יום השיבה הביתה מהשבי המצרי 19.11.1973

יום שני, 19 בנובמבר 1973. 40 יום לאחר שנשביתי ליד מעוז 'חיזיון' ביום הרביעי של מלחמת יום הכיפורים, 26 יום לאחר הפסקת האש, התעוררנו לעוד בוקר בשבי המצרי כול אחד בתאו בבית הכלא עבאסייה בקהיר. ידענו כבר שמסוף השבוע המצרים החלו להחזיר לארץ פצועים וחולים מבין השבויים. הורידו קבוצת שבויים גדולה לחצר הכלא, חילקו לחמניות, נדמה לי, ומים. בחצר הכלא על הקירות הפנימיים מעלינו, התנוססו שני ציורי ענק של נאצר ושל סאדאת. לא קשרו את ידינו ולא כיסו את עינינו. מישהו הגיע והחל להקריא שמות. אני ביניהם. זהו. חוזרים הביתה. לא יכולתי לאכול ומסרתי את הלחמנייה או הפיתה לדני מן, חבר ורופא מהמחזור שלי בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. הבטחתי לו שמיד עם נחיתתי אתקשר לדינה אשתו ולהוריו. את הקבוצה הקטנה, בין 15 ל- 20 איש, בודדו מהשאר והתחלנו לצעוד לעבר בניין אחר בכלא הגדול. שם התבקשנו להשליך את בגדי הכלא ולהחליפם בבגדים מתוצרת סין בצבע חאקי בהיר. כפכפי גומי לרגלינו. גלחו אותנו ונעמדנו בפינת הכלא. התרגשות אדירה. שורות של שבויים ישראלים בשתי קומות מעלינו, ביניהם אני מזהה עוד חבר מהמחזור באוניברסיטה: קובי שניידרמן. לפתע ניגש אלי הכירורג דר' מוחמד רידא גוהר. הוא אמנם לא טיפל בי אך ביקרני בתאי והתיידדנו.

הוא התקרב אלי ולחש באוזני שני דברים: ידעתי שיש ביניכם "מתחזים לחולים" (דני מן), אך זרמתי עם זה. וכן, עוד תראה, שהשלום אכן יגיע. לימים, לאחר ביקור אנואר סאדאת בארץ, שהגיע לישראל ב... 19 בנובמבר 1977, בדיוק 4 שנים לאחר יום השחרור שלי מהשבי, צורפתי למשלחות חיפוש נעדרים של צה"ל באיסמעיליה. שם נפגשתי, בשנת 1978, עם מוחמד רידא הטוב.

דר' רידא ואני באיסמעיליה 1978

עוד אני מסתודד עמו, אני רואה ליד ברזייה המצויה באמצע המגרש הענקי בין קירות הכלא, את אריה לינדנר, עוד חבר מכיתתי מהפקולטה לרפואה. עזבתי את קבוצתי והתחלתי לצעוד לעברו. צעקות רבות נשמעו מצד השומרים ואף מצד הישראלים. התעלמתי וצעדתי לעברו. התקרבתי וקראתי לעברו: "אריה, זה אבי!!". הוא נדהם. לימים סיפר לי ששמע מהחובש שלי מהמעוז, באחת ההפסקות בין החקירות, שנהרגתי! ואז זינקו עלי מספר שומרים מצרים והחזירו אותי לקבוצתי. צעדנו לקראת אוטובוס. דר' מוחמד רידא נפרד ממני. קיבלנו כיסויי עיניים, והנסיעה לכיוון נמל התעופה הבינלאומי של קהיר החלה. כשהגענו לארץ, לא השבתי את הכיסוי והוא שמור עמי עד היום.

