הרהורים על שבויים וחטופים בצל מלחמת אוקטובר 2023

לפני שאתאר את מחשבותיי על מלחמה ושבי, אביא את שירה של המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון : למרות סבל פיזי, הנפש נשארת חופשית.

No Rack Can Torture Me ( by Emily Dickinson, 1830 – 1886)

"No Rack can torture me

My Soul at Liberty

Behind this mortal Bone

There knits a bolder One

You cannot prick with saw

Nor pierce with Scimitar

Two Bodies therefore be

Bind One The Other fly

The Eagle of his Nest

No easier divest

And gain the Sky

Than mayest Thou

Except Thyself may be

Thine Enemy

Captivity is Consciousness

So’s Liberty ".

זיכרונות ישנים: זכורות לי הכתבות מתקופת ילדותי על עשרת האזרחים השבויים ששבו שבורים ורצוצים מסוריה. רק אחד היה יכול לדבר ולתאר ליחזקאל המאירי את חוויותיו. סרטים כמו "הגשר על נהר קוואי " או " מלך עכברוש", השפיעו עלי עמוקות. ספרים כגון: "בכבלי השבי" מאת שלמה סלודש (עם עובד, תש"ו) , "בריחתי מן השבי" מאת פ. יורדן (תרגם משה בסוק, הקיבוץ המאוחד, תש"ה), "מן השבי הגרמני" מאת שמעון הכהן (עם עובד, תש"ג), "חומות קולדיץ" מאת פטריק ריד (הוצאת מ. מזרחי, תרגם ג. יקב, 1961), ו- "מבין החומות" מאת אסיר עברי (הקיבוץ המאוחד, תש"ב), העמיקו את ידיעותיי והבנתי על חוויות השבי.

כסטודנט לרפואה בסוף שנת הלימודים הראשונה, בתקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, מאי – יוני 1967 ובעת המלחמה, התנדבתי בקיבוץ כפר הנשיא, ובדרך לשם עמדתי בצומת ראש פינה וצפיתי בהובלת שבויים סורים ואחרים, כפותי ידיים ומכוסי עיניים לאוטובוסים.

בהיותי סטודנט לרפואה אושפזו פדויי השבי שלנו ממלחמת ההתשה בתל השומר. ראיתי את נחיתת המסוק שהביא אותם, ואף ביקרתי אותם בעת אשפוזם.

לאחר מלחמת יום כיפור, כשחזרנו מהשבי המצרי, (נובמבר 1973), נשלחנו, שבעת הרופאים שהיינו שבויים במצרים, לארצות שונות, במאמצים לברר מה מצבם של שבויינו בסוריה. לקראת הנסיעה ביקרנו בכלא מגידו ושוחחנו עם שבוי – רופא סורי.

במהלך מלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982, מוניתי על ידי הקרפ"ר דאז להצטרף לענף רפואה כקצין קליטת פדויי שבי. לרגל המאורע המשמח הועליתי לדרגת רס"ן/מ – גאה בדרגתי זו (המעטרת את מדיי הוירטואליים) גם היום, 2023 . מדוע בחרו דווקא בי מבין שבעת הרופאים שהיו בשבי במצרים ב-1973 ועוד רופא אחד שחזר מהשבי בסוריה? היו עוד פדויי שבי שלמדו רפואה לאחר השבי והשחרור מצה"ל – אז למה דווקא אני? אולי בשל העובדות האלה: אני פדוי שבי ממלחמת יום כיפור, מומחה לרפואה שיקומית, הרואה את האדם בכללותו. פרסמתי מעל דפי מגזין "הרפואה" סקירה על התוצאות המאוחרות – גופניות ונפשיות – של השהייה בשבי ו"גויסתי" ללמד/להרצות כמה נושאים הקשורים להישרדות ושבי במסגרת קורסי שבי בכמה חיילות ויחידות צה"ליות, כמו שנאמר: אֵין-הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מַכֶּה אֶת יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹרֵא לָהֶם רְפוּאָה תְּחִלָּה (מגילה יג).

וכך השתתפתי ב"קליטה" ראשונית של שלושת מחזורי השבויים ממלחמת לבנון הראשונה: החילופים התקיימו בבסיס חיל הים בחיפה, בקוניטרה שברמת הגולן ובג'נבה. בצוות נכללו גם פסיכיאטר, רופא משפטי, ועמנו צוות אכ"א, ביטחון שדה ועוד. כתבתי מסקנות כמו האחרים, השתתפתי בכמה כינוסים, וכל הפק"ל שחיברנו לקליטת שבוי נמצא בביתי. ליוויתי את תהליך שיקומם והחלמתם כמובן גם בימים שלאחר מכן במתקנים שונים שיועדו לכך. ניסיתי – ונדמה שגם הצלחתי – ליישם המלצותיי מרגע ההחזרה דרך התהליך הטיפולי/שיקומי שעברו לאחר מכן, כדי שלא יחזרו על השגיאות שחווינו על בשרנו, כל השבויים ממלחמת יום הכיפורים ב-1973.

