במרכז הרשימה שלי ניצבת דמותה של האמנית הציירת הנתנייתית המנוחה
מרגיט ברצקי שגרה בית לידינו ברחוב שדרת ח"ן בנתניה והייתה,
אפשר לומר, הסלבריטאית הראשונה שהכרתי ואף זכיתי לבקר בדירתה ובסטודיו שלה.
מרגיט ברצקי: פורטרט של ילדה, 1960, ציור שמן ואקריליק.
(מקור: האתר של: ANITA ELOR ב: PINTEREST)
אבל לפני כן, קצת רקע וסיפורים על הרחוב והאישים שהתגוררו בו.
בל"ג בעומר של שנת 1960, עברנו לגור בדירתנו החדשה ברחוב שדרת ח"ן 5 נתניה.
הייתי אז כמעט בן 5 ואני זוכר את העמסת הריהוט ושאר החפצים מדירתנו הקטנה ברחוב גורדון 7 בנתניה, על עגלה רתומה לסוס. אותי הושיבו ליד העגלון, וכך עשיתי את הדרך מרחוב גורדון לשדרת ח"ן, רוכב בפעם הראשונה בחיי על עגלה, מביט על כולם מלמעלה וצורב היטב בזיכרון את החוויה המיוחדת הזו.
הבית החדש, שבנה הקבלן יצחק מאירי, מהקבלנים המובילים בנתניה, שבנה בתים רבים ברחבי העיר, היה בן 3 קומות, שתי כניסות ותשע משפחות.
אנחנו גרנו בקומה הראשונה בכניסה הראשונה בחזית הבניין.
הרחוב היה אז, וגם היום, רחוב קטן ושקט, הרבה בזכות שדרה גדולה שהוקמה במרכז הרחוב, ובעצם זה היה אי גדול ובו גינה עם פרחים ושיחים וגדר רשת נמוכה בכל היקפה.
כשהיינו משחקים כדורגל ברחוב, לא פעם ניתר הכדור לתוך הגינה, ונאלצנו לקפוץ מעל הגדר ולהוציא את הכדור בין השיחים. כששיחקנו מטקות עם כדור גומי או כדור טניס, היה קשה יותר לאתר כדור שניתז לגינה, ואני בטוח שעד היום מונחים שם בין השיחים והפרחים כמה מהכדורים שלנו שחיפשנו אז לשווא.
אבל הרחוב שלנו היה מיוחד לא רק בזכות השדרה, אלא גם בזכות האישים שגרו בו אז, באמצע שנות השישים.
המפורסם שבהם היה ממייסדי העיר נתניה וראש העיר, עובד בן עמ"י ( 1905 – 1988) שהקים גם את העיר אשדוד והיה מבעלי העיתון 'מעריב'. הווילה הענקית שבנה ברחוב, 'תפסה' שני מספרים ברחוב: מספר 7 ומספר 9 והשתרעה בין שדרת ח"ן לרחוב סמילנסקי המקביל מצד מזרח.
עובד בן עמ"י (מקור: ויקפדיה)
הבית היה בנוי במרכזה של גינה ענקית שאירחה מסיבות מסורתיות בימי עצמאות וגם אירועים מיוחדים לכבוד אישים מחו"ל ונסיבות אחרות.
הבית היה מוקף חומה גבוהה לכל אורך הרחוב וגם בחלק הדרומי שהפריד בין הבית שלנו לווילה של בן עמ"י. כמו שהכדורים למיניהם היו מנתרים לשדרה במרכז הרחוב,
כך הם גם ניתרו פעמים רבות לגינה של בן עמ"י, ואז היינו צריכים לטפס על החומה,
להתגנב בשקט ובהסתר ולחפש את הכדור האבוד.
בגינה של הווילה צמוד לרחוב כמעט בפינה הגובלת עם הבית שלנו, צמחו שני עצי פיקוס ענקיים, ששימשו לנו 'מגרש משחקים'. בווילה של בן עמ"י הועסקו כמה עובדים, ביניהם גם גנן, שטיפל וטיפח את כל מרחבי הגינה, וידענו שכאשר הוא עובד בגינה, אסור להיכנס ולשחק על העצים, כי אסור לנו להיכנס לגן. אבל בדרך כלל בשעות אחר הצהריים המאוחרות
הגן היה ריק ויכולנו לשחק ולדמיין את גיבורי הסרטים שצפינו בהצגה יומית בבתי הקולנוע, במיוחד טרזן שהיה קופץ בעזרת חבלים מעץ לעץ, וכך גם אנחנו קפצנו עם חבל שקשרנו בין שני העצים הענקיים שהיו חלקת האלוהים הקטנה שלנו.
