Search
  • אבי ובני

דר' אברהם טוביאס - מורנו האהוב מנתניה

Updated: May 21

בשנות התשעים יצא משרד החינוך בקמפיין תחת הכותרת: "מורה טוב מורה לחיים" שבעיקרו נועד לשפר את תדמיתם של המורים והמורות בישראל, בעיני עצמם ובעיני הציבור. שנים רבות לפני הקמפיין הזה, זכינו בכמה מורים לחיים בשנות לימודנו בבתי הספר היסודיים 'ביאליק' ו'איתמר' ובבית ספר התיכון 'טשרניחובסקי' בנתניה. אחד מהם היה אברהם טוביאס, שלימד ב'טשרניחובסקי' את אבי ספרות ולשון ואת בני פילוסופיה. טוביאס היה איש אשכולות, לפעמים נראה כאילו הוא מרחף בעולמות גבוהים, שוקע במחשבות וברעיונות הרחוקים מאד מהווי ואווירת בית הספר, וגם אחרי עשרות שנות הוראה בבית הספר נראה מעט חריג בקרב ציבור המורים. הקשר המיוחד שלנו עם אברהם טוביאס נוצר גם בזכות עיתון בית הספר 'גיליונות' אותו ערך והוציא לאור במשך שנים רבות, ובו כתבנו הן כתלמידים מן המניין והן כבוגרים, גם שנים לאחר שסיימנו את התיכון. בשנת 1984 ראיין בני את אברהם טוביאס למקומון בנתניה, לרגל צאת ספרו: 'בארצות החיים' בו גולל את קורות חייו של אביו ר' חיים טוביאס שנרצח עם רעייתו באושוויץ. הרשימה שלנו מבוססת על הראיון הזה, על סיפוריהם של רותי (ברנשטיין) וחיים טוביאס, בתו ובנו של אברהם טוביאס שהשלימו את כל הפערים על חייו שלא ידענו וכמובן על הזיכרונות האישיים שלנו מהמורה, האדם והאישיות שזכינו להכיר.

ד"ר אברהם טוביאס (מקור: האלבום המשפחתי) אברהם טוביאס (יש להגות: TOBIAS) נולד בשנת 1913 בעיירה הקטנה כשאנוב, אז חלק מאוסטריה של הקיסר פרנץ יוזף. היום היא שייכת לפולין, בדרום המדינה ממערב לקרקוב בגליציה המערבית, כעשר דקות נסיעה מהעיר אושוויץ... (בין יוני 1940 למרס 1941 הועברו חלק מיהודי אושווינצ'ים לכשאנוב, בה הוקם גטו, כדי לפנות מקום להקמתו של מחנה ההשמדה אושוויץ).

לוח זיכרון לתושבי כשאנוב היהודים שנרצחו בשואה (צילום: ריכטר 2020) לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם התפוררות הממלכה האוסטרו-הונגרית, הידרדר המצב הכלכלי בפולין, המיתון הכבד הביא למחסור בעבודה ובאוכל, ויהודים רבים (מבין כששת אלפים היהודים שחיו בעיירה) יצאו ל'שבור שבר' באוסטריה ובגרמניה. בשנת 1919, כשהיה אברהם טוביאס בן 6, הוא היגר עם הוריו לברלין, ושם נולדו שתי אחיותיו: גרדה (1922) וזלמה (1924).

אברהם התחנך בשפה הגרמנית כאילו הייתה שפת אם: "בבית בברלין לא דיברו עברית" מספר הבן חיים, "כנראה דיברו פולנית וגרמנית. הסבא שלי (אביו של אברהם) ידע עברית מהתפילות וגם כתב מכתבים ומסמכים אחרים בעברית אבל לדבר עם אנשים: רק גרמנית או אידיש".