השבוע בביתי עם כיסוי העיניים ממצרים (צילום: אפרת אשל 'ישראל היום')

העלייה למטוס הצלב האדום לוותה בדפיקות לב מהירות. התיישבנו. בין השבים עמי זיהיתי מספר לוחמים. נציג הצלב האדום רשם את שמותינו. הטיסה מעט התארכה כי המסלול לא היה ישר מקהיר ללוד, אלא טיסה לעבר קפריסין ואז שברנו ללוד. נדמה לי שראינו את הפירמידות מהאוויר.

המטוס השווייצרי שהטיס את השבויים הישראלים מקהיר לארץ לאחר הנחיתה בנמל התעופה לוד החל סיפור חדש. תחילה עלו למטוס סגן קרפ"ר, דר' (לימים פרופ') לחיים נגן, ועמו מר"פ מרכז, דר' שאלתיאל קבילי שהיה ממורי לרפואה פנימית במחלקתו של פרופ' עזרה זוהר, וכן רופא בסיס חיל האוויר. את לחיים נגן פגשתי ממש לפני הירידה לשירות המילואים בסיני בתחילת חודש ספטמבר 1973. הוא ישב בבסיס חר"פ - קרפ"ר בתל השומר. ביקשתי לתאם עמו את שירותי הצבאי כעתודאי, לאחר שנשוב משירות המילואים שהיה אמור להסתיים למחרת יום הכיפורים... הוא עיין אז בתיקי, מודד אותי למעלה למטה: לבשתי מכנסיים קצרים, גופיית T- SHIRT וסנדלים, כי החיול עצמו נעשה מאוחר יותר בבאר שבע. לאחר כמה שניות אמר: "אני רואה שעברת קורס צניחה ב - 1969, אז תתייצב אצלי שתשובו מהשירות בתעלת סואץ בעוד חודש, ואציב אותך בכול יחידה מוצנחת שתרצה...".

עיניו של נגן חיפשו אותי במטוס הצלב האדום, ולא מצאו אותי. ואז שאל: "מי זה אבי עורי?" הרמתי את ידי. ואז שאל בקול רם: "אתה עדיין מעוניין להתגייס לצנחנים?". כולם פרצו בצחוק אדיר. גם אני. במצבי הירוד, וכפדוי שבי, יכולתי לחשוב רק על דבר אחד: השיבה הביתה. ירדנו מהמטוס, ובעודי על כבש המטוס, רץ לעברי לפתע אחיו של דני מן שעמד ליד המדרגות, ומיד מסרתי לו שנפרדתי לפני כשעה מדני ושלומו טוב.

אחיו של דני מן ניגש אלי ולוחץ את ידי. בפתח המטוס דר' לחיים נגן (צילום: אלי תבור 'העולם הזה') חיפשתי את בני משפחתי בקהל, אך לא מצאתי אף אחד. עברנו לאוטובוס קטן שהסיענו לבסיס חיל האוויר בלוד. לאוטובוס עלה קצין וחילק חוברת. עיינו בה.

עמודים מתוך החוברת שחולקה לנו במטוס כעבור כמה דקות כבר החלו לאיים עלינו, עם ציטוטים מתוך חוק השיפוט הצבאי, על מסירת ידיעות לאויב...

מתוך החוברת שחולקה לנו: חוק השיפוט הצבאי, על מסירת ידיעות לגורמים לא מוסמכים...

בבסיס חיל האוויר עברנו בדיקות רפואיות ורחצה. זרקו לעברנו "ביציד שמפו" כדי לחפוף את הקרחות שלנו... ומיד חיול מחדש! לא ייאמן. נתנו לנו מדים הגדולים ממידתנו עשרת מונים! אף אחד לא חשב ולא לקח בחשבון שבכלא המצרי איבדנו קילוגרמים רבים ממשקלנו.

