top of page
Search
  • Writer's pictureבני עורי

דמויות בנתניה (2): דר' הרי ברלין HARI BERLIN

רבים מידידי הורי בנתניה, נולדו בפולין, ועלו לישראל לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר'עליית גומולקה' בסוף שנות החמישים. זו הייתה העלייה החוקית הגדולה והראשונה לאחר המלחמה ממדינה קומוניסטית שמעבר למסך הברזל. כארבעים אלף יהודים יצאו אז מפולין, בתנאי שיהגרו היישר לישראל ורבים הגיעו גם לעירנו נתניה, וקהילת 'יוצאי פולין' גדלה באופן משמעותי. כך החלו להיווצר הכרויות בין העולים החדשים לעולים הוותיקים, ו'קהילות' חדשות נוצרו, קהילות של ידידות אמיצה שנמשכה שנים ארוכות, ועמדה במבחן הזמן. באחת הקהילות האלה היו חברים גם הורינו אממה (לבית לוין) וישראל (יורק לדרמן) עורי. הם היו נפגשים כמעט בכל ליל שבת, בביתו של אחד החברים, יושבים בסלון, אוכלים ושותים ומדברים עד השעות הקטנות. במשך הזמן הצטרפו גם חברים שלא נולדו בפולין, כך שאמנם השפה 'הרשמית' במפגשים האלה הייתה פולנית, אבל גם עברית נשמעה יותר ויותר, גם ככל שהעולים החדשים למדו את השפה העברית. גם החגים נוצלו למפגשים, במסיבות או באירוח בליל הסדר, אירוח שאצלנו היה למסורת: מי מארח בליל הסדר ומי מארח בסעודת הצהריים למחרת. החברויות והמפגשים התכופים של ההורים, טיולים משותפים, חגיגות בת ובר המצווה, ועוד אירועים, יצרו ידידות וחברות גם אצל בני הדור השני. מרבית הידידים גרו ב'נתניה הקטנה' של פעם: בין שדרות ויצמן ושדרות בנימין במזרח, שיכון חיילים בצפון, שדרות איתמר בן אב"י בדרום והים הנפלא שלנו במערב. היו כמובן ידידים שהתגוררו גם מעבר ל'גבולות' האלה. כמה מהידידים היו ניצולי שואה, ניצולי מחנות ריכוז והשמדה, ניצולים שהסתתרו או הוסתרו בידי חסידי אומות העולם, ניצולים מהמחנות בסיביר 'בני המזל' שהצליחו, כמו הורינו, לברוח למזרח לפני הגעת הצבא הגרמני לעירם, ושם ברוסיה נשלחו היישר לגולאגים בסיביר עד לשחרורם בידי סטאלין בשנת 1941. כילדים, לא ידענו בדיוק מי הוא ניצול שואה, ומה עבר בתופת באירופה. ימי השואה בבית, חלפו בשקט ממושך ולא מוסבר, בהדלקת הנר ממתכת שנקנה ביד ושם, ואפשר לומר, שכמו אצל רבים אחרים, משפט אייכמן, שידורו הרצוף ברדיו, והכתבות בעיתונים, קרעו מעט את מעטה השתיקה של ההורים ואחרים בנושא השואה. כך נחשפתי לאט לאט לקטעי סיפורים, ברמה של כותרות, על ידיד כזה או אחר של המשפחה: אחד היה במחנה הזה, האחר הסתתר בביובים של ורשה, היא הייתה בבירקנאו ועוד ועוד. שמות של מקומות נוראיים ואיומים היו לחלק מ'חוויית' השואה שלנו. מעולם לא שמעתי באופן ישיר מאחד מידידי המשפחה, על החוויות והזיכרונות שלהם 'משם'. המשוררת זלדה כתבה: "לכל איש יש שם", ואצל הידידים של ההורים, לכל איש היה גם סיפור. סיפור שבדרך כלל לא סופר בפומבי, אלא נלחש בקצרה, אולי, מידי פעם בהזדמנות זו או אחרת, או נחלם בחלומות ובסיוטי לילה שרק בן או בת הזוג היו עדים להם. הראשון, והיחיד עד כה, שסיפר בגלוי ופרסם את סיפורו וסיפור משפחתו, היה דר' הרי ברלין. הרי ברלין ורעייתו דר' מרים ברלין היו אחד הזוגות בחברה של הורינו. מרים (מושקה MUSZKA) הייתה רופאה פסיכיאטרית שעבדה במוסד לחולי נפש בפרדסיה ליד נתניה (שנקרא היום: המרכז לבריאות הנפש לב השרון). הרי (גז'ש או גז'שו GRZES ) היה רופא שיניים. הם התגוררו בכניסה השנייה בקומה השנייה, ברחוב סמילנסקי 34 בנתניה. שניהם נולדו בשנת 1913 בפולין. לזוג ברלין לא היו ילדים, ואני חושב שגם לא היו להם קרובי משפחה.