הווילה של בן עמ"י (מקור: אתר המורשת של עיריית נתניה)
מול הווילה של בן עמ"י, בשדרת ח"ן מספר 10 גר שלמה גוטהילף (1898 - 1987)
ממקימי היישוב כפר יונה, שהיה גם סגן ראש העיר נתניה וממלא מקומו. גוטהילף גם כן גר בווילה, צנועה וקטנה בהרבה מזו של שכנו מעבר לכביש, ואני זוכר בעיקר את הגינה הקטנה הצמודה למדרכה ובה פרחו פרחי אמנון ותמר בשלל צבעים וריחות משכרים.
בבית השכן למשפחת גוטהילף, בית מספר 8, התגורר שופט הכדורגל הבינלאומי (הראשון בישראל) ראובן פריזנר ( 1916 – 2005 ) שלאחר פרישתו מהשיפוט היה מראשי אגודת הכדורגל 'מכבי נתניה' ומנכ"ל האגודה בתקופת 'תור הזהב' של הקבוצה, שבה זכתה ב- 4 אליפויות הליגה הלאומית (ליגת העל של היום), בגביע המדינה ובתארים נוספים.
ראובן פריזנר
(מקור: אתר מורשת - עיריית נתניה)
הבית בשדרת ח"ן מספר 1, היה בית פינתי בן שתי קומות, וחזיתו פנתה לרחוב ירושלים, ולכן קיבל גם את מספר הבית 8 ברחוב ירושלים.
בקומה השנייה גרה משפחת לבנת – וייס. אב המשפחה אברהם (בונדי) ( 1924 – 2017 ) היה איש עסקים שהקים את קונצרן 'תעבורה' ושלושת בניו: זאב, צביקה ושי מנהלים אותו עד היום.
אברהם (בונדי) לבנת - וייס
(מקור: ויקיפדיה)
כנראה שסבנו, רופא הנשים והמיילד ד"ר צבי לוין, שגר במרחק קצר מאוד מבית לבנת-ברצקי, היה רופא הנשים של הגב' לבנת וברצקי.
אברהם בונדי לבנת החל את הקריירה שלו בתחום התחבורה במוסך בנתניה שם הכיר את עובד בן עמ"י והיה עד מהרה לנהגו האישי. את קורות חייו המרתקים של אברהם 'בונדי' לבנת ז"ל כחבר האצ"ל, כנהג בשיירות לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות וכאיש עסקים מצליח, ניתן לקרוא ב'ויקיפדיה' ובאתרים נוספים ברשת.
מתחת למשפחת וייס – לבנת, התגוררה הציירת והאמנית מרגיט ברצקי.
אינני זוכר כיצד נוצר הקשר בין אימי למרגיט ברצקי, ייתכן שזה החל מהמגורים בשכנות ואולי הכירו בנסיבות אחרות, הידידות נמשכה עד יומה האחרון של מרגיט.
מרגיט ברצקי הייתה אמנית: בעיקר ציירת וגם קצת פסלת בעץ. היא הייתה מוצאת גזרי עצים קטנים בחוף הים, כאלה שהים והמלח חרצו בהם בלא רחם, והייתה מפסלת בהם צורות שונות וגם דיוקנאות.
הנה דוגמא שהייתה תלויה בדירה שלנו ושמרתי אותה כל השנים:
הסטודיו של מרגיט היה בדירתה, ועבורנו כילדים זו הייתה חוויה ענקית להיכנס דרך שער הברזל הקטן לגינתה הקטנה, ומשם דרך המרפסת הגדולה נכנסנו לסטודיו העמוס בציורים, צבעים, כני ציור והכול אפוף ריחות משכרים של צבעים, אווירה שזכינו לחוות בפעם הראשונה.
למרגיט היו שתי בנות גדולות מאיתנו, עליזה ואניטה, כך שאינני זוכר אותן, והיא אהבה ילדים, והייתה מקבלת אותנו תמיד במאור פנים וגם בסוכריות וממתקים ואנחנו נהנינו מכל רגע.
כרטיס ברכה לשנה טובה שציירה מרגיט ברצקי
כמה שנים לאחר מכן התוודענו לצייר נוסף ברחובנו: המהנדס דר' משה חדד, שהסטודיו שלו היה במרתף ביתו בשדרת ח"ן 6. בקיץ של שנת 1965, שימשנו אני ושכני דודי ישראלי, דוגמנים לרגע, בעצם, לשעות ארוכות. במשך כמה ימים היינו מגיעים לסטודיו לבושים באותם מכנסיים וחולצות, יושבים זה ליד זה וראשינו נוטים ונוגעים זה בראשו של זה.