הירחון 'המאור' - "באחריותו של ר' חיים טוביאס לחלק ההלכה" ברלין 1933. (צילום: בני עורי) אביו של אברהם טוביאס ר' חיים היה רב חשוב הן בכשאנוב והן בברלין. לאחר שסיים תיכון למד אברהם בין השנים: 1933 - 1937 בבית מדרש לרבנים והוסמך לרב, ובמקביל למד גם תאולוגיה באוניברסיטת ברלין, וכן בסורבון בפריס שם רכש כנראה את השפה הצרפתית: "אני חושב שאבא היה פשוט גאון" מספר בנו חיים, "הוא ידע הרבה שפות: גרמנית, צרפתית, איטלקית, אנגלית, לטינית, אידיש וכמובן עברית". בשנת 1935, שנתיים לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה, גורשו ה'אוסטיודן' – יהודי מזרח אירופה שהיגרו לגרמניה - לארצות מוצאם, וגם משפחת טוביאס: ההורים ושתי הבנות חזרו לעיירתם כשאנוב בפולין. אברהם נשאר בברלין כדי לסיים את לימודיו באוניברסיטה והתגורר אצל דודתו שפתחה שם את אחד ממועדוני הברידג' הראשונים בברלין. בשנת 1938, כנראה בעקבות 'ליל הבדולח', הבין אברהם טוביאס שאם לא יברח עכשיו מגרמניה – לא יצליח לעשות זאת לעולם. בנקודת הזמן הזו, חלוקים ילדיו של טוביאס, האם אביהם ברח היישר לארץ ישראל או שעבר דרך בית הוריו בפולין וניסה לשכנע אותם להגר עמו או לפחות להרשות לשתי הבנות הצעירות להצטרף לאחיהם הבכור. העובדה שאין עליה ערעור, שבשנת 1939 אברהם טוביאס עלה לארץ בגפו, במה שהוא כינה "צירוף של ניסים". הוא הגיע לתל אביב וכעבור זמן קצר החל ללמד במוסד החינוכי "תל ליטוינסקי" (היום: תל השומר). שם הכיר גם את אשתו לעתיד רבקה לבית דרוקר, שאף היא עבדה באותו מוסד חינוכי. בשנת 1945 הם נישאו והחלו ב'מסע נדודים' ברחבי הארץ, מסע שנמשך 15 שנה, עד שהגיעו ליעד האחרון: נתניה. המקום הראשון אליו עברו הייתה המושבה מזכרת בתיה. כמו בכל המקומות אליהם הגיעו, אברהם טוביאס עבד כמורה שכיר ואשתו רבקה עבדה בדרך כלל במטבח: "אימא הייתה בשלנית מאד טובה, בהתחשב בתנאי הצנע של אותן שנים ובמיעוט המצרכים" מספרת רותי. במזכרת בתיה נולדו שני הילדים: רותי הבכורה וחיים.

אברהם טוביאס עם בתו רותי 1948 (מקור: האלבום המשפחתי) אמנם במזכרת בתיה אברהם מונה אפילו למנהל בית הספר, אבל גם המינוי הזה לא זיכה אותו בחברות במושב או בקביעות, הוא נשאר שכיר, וזו כנראה אחת הסיבות שהמשפחה נדדה ממקום למקום: חוסר קביעות, קשיי התערות בגלל המעמד השונה ואולי התקווה שהמקום הבא יהיה האחרון בשרשרת הנדודים: "הוא היה תמיד עובד שכיר/ארעי" מספר הבן חיים, "אמנם מאד אהוב, אבל אין לו בית, אין לו נכס, לא מכיר אף אחד – תחשבו על התלישות הזו – אמנם היו חברים פה ושם אבל זה לא היה משהו שקיבע אותו". רותי: "המעבר בין הישובים והבתים הפך אותי למאוד חברותית ואני תמיד הסתדרתי. כל פעם להחליף חברים – קיבלנו את זה כחלק מהחיים". בשנת 1951 עברה המשפחה לצפון, לקיבוץ אשדות יעקב. כאן החזיקה המשפחה מעמד כשנה וחזרה שוב למרכז, הפעם לקיבוץ חולדה. שנתיים לימד אברהם טוביאס בחולדה, ואחד מתלמידיו שמר לו אמונים עוד שנים רבות לאחר שנפרדו דרכיהם. לתלמיד קראו אז עמוס קלוזנר, לימים הסופר עמוס עוז: "עמוס עוז הכיר את אבא מהשנתיים שהיינו בחולדה" מספר חיים, "הוא היה שולח לאבא באופן קבוע שאילתות הנוגעות לספרים שכתב: האם עדיף כך? או כך? וגם שנים אחרי שעמוס עוז התפרסם הוא שמר על קשר עם אבא". השנתיים בחולדה נקטעו בשנת 1954 בגלל הצעה שקיבל טוביאס, הצעה שלא יכול היה לסרב לה: שליחות בת שנתיים כמורה לעברית בבית הספר היהודי 'תחכמוני' באנטוורפן, בלגיה. היעד לא היה כנראה מקרי: באנטוורפן חיו אז שתי אחיותיו הצעירות גרדה וזלמה, ששרדו את מחנה ההשמדה אושוויץ, בו נרצחו הוריהם: "שתיהן היו נשים יפות מאד, מוכשרות מאד. הן הועסקו כתופרות וכך ניצלו באושוויץ" מספר חיים, "אחרי המלחמה שתיהן חזרו קודם לכשאנוב לראות מי שרד... גרדה הגדולה, התחתנה מיד בכשאנוב וגם זלמה התחתנה לא הרבה מאוחר יותר. הן עברו לאנטוורפן, הקימו שם משפחות וזו כנראה הסיבה שאבא הגיע דווקא לשם ללמד עברית בבית ספר יהודי". מוסיפה רותי: "אני חושבת שהאחיות שלו שם סידרו לו את העבודה הזאת, זה היה אמנם מטעם הסוכנות אבל הפנייה הראשונית באה מהאחות הגדולה גרדה – היא זו שרצתה שיבוא. ש. היא רצתה שיבוא ויישאר שם? חיים: לא. זה היה ברור שאנחנו לא נשארים, אני לא מאמין שאבא חשב על זה. אבא אמר: נוסעים לשנתיים – וחוזרים. רותי: אימא שלנו גם מאד לא אהבה את המסע הזה. חיים: ופתאום באנטוורפן גילינו שתי דודות ובני דודים שלא הכרנו. למדנו צרפתית ואחרי שנתיים חזרנו לארץ לקבוצת שילר, שוב, לשנה...".