'התשאול' הראשוני בבסיס חיל האוויר (צילום: אלי תבור 'העולם הזה') ואז החל שלב החקירות. מישהו בשם אבן, או הר אבן, הציג עצמו כמח"ט לשעבר של החטיבה הירושלמית. הוא היה נוקשה ולא נעים, ודרש ממני לומר מי מהלוחמים במעוז שלי 'חיזיון' חי - ומי לא. מכיוון שהגעתי למעוז כשלושת רבעי שעה לפני פרוץ המלחמה, לא הכרתי שם איש ולכן כמובן שלא יכולתי לענות לו על השאלה. זה עורר את זעמו. לימים, לאחר מלחמת לבנון הראשונה, התמניתי ל"רופא קולט פדויי שבי", ותיקנתי את 'קבלת הפנים הראשונית' לפדויי שבי והכנסתי מודל "קבלת שבויים" אמפאטי, רגוע ומתחשב, בניגוד לקבלת הפנים שלנו ב- 1973.

לאחר שהגענו לאולם בבסיס, הצמידו לכול פדוי שבי קצינת ח"ן.

קיבלנו פרחים, ו"חיבוק" מאשת נשיא המדינה, נינה קציר.

נינה קציר, רעייתו של נשיא המדינה ואני

מרימים כוס רגע לפני הנסיעה הביתה (צילום: אלי תבור 'העולם הזה') אלי תבור, כתב לענייני ביטחון של "העולם הזה" צילם אותי כול הזמן ופרסם כעבור יומיים כתבה על השעות הראשונות שלי בישראל.

הכתבה של אלי תבור ב'העולם הזה' - גליון 1890 21 בנובמבר 1973

בדיעבד התברר לי שלא אפשרו לבני משפחה להגיע ללוד, למרות שהיו כאלה עם 'קשרים' שהצליחו להסתנן, כפי שמעידים הסרטים והתמונות שצולמו בנמל התעופה. הקצינה שליוותה אותי ואני נכנסנו למונית שלקחה אותנו לבקשתי לדירתנו ברמת אביב. במונית היה עמי שבוי נוסף שגם אותו צילם וכתב עליו אלי תבור: הרוקח דר' מיקי זייפה, ששרת כקצין קישור לאו"ם באחד מבסיסי האו"ם בתעלה. תחילה הורידו אותו ואח"כ המשכנו לרחוב אנדרסן 7, שם הספקתי להתגורר זמן קצר עם קרין אשתי הטרייה מזה חצי שנה לפני שיצאתי לשירות המילואים שהתארך... לחצתי על פעמון דירתנו... ואין תשובה. אף אחד לא בבית, איש לא מחכה לי! ואז ירד מישהו מהשכנים ואמר שקרין נמצאת בבית הורי בנתניה. חזרתי למונית והמשכנו לנתניה. כשהתקרבנו לדירת הורי בשדרות ח"ן 5, הכיכר המתה מהמון אנשים. החושך החל לרדת, אך זיהיתי את קרין מרחוק. ביקשתי לעצור לידה. קרין הכניסה את ראשה. זיהתה אותי כמובן למרות ראשי המגולח והקילוגרמים הרבים שאיבדתי בשבי. יצאתי מהמונית. נשימתי נעתקה. התחבקנו ונכנסנו לקול תשואות הקהל.

קרין ואני בדירת הורי בנתניה, על רקע פוסטר שהכין אחי בני. (צילום: אלי תבור 'העולם הזה') המפגש עם הורי, סבתי ואחי, היה כמובן מרגש ביותר.

אני עם משפחתי דקות לאחר שהגעתי לנתניה: (מימין לשמאל) אחי בני, אמי אממה, אני, סבתי אולגה לוין, רעייתי קרין ואבי ישראל (צילום: אלי תבור 'העולם הזה')

כמות האנשים שבאו לראות אותי אילצה אותי ואת קרין לעבור לדירת סבתי שהתגוררה בסמוך, להתבודד ולנוח מלחץ האנשים סביב. יומיים היינו בבית וביום השלישי התייצבתי במלון 'מבטחים' בזיכרון יעקוב להמשך החקירות, אך זהו כבר סיפור אחר.

בנתניה, לאחר כמה ימי התאוששות (צילום: רחל הירש 'הארץ')