ב-1982 התאשפזו אצלי במרכז השיקום בתל-השומר, גם שני שבויים סורים משותקים שנאספו על ידי צה"ל, והוחלט לשקמם אצלנו.

ב-1991 התבקשתי על ידי פרופ' זהבה סולומון להצטרף לצוות החוקרים – בתחילה ממדור ברה"ן (חר"פ) ואחר כך מאוניברסיטת תל-אביב. מאז אני מעורב במחקרים על תוצאות מאוחרות של השבי (1991 ועד היום).

בעת מלחמת הבלקן נפלו בשבי שני טייסים צרפתיים. הצרפתים פנו למשרד הביטחון, ושם יזמו פגישת עבודה שבה השתתפו הנספח הצבאי הצרפתי בארץ, ד"ר איתמר ברנע (טייס פדוי שבי מסוריה ופסיכולוג) ואנוכי – עם חזרתם של הטייסים לארצם. זאת יש לדעת: הסרבים השובים היו נוראיים...

לפני שנים מספר נקראתי לקרפ"ר (קצין רפואה ראשי) ד"ר נחמן אש לישיבה עם ראש ברה"ן וענף רפואה כדי לדון בנוהלי קליטת גלעד שליט.

במשך שש שנים בשנות ה- 2000 הייתי חבר בצוות רפואי של ארגון הגג של ה-VETERANS העולמי (לפי מינוי מטעם "צוות", ארגון נכי צה"ל ואגף השיקום/משרד הביטחון), ולמעשה הפעילים בוועדה הם רק האירופים. האמריקנים אינם חברים בארגון העולמי ויש להם ארגון משלהם, ובמסגרת זו חיברתי וערכתי נהלים הקשורים למעקב ארוך טווח אחר נכים ופדויי שבי, נהלים שהתקבלו והוכרו באסיפה העולמית שלהם.

1973: מלחמת יום כיפור – זיכרון אישי

המקום: מעוז "חיזיון" (גשר הפירדאן) בתעלת סואץ, הצפוני שבמעוזי קו בר-לב בגזרה המרכזית בקילומטר ה-68 של התעלה, מצפון לאיסמעיליה. מעוז "חיזיון" אויש ב-20 חיילי החטיבה הירושלמית. מפקד המעוז, סרן אחירם (רמי) ברעלי נפצע שעתיים לאחר תחילת הלחימה. רופא המעוז: אני, קר"פ אבי עורי, בן 25. הגעתי מטסה למעוז חיזיון בשעה 12.30 בשבת 6 באוקטובר, היום האחרון בחודש המילואים שלי, לפי בקשת המח"ט אמנון רשף והרופא החטיבתי, ד"ר דורון מיזל. סיימתי את שירות המילואים באותו יום והסכמתי להתנדב לעוד יום שירות עקב הכוננות שהוכרזה עוד ביום חמישי (כוננות ליום קרב או משהו דומה). המלחמה החלה ב-13:45. נאלצתי לקטוע את ידו השמאלית של סרן ברעלי קרוב מאוד לבית השחי בגלל ריסוק היד מטיל שנורה עליו בהמטירו אש על סירות המצרים שצלחו את התעלה. שעות מספר לאחר הקטיעה, בבונקר מתחת לפני האדמה, ביקש הפצוע להסיר את השעון שלוחץ על פרק ידו. אמרתי לו שאין שם שעון וגם אין שם יד. כאבי הרפאים הופיעו באותו זמן. כאבים קשים מקומיים הופיעו בעת שלא היה בהשפעת המורפיום. סרן ברעלי דרש ממני כמה פעמים להמיתו בגלל סבלו הרב ומצבו הנואש, אך סרבתי. הוא נהרג ביום שני בלילה מאש להביור ומשאיפת עשן אפור. מתוך 21 אנשי המעוז נפלנו בשבי המצרי 8 בלבד. רוב הלוחמים נורו בעת שיצאו מהמעוז, בתקווה לברוח לעבר כוחותינו.