אברהם טוביאס עם אחותו זלמה בתחילת שנות ה- 70 (מקור: האלבום המשפחתי)

גם בקבוצת שילר חזר על עצמו המצב: ארעיות, שכירות וההכרה שעוד מעט יעברו שוב. ואכן כעבור שנה, ב- 1957 עברה המשפחה לכפר ידידיה בשרון. טוביאס החל ללמד בשני בתי ספר: במדרשת רופין, ובבית הספר התיכון ע"ש טשרניחובסקי בנתניה שהוקם 11 שנה קודם לכן. בשלב מסוים מנהל בית הספר רצה שטוביאס ילמד במשרה מלאה. חיים: "אני חושב שבגלל הנסיעות, שלוש פעמים בשבוע לנתניה, ההורים התחילו לחפש סוף סוף בית קבע בנתניה". רותי: "אבא נהג ללכת הלוך וחזור קילומטרים, בבית או בחוץ, ולמלמל: שש, שבע מינימום, שש, שבע מינימום, כך מלמל בחצי קול. לא ידעתי מה הוא אומר, לא הבנתי. רק מאוחר יותר הבנתי שזה היה הסכום שצריך היה לקבל פיצויים מהגרמנים כדי לתת מקדמה על חשבון הבית בנתניה – בית הקבע. בשנת 1960 בבת מצווה שלי – זה היה היום שעברנו לנתניה, אני זוכרת שהלכנו ברחוב הרצל בנתניה, פינת שער הגיא, ושמעון מוכר העיתונים הלך עם האופניים שלו וצעק: "תפסנו את אייכמן! תפסנו את אייכמן!" וזה השאיר אצלנו רושם אדיר, ואימא שלנו התחילה לרעוד ממש באותו רגע, והאירוע הזה חקוק בזיכרוני. הבית שקנינו היה ברחוב גולומב 35 בשיכון חיילים בנתניה".

רותי ברנשטיין וחיים טוביאס (צילום: בני עורי) העבודה ב'טשרניחובסקי' הביאה עמה לטוביאס הרבה ידידויות חדשות עם מורים בבית הספר: "היו לו חברויות עם צבי נדיבי, עם שמואל רגולנט, עם ד"ר ישורון וגם עם המנהל כתריאל שמואלי היו יחסי עבודה טובים, והוא הרגיש שסוף סוף הוא הגיע לנמל הקבע" מספר הבן חיים. כל השנים לימד אברהם טוביאס עברית, דקדוק, חיבור ומידי פעם גם פילוסופיה ותלמוד. אבל אלפי תלמידיו של טוביאס, נהנו בעיקר מהשכלתו הרחבה: החומר הלימודי "היבש" הועבר בתוספת, אולי בעצם כתוספת, לחומר עשיר ומגוון מכל תחומי החיים כיאה ל'איש אשכולות' השולח ידו בכל: ציטוטים חופשיים החל מהתנ"ך ועד לשירה מודרנית, שמות ותאריכים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה ועוד כהנה וכהנה. "טוביאס היה מחנכי בכיתות י"א ו- י"ב במגמה ביולוגית, ב'טשרניחובסקי' בשנים 1964-66" נזכר אבי, "רשמית, אמנם לימד אותנו ספרות ולשון, אך, שיעורי המחנך שלו הפכו, לפחות עבורי, כר פורה להשכלה כללית, העשרה והעמקה בתחומים רבים. מדי פעם, כשנכנס לכיתה וראה על הלוח נוסחאות כימיות, מתמטיות או פיזיקליות, שנשארו מהשיעור הקודם, הראה לנו שהוא יודע על מה מדובר. הוא אהב ללמד, אהב את תלמידיו ברוגע ובנעימות. לעתים היה מגלגל עיניו כאילו שוקע בזיכרונות או מחשבות, אך בהחלט לא היה נתון בשרעפים, היה תמיד איתנו וממוקד. ידענו על רוחב ידיעותיו, שליטה בשפות, ובתחומים רחבים. הוא ידע על אהבתי לכתיבה וקריאה [ובזמנו גם לתיאטרון], ולכן פרסם בעיתון ביה"ס "גיליונות", מאמרים פרי עטי. הוא ידע את חיפושי אחר מקורות מידע והשכלה בתחומים הומאניים [למרות כוונותיי להמשיך בלימודי הרפואה...] והיה מפנה אותי לספרים בספריית ביה"ס בנושאים כמו: אקזיסטנציאליזם או סוציאליזם ונושאים אחרים".