דר' הרי ברלין - 1973 (מקור: אלבום משפחתי) זה המקום להציע לכל מי שיודע ויכול להעשיר את הרשימה בפרטים על הזוג ברלין, שהוא מוזמן כמובן לכתוב, ואנחנו נוסיף לרשימה.גם תמונות יתקבלו בברכה. בשנת 1975 הרי ברלין הוציא לאור בהוצאה פרטית את ספרו: "והשמש הסתירה פניה – זיכרונות מתקופת השואה". הספר יצא בעברית בתרגומו של העיתונאי והמתרגם יוסף כרוסט, גם הוא מידידי ההורים בנתניה.



בארכיון 'יד ושם' גיליתי שאת הגירסה הראשונה לספר כתב הרי ברלין כבר באמצע שנות ה-50, כאשר במוסד 'יד ושם' ארגנו "תחרות בכתיבת זיכרונות" מהשואה. דר' הרי ברלין שלח כמה דפים בכתב יד על זיכרונותיו ממחנה העבודה באסטוניה, ומכתב נלווה בעברית המודפס במכונת כתיבה בו הוא מודה שאינו שולט היטב עדיין בשפה העברית ולכן כתב את זיכרונותיו: "בשפה פולנית בה חונכתי, למדתי והשתלמתי. חושבני שעל מנת למסור את הפשע הנאצי טובה כל שפה אשר בה אפשר לתאר את הימים האיומים בשבילנו". בהמשך המכתב כותב הרי: "הזיכרונות הם אישיים יותר אשר אינם הולמים אולי את מטרת התחרות, אבל על מנת ליצור שלמות מסוימת של הזיכרונות ז.א. מחיסול גטו וילנה עד לשחרור צרפתי גם את אלה". 


המכתב שכתב הרי ברלין לתחרות הזיכרונות ב'יד ושם' - 1955 (מקור: יד ושם )


דף הפתיחה לסיפורי הזיכרונות דל ברלין מהמחנות באסטוניה (מקור: יד ושם)

כדי לכתוב על דר' הרי  ברלין, התחלתי בתחקיר, והצעד הראשון היה לקרוא את ספרו, ולדלות משם פרטים ביוגרפיים וזיכרונות המשולבים בספר, לפני, בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה בפולין, בליטא ובגרמניה. פרטים ביוגרפיים נוספים מצאתי בארכיון יד ושם וב'דפי עד' שמילא דר' ברלין ב'יד ושם' ב-1 ביולי 1955. בפתח ספרו מתוודה דר' הרי ברלין: "שנים רבות השתדלתי להרחיק מעצמי את סיוט הזיכרונות של "אותה תקופה", לטשטש את התמונות שמוראן מאפיל על מחזות התופת של דאנטה. עשיתי מאמצים רבים בכיוון זה, שהרי קשה לחיות חיים נורמאליים, כשאתה נושא בקרבך את נטל החוויות והטרגדיות, שהיית בהן פעם שחקן, ופעם לו רק צופה בלבד. במשך עשר שנים, השנים הראשונות אחרי השחרור הופיעו בחלומי כמעט לילה לילה תמונות מן המחנות, מן הגטו, אקציות, חטיפות וסלקציות. לילה אחרי לילה: במשך השנה ודאי מאתיים פעם, במרוצת עשר שנים קרוב לאלפיים פעמים. אך בסך הכול הופיעו אלפי פעמים. וכל פעם הייתי חי מחדש את מעשה האכזריות ההיטלריסטיים. כל פעם איבדתי את יקירי, כל פעם שילחו אותי "עם הטראנספורט" – אל הבלתי ידוע". הרי ברלין מספר שנקט בדרך של ריפוי פסיכואנליטי פרטי: בכל הזדמנות שנקרתה בדרכו, היה מספר בעל פה או בכתב את חוויותיו, כל שיחה החלה או הסתיימה בסיפור זיכרונותיו, והוא הרגיש שזה עוזר לו להשתחרר במידה מסוימת. נדמה היה לו שהוא הצליח להתרפא מעט, אבל משפט אייכמן שהתקיים בירושלים בשנת 1961 גרם לו, כמו לרבים מניצולי השואה, ש"הכל יקום לתחייה בעוצמה הקודמת", עד שנאלץ לסגור את הרדיו ששידר את מהלך המשפט, כדי לא לשמוע את קולו של אייכמן, את השפה הגרמנית ואת העדויות המזעזעות שהושמעו בו, חלקם תיארו אירועים וחוויות קשות שהוא חווה על בשרו. הרי ברלין נולד בוורשה בירת פולין, כאמור, בשנת 1913 להוריו: פרדלה ושלמה ברלין. אביו שהיה צורף זהב, נפטר בשנת 1935, ארבע שנים לפני פרוץ המלחמה. אמו: פרדלה (HELENA) לבית סלומון (SALOMON) נולדה בורשה במאי 1890, והיה לה אח בשם: ברוניסלב (BRONISLAW) שנולד ב- 1907 גם כן בורשה, והיה מנהל חשבונות, רווק, בעת שנרצח בגטו ורשה. הורי אמו (סבו וסבתו של הרי) היו: מרקוס ודבורה סלומון. במקביל ללימודי רפואת שיניים במכללה, עסק גם בלימודי משפטים ומוסיקה. מסיום הלימודים ועד לפרוץ מלחמת העולם השנייה, הוא עבד בבית החולים האוניברסיטאי לכירורגיה סטומטולוגית.