רונן ברגמן וגיל מלצר כתבו בספרם: "ב-07.50 החל פיקוד הדרום במתקפתו. כעבור שעתיים וחצי, כשהתפתחות הקרב נראתה חיובית קיבל ברן [מפקד האוגדה האלוף אברהם אדן – א"מ] פקודה לתפוס את הגשרים שהקימו המצרים בגזרתו. בשעה 10.30 הורה גורודיש לשרון להוביל את אוגדתו דרומה על-מנת לתקוף את הארמיה השלישית מצפון, אלא שאז החלו הכוחות של ברן להיתקל באש כבדה בגזרת גשר אל-פירדאן (מעוז 'חיזיון') ונאלצו לסגת כשהם סובלים מאבדות כבדות. פעמים (פעם בשעה 10.30 ופעם בשעה 13.30) תקפה האוגדה של ברן בצורה לא מתואמת ופעמים נאלצו לסגת במחיר כבד...".

למען האמת, לצה"ל היו באותו יום בסיני 36 גדודי שריון מלבד גדודי חי"ר, ארטילריה והנדסה קרבית. לאוגדת ברן היו 8 גדודי שריון. לשאלה מדוע הוטל על פחות מרבע מהכוח המשוריין שהיה בצה"ל להשתתף במהלך הכרעה אין ברגמן ומלצר מתייחסים כלל כי אז היה עליהם לבקר את תכנית מהלך ההכרעה שאושרה על ידי הרמטכ"ל דוד אלעזר והרמטכ"ל לשעבר יצחק רבין, שהשתתף באישור התכניות במוצב הפיקוד באום חשיבה.

אֲשֶׁר-נִלְחַם אָבִי עֲלֵיכֶם וַיַּשְׁלֵךְ אֶת-נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד (שׁוֹפְטִים ט יז)].

ניתוח תכנית המבצע מלמד, שלא היה לצה"ל שום סיכוי להשיג את משימתו ב-8 באוקטובר, כי הוא תקף ביום וביומיים הראשונים של המלחמה התברר שביום נטרלו המצרים בעזרת טילים את השריון ואת חיל האוויר של ישראל. "ב-7 באוקטובר ביטא זאת מפקד האוגדה אריאל שרון בתשדורת למפקד החזית שמואל גורודיש. שרון הציע לתקוף בלילה בעזרת חי"ר וליצור פרוזדורים לשריון ולחי"ר. אלעזר התעלם מהצעתו של שרון. אבל אפילו לא כל שמונת הגדודים תקפו אלא גדוד אחד בלבד, גדוד מילואים בפיקודו של עו"ד חיים עדיני, שרץ אז לראשות עיריית הרצלייה. היה זה גדוד בלתי אורגני באוגדה שגויס לאחר פרוץ המלחמה וקבל ציוד לקוי במחסני החירום בסיני. רק הגדוד הזה תקף בבוקר את הארמיה המצרית השנייה שהיו בה חמש דיוויזיות. במצב עניינים זה ברור שלא היה לצה"ל שום סיכוי להשיג את משימתו.

כדי להוסיף חטא על פשע, בצהריים נשלח להתאבדות לאותה גזרת לחימה, וללא כל טעם צבאי, גדודו של אסף יגורי. רוב החיילי הגדוד נהרגו או נפלו בשבי. גם הגדוד של עדיני וגם הגדוד של יגורי לא קיבלו שום סיוע, אווירי או ארטילרי וצה"ל לא שלח כוחות לחלץ אותם כשחוסלו על-ידי המצרים. ראיינתי גם את עדיני וגם את יגורי (שנפטר בינתיים) והם לא רק אשרו את הפרטים אלא גם בקרו בחריפות את תפקודם של מפקד האוגדה ברן, מפקד החזית גורודיש והרמטכ"ל דדו".

(ברגמן ומלצר: מלחמת יום כיפור, זמן אמת. ספרי חמד וידיעות אחרונות, 2003).

לסיום:

כמה מילים על שני מטופלים שלי.

שניהם נפגשו במחלקת השיקום. שניהם באו מאותה עיר שדה בארץ אך לשניהם רקע ומוצא כול כך שונה. שניהם עזבו את ארץ מוצאם והגיעו לארץ. שניהם עברו גיהינום בסודן. שניהם נחלצו משבי או מאסר אכזרי בסודן והגיעו לארץ . סיפור חייהם מצמרר. לשניהם סיפור רפואי ארוך ומפותל שהביאם לאשפוז שיקומי עקב נכותם החדשה. שניהם מדגימים היטב כיצד סיפור ישן משפחתי-חברתי קשה, שורת מחלות רקע, שהייה בשבי נוקשה ואכזרי והופעת נכות חדשה, מהווים אתגר שיקומי אמיתי, מסובך ולא שגרתי. שניהם מדגימים שוב שהשיקום הרפואי המודרני חייב לזרום במישור משפחתי, חברתי, מקצועי, רפואי-גופני ונפשי כאחד.