אבי מוסיף נקודה אישית נוספת: "בכיתות י"א ו- י"ב, המשיכה הנטייה בבית הספר "האליטיסטי" שלנו, לזרוק או לגרום לתלמידים לעזוב את ביה"ס. התחלנו בשמונה כיתות ט' וסיימנו עם 4 כיתות י"ב (ועוד כיתה אחת בלא בגרות מלאה). אלה שנזרקו עברו ל "אורט" או למסגרות אחרות (אקסטרניות, חקלאיות, וכד'). אני זוכר את הקשיים שלי במתמטיקה, ואת ה"קואליציה" של מורים שהיו בעדי (טוביאס, בראון, יערי), ואת אלה ש"נגדי" (הפרנס). הייתה אוירה קשה עד כמה שזכור לי. מבחינת הורינו, לא היה מצב שלא אסיים את בי"ס 'טשרניחובסקי' עם תעודת בגרות... המאמץ להישאר ולהגיע לקו הגמר היה גדול".

אך כל העבודה הרבה בבית הספר, לא מילאה ולא סיפקה את צרכיו הרוחניים של אברהם טוביאס והוא חיפש ומצא אפיקים רבים נוספים לתרום מידיעותיו הרבות ומהשכלתו רחבת האופקים. עשרות שנים הרצה על פרשת השבוע ב'אוהל שם' בנתניה שהיה לימים היכל התרבות. פעם בשבוע, גם כן במשך שנים רבות, נתן קורס ב'בית רמז' על 'שישה פרקים לרמב"ם', ובמקביל נסע פעם בשבוע לתל אביב להעביר שם חוג לתנ"ך. את כשרון הכתיבה שלו בגרמנית ובעברית, 'הוציא לפועל' במאות מאמרים שכתב ופרסם. "השכנה שלנו בשיכון חיילים שרה בר נוי (ברקאי) הייתה מדפיסה לו את המאמרים שכתב ושלח לאוניברסיטה העברית" מספר הבן חיים, "כי אמנם היה לו כתב יד 'פנינים', אבל הם ביקשו שישלח מודפס". "הפרסום הראשון שפרסמתי היה תרגום מגרמנית, אולי אחד הראשונים שנעשה בארץ, לשיר של ברטולד ברכט" סיפר טוביאס לבני, "אותה עת ישבתי ולימדתי בקיבוץ אשדות יעקב ושם התחילו 'לחלוב' אותי: עוד תרגומים ופרסומים שונים". שכרו הראשון: חצי לירה, שולם לו על ידי מרגוט קלאוזנר, בתמורה לתרגום ספר מפולנית לגרמנית שנועד להסרטה. אבל את עיקר כתיבתו פרסם במסגרת האוניברסיטה העברית בירושלים, מכון ליאו בק בירושלים, בעיתון הגרמני MB שם גם ערך, בירחון "לאום ומסורת" של אנשי חירות גם כן כתב וערך.