גם כאן האווירה הייתה מושלמת: עירוב של ריחות וציורים, צבעים ומכחולים אווירה בוהמית ממש, ואיזו חוויה נהדרת ומיוחדת לילדים.
אשתו של דר' חדד, הייתה רופאת הנשים דר' מגדה (מגדלנה) לבית גרוס, ילידת הונגריה, והקליניקה שלה הייתה ממוקמת בקומת הקרקע של ביתם, ותמיד נראו בחצר וליד הבית, נשים, חלקן עם עגלות שבאו לרופאה.
עם שני ילדיהם של הזוג חדד: צביקה ואילנה היינו משחקים בשכונה.
נחזור למרגיט ברצקי.
היא נולדה בשנת 1917 בהונגריה ועלתה לישראל בשנת 1935 כציונית שרצתה לפתוח דף חדש בחייה בארץ ישראל. כעבור ארבע שנים הגיעה לנתניה וחייתה בה כל חייה.
עד למלחמת העצמאות מרגיט הייתה עקרת בית.
בתכנייה של אחת מתערוכותיה נכתב ש"המלחמה כנראה עוררה בה את הרצון והצורך לבטא את עצמה בדרך כלשהי, והיא החלה לצייר בלא שלמדה בצורה מסודרת ולאט לאט גיבשה את סגנונה המיוחד".
מאוחר יותר למדה בבית הספר לאמנות 'אבני' בתל אביב, ובין מוריה היו הציירים: יחזקאל שטרייכמן, אביגדור סטימצקי, משה מוקדי, אריה נבון ומרסל ינקו.
מרגיט ברצקי: פינה בחדר, 1957
(מקור: האתר של: ANITA ELOR ב: PINTEREST)
את התערוכה הראשונה שלה קיימה בנתניה בשנת 1957.
העיתון 'על המשמר' מיום: 15 באפריל 1957 דיווח על התערוכה תחת הכותרת:'תערוכת ציור ופיסול בנתניה':
"תערוכת ציור ופיסול נפתחה אתמול בבית הספר 'ביאליק 'בנתניה בעזרת המחלקה לחינוך ותרבות של העירייה. בתערוכה הוצגו ציורי שמן וגואש של הציירת המקומית מרגיט ברצקי ויצירות של הפסל ברונו סימון מעץ, אבן גבס. את ברכת העירייה הביא ראש העיר בן עמי שחזר זה עתה מארה"ב ומסר, כי השיג את כל הסכום הדרוש לבניית המוזיאון בנתניה וכן אוספים אמנותיים רבי ערך".
דר' אויגן קולב ( 1898 – 1959 Kolb Jenő , יליד הונגריה ומניצולי רכבת קסטנר ) שניהל אז את מוזיאון תל אביב, נשא גם הוא דברים. הוא היה מהאישים שעודדו את מרגיט להמשיך ולהתפתח בדרכה החדשה.
מרגיט ברצקי: גן המלך בנתניה.
(מקור: האתר של: ANITA ELOR ב: PINTEREST)
כשעברנו לשדרת ח"ן, כאמור בשנת 1960, מרגיט ברצקי גרה בדירתה לבד. בנותיה עזבו כנראה כבר את הבית, ובעלה לא היה שם. רק שנים מאוחר יותר נודעה לי הטרגדיה המשפחתית שחוותה מרגיט רק שנתיים לפני שהכרנו אותה, אבל כילדים לא יכולנו לחוש כלל את האסון שפקד אותה.
ב – 28 באוקטובר 1958 נסעו בני הזוג מרגיט ומשה (אייזיק) ברצקי עם חבריהם בני הזוג ווייט לבלות בנחל אלכסנדר צפונה לנתניה. בדרך חזרה אירעה תאונת דרכים בה נהרג בעלה של מרגיט, היא סבלה מהלם ובני הזוג ווייט נפצעו קל.
הנהג היה אמנון וייט, בעל בית החולים 'מרפא יצחק' בנתניה, שאת סיפורו תוכלו לקרוא ברשימה כאן בהמשך האתר שלנו.
באחד העיתונים נכתב אז ש"משה ברצקי, כיהן בימי המנדט כמפקד נוטרים, היה בעל מספרה ומכון ליופי. השאיר אישה ושתי בנות, הורים ואחים.