שניהם ילידי שנות הששים. שניהם נראים מבוגרים מכפי גילם. תולדות חייהם מעידים על האצת הזדקנותם.

האחד - יליד מדינה אירופית מסודרת ושלווה. עקב סיפור משפחתי קשה, עזב את ביתו, והתגייס בצרפת ללגיון הזרים. הוא יודע את תולדות הלגיון שנוסד בשנת 1831 כחלק מהצבא הצרפתי. הוא סיפר לי על הטירונות הקשה בקורסיקה, על התהליך הקשה בו מחשלים את המתגייסים ליחידת עלית. כתובות הקעקע החקוקים בו מספרים את סיפור הגדוד המוצנח שלו. המלחמה בצ'אד מתוארת על ידו ברמזים בלבד. מלחמה מלוכלכת. אמר ולא יסף. יש מלחמות נקיות, שאלתי? עוד טראומה נוספה לו. לימים נשלח גדודו לסודן לקחת חלק במלחמות הבלתי פוסקות שם. לילה אחד נפל בשבי עם עוד שנים מחבריו לסיור. ארבעה חודשים קשים מנשוא. עקירת שיניים, ציפורניים, מכות חשמל. לבסוף שכנעו חיילי הלגיון את אחד השומרים לאפשר להם לברוח תמורת חבילת סיגריות נכבדה. לילה אחד הוא העלים עין, ואפשר לשלושת החיילים לברוח למדבר. שבועיים ויותר נדדו בלילות והתחבאו בימים שהם ניזונים מנחשים ושאר זוחלים. מים אגרו בלילה בשקית ניילון מטל שנאגר. הסיפור שוטף והמספר מחייך. טראומה ועוד טראומה. סיפורו הרפואי ב- 15 השנים האחרונות כולל מחלת הסרטן, מחלה נאורולוגית ומחלת כבד. אך כולם היו בשליטה מסוימת עד שהופיעה הנכות החדשה. היכן התסמונת הבתר-טראומטית? נראה שהחיוך ושטף הדיבור מחפה על מצוקה פנימית. הוא מספר על קשיי שינה וחלומות קשים. וכעת עליו להתמודד עם נכות חדשה ולשוב לביתו עם נכותו, כשהוא מרותק לכיסא הגלגלים והעולם שוב השתנה מידית. לבסוף שמעו קולות בצרפתית וניצלו ע"י כוח אחר של הלגיון. הם הועברו לבית חולים בצרפת שם שוקמו, ושבו לבתיהם. לימים הכיר ישראלית ועלה לארץ. עבד, הקים משפחה , שגם עברה זעזועים רבים. כמה חבטות קשות יכול לספוג אותו אדם? הצוות השיקומי הרב-מקצועי צריך עתה לנסות ולחבר את מה שניתן לתיקון ולטוות עבורו תכנית שיקומית כוללנית ריאלית לאור עברו, מצבו הכלכלי, ביטוח הבריאות, שרותי הקהילה וקומץ חברי משפחתו וידידיו.

המטופל השני- ממוצא אתיופי. היה פעיל לעליית יהודים משם. הוא נתפס בידי הסודנים ועבר שש שנות גיהינום בכלא. עינויים, בידוד, הרעבה, מכות רצח וחוזר חלילה. הוא מקמץ במלים. השתחרר לדבריו בתיווך הצלב האדום. עם הגיעו לארץ המשיך להיות פעיל בהבאת יהודי ארצו. איבד במהלך חייו שם בני משפחה רבים. גם הסיפור המשפחתי והאישי שלו קשה ומפותל. בדיקות רפואיות שעבר בארץ העלו שסובל ממספר תחלואים כרוניים אליהם לא היה מודע כלל. בין השאר אובחן כסובל ממחלת דם נדירה המחייבת הקזות דם חוזרות. כעת הגיע למחלקת השיקום עקב פגיעה מוחית קשה עקב אותה מחלת דם נדירה. הוא מודע למצבו, יודע לספר על תקופות האימה באתיופיה וסודן. ובכול זאת, אופטימי, ומתכנן את עתידו החדש, קרוב לוודאי כמרותק לכיסא גלגלים ותלוי בזולתו בביצוע פעולות היום-יום.

איכשהו, חשבתי, שסיפור המלחמה והשבי שלי, מתגמד לעומת סבלם של שני המטופלים הללו.