רשימה של אברהם טוביאס ב'לאו"ם' וכמובן בעיתון בית הספר 'טשרניחובסקי' - 'גיליונות', אותו 'ירש' ממייסדו המורה דר' אליהו ישורון. בשער העיתון הופיע תמיד מוטו משירו של המשורר ד"ר שאול טשרניחובסקי "אני מאמין" הידוע יותר בשם: שחקי שחקי: " לְיֹפִי וְנִשְׂגָּב לִבּוֹ עֵר":

"ישורון עסק בצדדים החומריים, ולי הוא השאיר את הצד הספרותי" סיפר אברהם טוביאס לבני בראיון בשנת 1984, "אחר כך הוא פרש ונשארתי לבדי בעריכת העיתון עד שגם אני פרשתי". גם הביוגרפיה המונומנטלית של ד"ר עידו בסוק על שאול טשרניחובסקי נקראת: "ליופי ונשגב לבו ער" (הוצאת כרמל, ירושלים, 2017).

'גיליונות' יצא בקביעות כמה פעמים בשנה והכיל ראיונות ורשימות שכתב אברהם טוביאס ורשימות ושירים שכתבו תלמידי בית הספר וגם כמה מורים. חלק נכבד תרמו גם תלמידים לשעבר ששמרו אמונים למורם ולעיתון בית הספר והמשיכו לשלוח מפרי עטם גם שנים רבות לאחר שסיימו את לימודיהם בבית הספר.

רשימה של אבי עורי ב'גיליונות' "כדי לכתוב ולפרסם בשפה הגרמנית, לא הייתי זקוק לפרוטקציות כמו לפרסום בשפה העברית" סיפר אברהם טוביאס, "מכון 'ליאו בק' בירושלים קיבל ברצון מאות מאמרים שכתבתי, וכמות כזאת של מאמרים פורסמו בשבועון של עולי מרכז אירופה המופיע בישראל כבר 52 שנה. זהו ביטאון הנקרא יותר בחו"ל מאשר בארץ וכותבים בו גם לא יהודים מגרמניה, שוויץ, אנגליה וארה"ב, פרופסורים וכהני דת. יש בו גם פוליטיקה והוא משמש, בעל כורחו אולי, שגריר ישראל במדינות העולם". בנוסף לכל הפעילויות המגוונות האלה, 'ניצל' טוביאס את הידע שלו בשפות רבות, לתרגם מאמרים וספרים, בעיקר מגרמנית לעברית, ובעיקר של אישים ילידי גרמניה שהכיר באקדמיה: חתני פרס ישראל ד"ר עקיבא ארנסט סימון וד"ר אלכס ביין ואחרים.



"דווקא את עבודת התרגום הגדולה ביותר שלי עשיתי לאחר שפרשתי לגמלאות" סיפר טוביאס: "זהו ספר עב כרס שכתב דר' אלכס ביין: "שאלת היהודים" ביוגרפיה עולמית". המחבר יודע עברית ובכל זאת כתב את הספר בגרמנית. זהו ספר גדול, מונומנטלי אפשר לומר, שיתפרסם בשני כרכים. עזרתי לו בעריכה הגרמנית והוא הפקיד בידי גם את התרגום לעברית ובשנתיים האחרונות עבדתי על זה. כמעט 95 אחוזים מהספר כבר תרגמתי". שאלנו את ילדיו של טוביאס האם הם חושבים שאביהם היה OVER QUALIFIED למשרת מורה בתיכון ובעצם החמיץ קריירה אקדמית בארץ או בחו"ל? חיים: "אני לא יודע לענות. הוא אהב את בית הספר". רותי: "הוא הרגיש שהוא משקיע בילד, בנער, ולכן תמיד אמר: אתה לא רוצה ללמוד? הדלת פתוחה – פשוט תצא ואל תפריע למהלך השיעור". חיים: "במחשבה שנייה אני חושב שהוא 'הוחמץ'. הוא היה צריך להיות חוקר באוניברסיטה אבל הוא – ממש לא הרגיש כך. הוא היה שלם עם מה שעשה". רותי: "הוא התכתב עם כל כך הרבה אנשים. היה לנו תא דואר בדואר המרכזי (ברחוב רזיאל) והוא היה הולך לבדוק את התיבה יום יום, הולך משיכון חיילים עד לדואר וחזרה. לפעמים היה חוזר והיה אומר: היום לווינה של מכתבים! (Lawine לווינה בגרמנית זו מפולת שלגים) ככה הוא קרא לדואר. הוא מאד אהב ללכת, את כל החשיבה שלו הוא היה עושה בזמן ההליכה. וכך גם הלך בכל בוקר משיכון חיילים ל'טשרניחובסקי'. אנחנו נסענו באוטובוס והוא הלך ברגל".

