משפחתה וחבריה. משכנה הראשון היה במרתף ביתה הפרטי של משפחת בם. אט אט התפתחה הפעילות והספרייה גדלה הן בהיקף החומר והן בגיוונו.
משהגיעה מכונת ההעתקה הראשונה לכתב ברייל, בנוסף לסרגלים המיושנים, הפך הבעל, ד"ר הנס בם, לפעיל העיקרי בהעתקת הספרים לכתב ברייל. בשנת 1955 קיבלה הספרייה לראשונה משכן נפרד משלה, גם הוא בנתניה.
בם ניהלה את הספרייה לעיוורים במשך 27 שנים, עד 1977, והביאה אותה להישגים ברמה בינלאומית. רבים באו ללמוד ממנה. הספרייה זכתה לביקורים ולתמיכות של אישים ומוסדות רבים. במסגרת זו נפגשה בם גם עם הלן קלר בעת ביקורה בארץ.
ראש הממשלה יצחק רבין בביקור בספרייה לעיוורים בנתניה,
שומע הסברים מחיה בם, מנהלת הספרייה.
נפגשתי עם בנם של הנס וחיה בם, רענן בם, והוא פתח לנו צוהר לעולם שנעלם.
רענן בם, בביתו בבת ים - יוני 2021 (צילום: אבי עורי)
רענן נולד בשנת 1945 בפתח-תקווה. הוא נשוי ללאה קירשנבאום-בם, ד"ר לפיסיקה. הם הכירו בתנועת הצופים. רענן מספר שאביו דר' הנס בם עלה לישראל בשנת 1936 כרופא שיניים שסיים את לימודיו בברלין. תחילה התגורר במלון 'גל-ים' ברחוב דיזינגוף בנתניה.
בהמשך בנה את ביתו (שכלל מרפאת שיניים ומרתף ששימש סליק ל'הגנה') ברחוב ירושלים 4. סבו של רענן, הרופא היינריך COHN (האב שינה את שם המשפחה לבם) גם התיישב בנתניה.
דר' הנס בם
רענן זוכר את ידידי הוריו שגויסו לטובת הפעילות בספריית העיוורים: פוזנר, ורנר, גרינטל ועוד. אביו היה רופא השיניים של בתי הספר בנתניה, ובדק את השיניים של תלמידי נתניה בדומה לרופאים כלליים שסקרו את בריאותם של התלמידים.
מאמרה של אסתר קל (1930 - 2018) בעיתון 'הארץ' שהתריע על הכוונה לסגור את הספרייה לעיוורים.
הספרייה לא נסגרה בזכות פעילותם של מנהל הספרייה אורי כהן, עיוור נכה צה"ל ואחרים,
והמשיכה להתפתח ולשדרג את האמצעים הטכנולוגיים, עברה 'מהפכה' ונכנסה לעידן הדיגיטלי,
כולל אתר אינטרנט הנגיש לכולם.
במהלך פגישתנו, שלף רענן הפתעה: שיר שכתב קרוב משפחה של ד"ר בם: המשורר יצחק עקביהו (האנס יעקובוביץ):
יצחק עקביהו (1913 – 1999) היה משורר עברי, מתרגם ועורך.
הוא נולד בשנת 1913, בעיר ברסלאו שהייתה אז שייכת לגרמניה, ונקראת היום: וורוצלב תחת ריבונות בפולין. הוא נפטר בשנת 1999 בישראל.
הוא היה בין עשרות הסופרים ואנשי הרוח, שנענו לקריאתו של אבא חושי, ראש עיריית חיפה, לבוא ולהתיישב בעיר, ובראשית שנות החמישים קבע את מושבו בחיפה. שיריו העבריים הראשונים נתפרסמו אצל המשורר והעורך יצחק למדן, בכתב העת שלו "גיליונות", בשנת 1949. מאז פרסם ספרי תרגום עיון ושירה.
יצחק עקביהו תרגם גם שירים בודדים של משוררי העולם הגדולים, שלא כונסו בספר.
אוניברסיטת בר-אילן קבעה פרס דו שנתי, למפעל חיים בתחומי השירה וביקורת השירה, על שמו של יצחק עקביהו, סכום הפרס הוא כמה עשרות אלפי שקלים. בין הזוכים בפרס ע"ש עקביהו בשנים האחרונות נמנים: עליזה גרינברג, דן מירון, זיוה שמיר, נעמי שמר, דליה רביקוביץ' ואחרים.
בסוף המפגש המרתק שלנו, רענן שולף עמוד מתוך לוח שנה. ראו את נבואת הסופר והמדינאי היהודי בריטי בנימין ד'ישראלי או בנג'מין ד'יזראלי הוא הרוזן ה-1 מביקונספילד, שהודפס על לוח שנה מ- 30 באוקטובר 1935:
Comments