התאונה קיבלה אז כיסוי גדול יחסית בעיתונים היומיים, מכיוון שהייתה תאונת הדרכים הקטלנית הראשונה שאירעה בכביש מס. 2 (כביש החוף) שבעת התאונה עדיין לא נפתח באופן רשמי.
האסון לא שבר את רוח היצירה של מרגיט ברצקי, והיא המשיכה ליצור ולהציג ולהצליח בארץ ובעיקר בחו"ל.
באותם ימים 'גילה' אותה אחד מחשובי המבקרים האמנותיים באותם ימים, דר' י. יפה מרצה באוניברסיטת אמסטרדם ומנהל המוזיאון לאמנות מודרנית שם, שהמליץ להציג את ציוריה בגלריות האנגליות.
וכך, ארבע שנים בלבד לאחר התערוכה הראשונה שלה בנתניה, הציגה מרגיט ברצקי בשנת 1961, תערוכת יחיד בגלריית לינקולן היוקרתית ב- SLAONE ST. 8 בלונדון, שזכתה לסיקור ולפרגון בעיתונות הבריטית.
ההזמנה לתערוכה בגלריית לינקולן בלונדון
בתערוכה שנמשכה חודש ימים הציגה מרגיט 34 ציורי שמן, גואש, צבעי מים ודיו, ששיקפו את עבודותיה בשנתיים וחצי שקדמו לתערוכה, וכולן נתרמו לתערוכה מאוספים פרטיים מבריטניה, ארה"ב, דרום אפריקה וישראל.
ציור שהוצג בתערוכה בלונדון (מקור: תכניית התערוכה. צלם: PETER ESPE) בדברי הפתיחה לתכנייה שהופקה במיוחד לתערוכה, כתב דניס בואן (DENNIS BOWEN) בין השאר: "מרגיט ברצקי נתגלתה לפני 14 שנה על ידי מבקר האמנות הנודע דר' חיים גמזו. היא אמנית ישראלית שהגיעה לציור דרך ההתפתחות העצמית שלה, וראוי לציון שהיא הגיעה לנחישות כזו בציור עם אמונה גדולה והשלמה... סגנון עבודתה מאופיין בהחלטות ספונטניות בלא להיות תלויה במוסכמות או בקונספציות".
מרגיט ברצקי
(מקור: תכניית התערוכה בלונדון. צלם: PETER ESPE)
בהמשך מציין דניס בואן שסגנון עבודתה של מרגיט מזוהה עם סגנון הציור של ממשיכי דרכו של הצייר הידוע ג'ייסון פולוק (1912 – 1956 Jackson Pollock).
תמונות רבות נרכשו על ידי המוזיאון, ואספנים פרטיים מארצות שונות.
העיתון 'על המשמר' המשיך לעקוב אחרי הקריירה של מרגיט ברצקי, לדווח לקוראיו ולפרגן לציירת הנתנייתית.
ב- 18 בפברואר 1965 הופיעה ידיעה תחת הכותרת: 'הצלחה לציירת ישראלית':
"הקריירה האמנותית של הציירת הישראלית מרגיט ברצקי אינה ארוכה יחסית,
אך ב- 8 - 10 השנים שהיא מושכת במכחול, הספיקה להגיע לתוצאות מכובדות ואף לרכוש מעמד עצמאי והוקרה בקרב עמיתיה ואף בעיני הביקורת... בעיר מגוריה, נתניה שימשה תקופה מסוימת מורה לציור בבית הספר, עבודותיה הראשונות העידו לא רק על כישרון,
אלא גם על סגנון ייחודי, על ציור בעל אופי דינאמי, הגם שאפשר היה להבחין בו אלמנטים מופשטים ופיגוראטיביים כאחד.
תחילה ציירה בטכניקות המקובלות – בצבעי מים, בשמן, אך במרוצת הזמן התחילה גם לעסוק בציורי קיר, ברילייפים, שבהם גילתה יכולת רבה, דמיון והבנה עמוקה של העולם בתנועה".
בהמשך סיפרה מרגיט לכתב העיתון שקיבלה בלונדון כמה הזמנות חשובות ליצור רלייפים (relief - תבליט) על מספר בניינים ציבוריים ב- HIGH GATE, ובקרוב היא אמורה ליצור ציור קיר עצום בשביל ה'רויאל בורסה' (ה- STOCK EXCHANGE). לא מצאתי עדות ליצירה הזו.
מעניין אם התבליטים שיצרה אז בלונדון שרדו לאחר שנים רבות כל כך.