"למרות שהתגורר עם משפחתו בשיכון חיילים המרוחק ממרכז העיר" מספר אבי, "היינו רואים אותו לעיתים מהלך ליד ביתנו בשדרות ח"ן, כתפוס בשרעפים, חבוש כובע וכמעט מתנגש בעצים. בקיץ כשהיינו יושבים במרפסת הפונה לחזית הבית, אמנו הייתה מבחינה בו מהלך במדרכה, ותמיד הזמינה אותו להיכנס אלינו, לנוח מעט לפני הדרך הארוכה שעוד חיכתה לו, לשתות תה או קפה, וכמובן, לשוחח על עניינים ברומו של עולם. המפגשים החטופים והלא מתוכננים האלה היו שעות של הנאה צרופה".

ואבי ממשיך לספר: "הוא השפיע עלי רבות בהעברת תכנים ועקרונות הומניים, היסטוריים, וספרותיים. שכבר הייתי רופא, ביקרתי בביתו יחד עם ידידי ד"ר יהודה סנצקי שגם היה תלמידו ב'טשרניחובסקי'. היה נעים להיזכר ברגעים שבהם לימד, השקיע והעריך. רק כשהיינו אצלו הוא גילה לנו שלמעשה היה מוסמך לרבנות מברלין".


תמונת סיום מחזור כ"ז בביה"ס 'טשרניחובסקי' בנתניה. אברהם טוביאס (שישי משמאל בשורת המורים הראשונה, בני עורי (שני מימין בשורה החמישית מלמטה) "אימא ניהלה תמיד את הבית, את כל ענייני הבית, הכספים וכו'" מספרת רותי, "ואבא היה מרחף בעולמות רחוקים. סיפור ידוע על אבא, שיום אחד הוא הגיע לבית הספר עם שתי גרביים לא תואמות, זה היה כנראה יום שאימא לא הכינה לו הבגדים ללבוש בבוקר, והיו ימים שזה היה התור שלי לבדוק אותו מכף רגל עד ראש לפני שהוא יוצא מהבית. הייקיות של אימא בקטע הזה, הייתה אובססיבית. אם לא עשיתי את זה כמו שצריך – זה לא היה טוב". ש. איך הוא היה בתור אבא? ת. בתור אבא? (שניהם צוחקים). חיים: " הוא לא התעניין בכלל בהבלי עולם, בחיי היומיום. הוא לא הלך לאספות הורים. בשיעורי הבית הוא עזר, שאם שאלת אותו שאלה – הוא נתן לך הרצאה, אבל הוא לא ישב לבדוק במחברת". רותי: פעם באתי ושאלתי אותו שאלה בהיסטוריה. בבית היה לנו קיר שלכל אורכו ורוחבו היו שורות כפולות של ספרים. אז במקום לענות לי ישירות, הוא שלח אותי למדפי הספרים ואמר: במדף הרביעי מלמעלה, בטור השלישי, הספר החמישי, תוציאי אותו כי מאחוריו יש ספר בעטיפה אדומה, ותפתחי אותו בעמוד 35 בפסקה האחרונה למטה תמצאי את התשובה לשאלה שלך. וזה הכול מהזיכרון". חיים: "היה לו זיכרון – קשה להאמין". רותי: "אלא מה, פתחתי את הספר, והתשובה באמת הייתה שם, אבל בשפה גרמנית ובאותיות גותיות, שכמובן לא ידעתי ולא יכולתי לקרוא. ואבא אמר לי: תנסי. אז הלכתי לאימא עם דמעות בעיניים והיא כמובן כבר הקריאה לי...". חיים: "אימא ידעה גרמנית עוד יותר טוב ממנו, גרמנית על בורייה. היא קראה המון והחליפה ספרים בספרייה של דר' ברגר ברחוב אוסישקין בנתניה. היה לה מנוי והייתה חוזרת תמיד עם ערמה של ספרים. כשאימא דיברה גרמנית, היה מבטא ייקה כבד, אבל כששניהם דיברו עברית לא היה להם מבטא גרמני כלל". בשנת 1976 יצא טוביאס לגמלאות, אבל רק מההוראה בבית הספר. את כל שלל עבודות הכתיבה, העריכה, התרגום, ההרצאות והשיעורים המשיך לקיים במרץ והתמיד בהן כמעט עד יום מותו, גם לאחר שמחלת האלצהיימר כבר נתנה בו את אותותיה הכואבים. בשנת 1984, בגיל 71, הוציא אברהם טוביאס לאור את הביוגרפיה של אביו ר' חיים טוביאס: "בארצות החיים" ספר המנציח את זכר הוריו שנספו בשואה.