דף העדות שמילא הרי ברלין על אמו פרדלה - הלנה. (מקור: יד ושם)

ב- 6 בספטמבר 1939, ברחו הרי ברלין, אמו הלנה וחברתו זלמה מוורשה לוילנה בירת ליטא, כמו שעשו רבבות מיהודי פולין שברחו למזרח, בתקווה שהמלחמה לא תגיע אליהם. אך התרמית הגדולה ובגידתו של היטלר בבעל בריתו סטאלין ב'מבצע ברברוסה' שנתיים לאחר מכן, ביוני 1941, הביאה את המלחמה ואת הנאצים גם לוילנה, ומכאן כבר אי אפשר היה לברוח, משום שאת מלאכת ההריגה עשו בעיקר המקומיים, כמו בשאר המדינות הבלטיות. בוילנה, שכונתה: "ירושלים דליטא", חיו אז כ-80 אלף יהודים. עוד לפני שהוקם גטו וילנה, רצחו הגרמנים בסיוע הליטאים כמעט מחצית מהיהודים בבורות הגדולים ביער פונאר, הסמוך מאד לוילנה. הרי ברלין, אשתו ואימו גרו בגטו, בדירה שהייתה שייכת למשפחה אמידה, יחד עם עוד שלוש משפחות, ובסך הכול 12 נפשות.מכיוון שהיה פליט מפולין, היחס אליו מצד עמיתיו הרופאים היהודים הליטאים היה עוין ושלילי. כרופא שיניים קיבל תעודת עבודה מיעקב גנס( JAKUB  GENS ). גנס היה ליטאי, מפקד המשטרה היהודית ויושב ראש היודנראט בגטו וילנה. הוא האמין שהגטו צריך להיות פרודוקטיבי ופעל תחת הסיסמא: "העבודה למען החיים". בנוסף לעבודה, טיפח גנס בגטו גם את החינוך והתרבות. גנס הוצא להורג בידי הגסטאפו ב- ספטמבר 1943, כשבוע לפני חיסול בגטו באשמה שסייע למחתרת.


יעקב גנס (מקור: יד ושם)

דמותו של גנס הונצחה במחזהו המצליח מאד של יהושע סובול: "גטו" משנת 1984. יעקב גנס הוא שיזם את הקמת התיאטרון בגטו וילנה.הוא ראה בתיאטרון לא רק מקור מחיה ותעסוקה לאומנים, אלא גם דרך להרגעת הרוחות, לשיקום המורל ולהפיכת החיים לנורמאליים עד כמה שניתן. לכן שקד לטפח את פעילות התיאטרון ולהכניסו למסלול קבוע. כל זאת תוך כדי ה'אקציות' התכופות וההוצאות להורג ב'פונאר'- שדה ההריגה של הגטו.