כתב 'על המשמר' מספר גם ש"במקביל החלה מרגיט ברצקי לעסוק גם בארכיטקטורה פנימית, ורשמה בלונדון פטנט לריהוט שימושי – אמנותי ומוסרים כי המצאתה זו עוררה עניין בצרפת ובארצות הברית".
מרגיט ברצקי נפטרה בשנת 1970.
כעבור כמה חודשים ב- 5 ביולי 1970 קיימה המחלקה לחינוך ולתרבות בעיריית נתניה תערוכה רטרוספקטיבית למרגיט ברצקי שערב הפתיחה שלו הוקדש גם להתייחדות עם הציירת שהלכה לעולמה.
בהזמנה לתערוכה נכתב בין השאר על התערוכה השלישית שהציגה בגלריית 'רדמרק' בלונדון כשנה לאחר מלחמת ששת הימים: "סדרת הציורים שיקפה פחדים, זעזועים ותקוות ושימשה עדות חיה ומרגשת להתרחשות אז. בג'ואיש רוויו מספטמבר 1968 – נכתב: 'זוהי התערוכה הראשונה על האירועים החדשים בישראל שהגיעה ללונדון. הציורים, אפשר שהם החשובים ביותר שיצאו מישראל המודרנית – בתקופה זו' ".
רשימת הציורים שהוצגו בתערוכה הרטרוספקטיבית
בסיום ההזמנה נכתב:
"מרגיט ברצקי לא הסתפקה במכחול וצבע. חומרי גלם אחרים אשר שותפו בתוצר הסופי, תרמו כוח פראי, אם כי מאוזן ומעודן, לתמונותיה. הן משמשות עדויות חיות למאבקיה הפנימיים הסוערים ומשקפות חוויותיה בתחומים הפוליטיים, הטכנולוגיים והתרבותיים בזמננו".
כמעט 30 שנה לאחר מותה, בשנת 1998, נערכה ב'גלריה על הצוק' בנתניה התערוכה: 'עיניים לאתמול' - מחווה לאמנים שפעלו בנתניה בשנות החמישים (אוצרת ראשית: איריס קריצמן). יצירות של שמונה ציירות וציירים ושלושה פסלים הוצגו בתערוכה, ואחת מהן הייתה מרגיט ברצקי.
בקטלוג שהופק לכבוד התערוכה, כותבות אוצרות התערוכה: נטע אבידר ותמר כשר, שהצייר שלמה דרור יסד יחד עם הפסל יעקב סול את 'החוג לחובבי אמנות' בנתניה, והמפגשים הראשונים של החוג התקיימו בביתה של מרגיט ברצקי. בתערוכה הוצגו ציורי שמן של מרגיט, והאוצרות כותבות שמרגיט "הייתה יצירתית וציירה על מצעים שונים כמו על צלחות, שברי עצים ואפילו על נעליים...". בקטלוג מוצג ציורה: אישה עם פרח שציירה בשנת 1960, שמן על בד, 44X59:
במהלך התחקיר לרשימה, הגעתי לאתר: WWW.PINTEREST.COM
ושם מצאתי את האתר של: אניטה אלור ANITA ELOR, בתה של
מרגיט ברצקי.
אניטה העלתה לאתר שלה כמה עשרות ציורים של אמה, וכמה מהם
משולבים גם כאן ברשימה.
ניסיתי ליצור קשר עם אניטה דרך האתר, כדי לשמוע עוד על אמה,
אך היא עדיין לא ענתה לי.
מרגיט ברצקי: הנכדה איריס, 1969, ציור שמן
(מקור: האתר של: ANITA ELOR ב: PINTEREST)
העיר נתניה ממשיכה להתפתח ולהתרחב, כבישים חדשים נסללים ולצידם רחובות חדשים. מגמה מבורכת של העירייה להנציח ברחובות החדשים אמנים, שחקנים וזמרים בני זמננו שהלכו לעולמם.
לדעתי, כמאמר הביטוי: 'עניי עירך קודמים', ראוי לשלב במגמת ההנצחה המבורכת הזו גם את אמני נתניה שיצרו בעיר והביאו לה כבוד בארץ ובחו"ל.
שלום רב. כותב כאן הנכד של מרגיט. הבן של אניטה ז"ל. מתקן ששם האחות, דניאלה ולא עליזה. כל הכבוד על המחקר המעמיק. אכן הייתה אישה יוצאת דופן, מהסיפורים ששמעתי, נפטרה לפני שנולדתי.
המייל שלי אם תרצה לברר עוד משהו
Tomelor@gmail.com
בברכה רבה