(צילום: בני עורי)

משמעות שם הספר כפולה: הציטוט מתהילים קט"ז ט': אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְהוָה בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. וחיים הוא שמו של אביו של טוביאס. הספר הודפס במאה ועשרים עותקים בהוצאת המשפחה. "הספר מתובל בזיכרונות ילדות, סיפורי המשפחה, סיפורי מכרים ותלמידי האב ר' חיים טוביאס", סיפר אברהם טוביאס, "בן אחותי, החי בבלגיה, רצה להוציא ספר על המשפחה וזרז אותי לכתוב את הביוגרפיה של אבי. ואני? מה אני יודע על אבי? אין לי שום דבר. יש לי מספר מכתבים וקצת סיפורים. התחלתי לכתוב מהזיכרון בעיקר מהזיכרון. פה ושם נעזרתי על ידי כמה יהודים טובים שפגשתי והכירו את המשפחה. מסמכים לא היו, הכול הרי נשרף. הרבה פעמים ערכתי חומר של אחרים, והפעם ערכתי את הדברים שלי. סגנון הכתיבה הוא לא סגנון כתיבה רבנית, אבל בכל זאת חידושי תורה אי אפשר לכתוב בסגנון של "העולם הזה".

מתוך הספר: "בארצות החיים" (צילום: בני עורי) ש. "עד אז לא חשבת אף פעם לכתוב את הביוגרפיה של אביך?" אברהם טוביאס: "האמת שלא. אני כותב הרבה, בעיקר בשפות זרות ועל כל מיני נושאים, אבל ענייני משפחה זה לא היה נושא לכתיבה, ולולא הזירוז הזה, לא הייתי בכלל מתחיל. אבל 'כיוון ודש – דש' כשהתחלתי, כבר המשכתי. ראיתי שהדבר הזה... איכשהו מקפל... כל מיני ביטויים שאנשים אמרו וכתבו, כל הנעורים קמו לנגד עיני, ממש ביטויים נרגשים מאד". מאוחר יותר בן הדוד סיים את המלאכה והוציא לאור את הספר שנקרא: "כל הכתוב לחיים".

הספר על ר' חיים טוביאס שהוציא בן האחות חיים רוזנברג גם התגובות לספר היו נרגשות. פעילי 'גורדוניה' מגליציה, תלמידים לשעבר של ר' חיים מפולין ומברלין ותלמידיו לשעבר של אברהם טוביאס שקראו את הספר, העלו על הכתב במכתבים את ההתרגשות הגדולה שעורר בהם הספר. בעקבות הכתיבה הביוגרפית של אביו חלפו מחשבות במוחו של טוביאס לכתוב גם אוטוביוגרפיה. ש. מתי? טוביאס: "לא ברור. אולם פתיחה כבר יש לי: "כשהייתי בן ארבע, דודתי ארגנה נשף גדול. זה היה בשנת 1917. לנשף הוזמן אדם אחד מגליציה שדודי הכיר. האדם הזה היה מן ארטיסט שעשה כל מיני קונצים. אותנו, הילדים, השכיבו מעבר לפרוזדור ואני זוכר שהתגנבנו מתחת לשולחן וצחקנו כשראינו את הקונצאמאכר הזה. כעבור ארבע שנים שוב נתקלנו באיש הזה. הוא הופיע בעיר ושמו היה: הרי שטשניידר. בסוף שנות ה-20 הוא קרא לעצמו: אריק ין האנוסן וערך הופעות טלפתיה מרשימים. כאשר המפלגה הנאצית עלתה לשלטון, פרסם האנוסן בעיתון שהכוכבים מבשרים את ניצחונו של היטלר...

ין האנוסן בשעת סיאנס (מקור: ויקיפדיה) הוא הרבה להופיע בנשפים של המפלגה הנאצית והיה חביבם של המנהיגים שראו בו אסטרולוג ונועצו בו. נבואתו על שריפת הרייכסטאג הגרמני קרבה כנראה את קיצו וכעבור זמן מה מצאו את גופתו בעיירה ליד ברלין. זהו אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי אותם אני נושא עמי עד היום". אך את האוטוביוגרפיה לא כתב אברהם טוביאס מעולם. בסוף שנות ה-80 חלה אברהם טוביאס באלצהיימר, וכדרכה האכזרית, החלה בסימנים קטנים שרק רעייתו של אברהם הבחינה בהם: בשנת 1989, התגוררנו בלוס אלמוס בניו מכסיקו בארה"ב", נזכר חיים טוביאס, "ואבא לימד את בני את ההפטרה לבר מצווה. כהכנה הם הלכו לבית הכנסת כמה שבועות לפני מועד הבר מצווה, והמתפללים במקום התרשמו מאד מאבא והוא גם נתן להם הרצאה באנגלית ובסוף הם הציעו לו להישאר ולשמש כרב הקהילה.

אברהם טוביאס עם נכדו נדב חתן הבר מצווה, לוס אלמוס 1989 (מהאלבום המשפחתי) אבל אז אימא אמרה לי בסוד שאבא כבר לא כל כך בסדר, היא כבר הרגישה. אבל גם אחר כך הוא המשיך עוד ללכת שנים ברגל, וציידנו אותו בפתק עם השם שלו, מספר הטלפון בבית והכתובת – לכל מקרה".

אברהם טוביאס עם כלתו פנינה, בנו חיים ובנם נדב. מלפנים עומדים נכדיו מיכאל ודוד, בניה של בתו רותי - 1977 (מהאלבום המשפחתי) אבי ובני פגשו את אברהם טוביאס בקיץ 1996, בכנס של כל בוגרי 'טשרניחובסקי' לרגל 50 שנה לייסוד בית הספר: "עמדנו ושוחחנו עם מורנו האהוב" נזכר אבי, "ולא הרגשנו כלל שהוא חולה. השיחה, כרגיל, הייתה מרתקת והפליגה לעולמות רחוקים. זו הייתה הפעם האחרונה שפגשנו בו".

אברהם טוביאס במרכז, אבי לשמאלו ובני, באחד ממפגשי מחזורי 'טשרניחובסקי' בסיום פגישתנו עם ילדיו של אברהם טוביאס, בחר חיים טוביאס להקריא לנו מכתב אחד המופיע בספר, מכתב שכתב סבו ר' חיים לבנו אברהם שנשאר להשלים את לימודיו בברלין: "בעזרת השם, ערב שבת קודש (פרשת) 'בשלח' – י"ד שבט תרצ"ו – 1936 כשאנוב. אהובי, בני היקר, מחמד נפשי מר אברהם נ"י (נרו יאיר), אחר דורשי לשלומו הטוב, מכתבך לנכון קיבלנו ושמחנו בו מאד. ואולם דא עקא, וכי אינך כותב מה מעשיך בפרטות. וכבר ביקשתיך הרבה פעמים, ולא עלתה בידי. בשבוע שעבר, קיבלתי פריסת שלום ממך מהחבר יחזקאל קשיצקי נ"י, וסיפר לי, כי הנך בכל יום אצלם, ואתה כבן בית אצלם ושמחתי מאד על זאת ונתתי לו תודתי ממקור לבבי על זאת. אולי נכון, כי לעת עתה, תשב בביתך ולא תלך לשום מקום יעד, כי כעת הזמן רוגש אצלכם, אדוני ירחם על פליטה הנשארת. היום הוא יורצייט של רבנו הגאון בעל פני יהושע זצ"ל שזכותו הגדול יעמוד לכם, ובאמת אין לכם אשמה כלל וכי איש אחד חוץ במדינה יחטא וגומר. אולי תרצה לבוא לביתנו בתנאי שיהיה לך פס (פספורט – דרכון) וויזום (אשרה) על חזרה. וכפי הנראה אין שום אחריות – אם תבוא. אם תחליט בדעתך – כן – תודיע עמי תחילה ואשקול הדבר עושה במאזני שכל, ואכתוב לך החלטתי. כבר כתבתי לך אודות הספר: "גדולי טהרה" – אם יש בידך שתשיג אותו בנקל, בעד מחיר קל, אולי יעלה הדבר, ולהשיג הספר: עצי אלמוגים עצי ארזים, כי הם יקרים מאד במינם ונצרכים. שמעתי כי שולחים לך ספרים, כמעט בחינם באותם הנושאים לארץ הקודש. יותר אין איתי להודיעך כעת, חיים בשלווה. אביך דורש בשלומך, באהבה רבה ובאהבה עזה, מצפה לשמוע ממך, בשורות טובות, חיים.

רבקה ואברהם טוביאס בשנות ה- 90 (מהאלבום המשפחתי) בשנת 1994 עברו רבקה ואברהם טוביאס לדיור מוגן בסמוך ל'קניון השרון' ברחוב פתח תקוה בנתניה, וכעבור חמש שנים, בשנת 1999 נפטר אברהם טוביאס. רעייתו נפטרה בשנת 2012.

298 views0 comments