בגטו עבד הרי ברלין כרופא שיניים במרפאה (בגטו היה גם בית חולים). אשתו עבדה ב"יחידה הגרמנית" שם טיפלה בגן. תעודת העבודה שקיבל מגנס, אפשרה לו 'להגן' רק על עוד אדם אחד: הרי היה חייב להחליט על מי 'לשמור: על אשתו או על אמו, ולכן חשש כל הזמן שאחת מהן תיתפס בידי אנשי הס.ס. שהסתובבו ברחובות והתפרצו לדירות, בחיפוש אחר יהודים. הרי ברלין כותב בספרו, שבדירה 'שלהם' התגורר גם "העסקן הציבורי והיהודי 'החשוב' פרידנהאוז". הרי הצליח לשמור על אשתו ואימו ממש עד לחיסול גטו וילנה בספטמבר 1943. רוב תושבי הגטו חוסלו ביער פונאר הסמוך לוילנה ובמחנות השמדה במזרח אירופה. הרי היה בין אלפיים גברים 'בני המזל' שהופרדו מהנשים, הוצאו מגטו וילנה שחוסל, וחיכו ברחוב להישלח למחנות עבודה באסטוניה. שם ברחוב שמרו עליהם חיילים אוקראיניים. בצד אחד של הרחוב הייתה חומה שמאחוריה בית הקברות "רוסה", שם רוכזו הנשים, הנערות והילדות היהודיות. באותן שעות היו שם גם אשתו ואימו, ואת מחשבותיו באותן שעות הוא מתאר בספר: "ושוב הנני רואה את זלמה, אני רואה את עיני האיילה הנפחדות שלה, אני שומע אותה אומרת אלי בהיגויה הליטאי משהו שאיני יכול להבין...צעירה בת 22 ומלאת חיים ויוזמה בוגרת פילוסופיה". אשתו זלמה ( SELMA ) לבית רוזנפלד ((ROSENFELD, נולדה ב- 3 באוקטובר 1919 במריאמפול, עיר תעשייה בדרום ליטא. לאביה קראו: דוד היא ידעה לדבר ולכתוב בשש שפות.



דף העדות שמילא הרי ברלין על אשתו זלמה. (מקור: יד ושם) זלמה והרי נישאו ביום החמישי לכיבוש וילנה בידי הגרמנים: "... אצל רב בלתי רשמי (לא יכולנו בשום פנים ואופן למצוא רב) וזאת בליווי פצצות סובייטיות שהוטלו בשעת נסיגתנו... בבית ציפתה לנו מסיבת נישואין. אמי הכינה מכל המובחר שהיה במזווה. היו איפוא, דגים עשויים מבצל, עגבניה וכוסית מיץ לימון ממותק למזל טוב. ואנו הסתכלנו על טבעותינו: טבעות ילדים שזלמה קיבלה עוד מהורי הוריה כמתנת יום הולדת. היו אלה טבעות זהב עם הכתובת: "קה דייה וו גארד! (יישמרך האלוהים!). ובשעה הזאת של הסכנה האורבת נראו יקרות במיוחד בעינינו. כך התחלנו את חיי הנישואין שלנו". שנתיים שמרו עליהן הטבעות, למרות שכבר אחרי שבוע הם מסרו את הטבעות כמס עובד לגרמנים: "האמנו שהמילים החרוטות בהן מוסיפות להשפיע". כמה פעמים הם ואימו ניצלו מ'אקציות': "שנראו חסרות כל תקווה". על אותו היום בו הופרד מאשתו ואימו וניצב עם אלפי הגברים מחוץ לחוצות הגטו, ממשיך וכותב הרי בספרו: "אך היום עמדה להסתיים האמונה הזאת בהשגחה העליונה. בעת הפרידה מזלמה ומאמי, הרגשתי, כי לא אוסיף עוד לראותן. חשתי כעין הקלה: חדלתי לחשוש לחייהן של יקירותיי.העניין נחרץ". באותם ימים הוא כבר ידע על הרציחות ביער פונאר ועל מחנה ההשמדה מאיידנק בלובלין, פולין. בשלב זה החליט הרי לחבור לקבוצת הרופאים שהכיר מהגטו, כי חשב ש"יהיה נעים ובטוח להימצא בין מכירים... והדאגה המשותפת טשטשה את הטינה – היינו זקוקים זה לזה". לאחר כמה שעות של עמידה מחוץ לחומות הגטו, הוא הועלה עם כל הגברים לקרונות בקר, ולאחר כמה ימים של מסע, הגיעו לאסטוניה למקום בשם: 'קיוויולי', והובלו לעבודה בבית חרושת, מפעל של שמן סלעים ש"שימש לגרמנים כסיכה למכונות המלחמה הנפשעות שלהם". מתוך אלף היהודים שהגיעו לעבודה במפעל, שרדו אחרי המלחמה רק 50. בנוסף לעבודת הכרייה מתחת לאדמה, שימש דר' הרי ברלין גם כרופא השיניים של המחנה, ובשלב מסוים נמנה על הקבוצה 'המכובדת' יותר של המחנה, שנשארה ועבדה במחנה. כחבר בקבוצה, 'זכה' לאוכל רב יחסית, בגדים חמים ונקיים. בספרו מציין הרי שמות של רופאים, יהודים ליטאים שהיו עמו בקבוצה: אולקור, מוצ'ניק, רבוסקי, וייסברוד, ז'מיאנסקי, לזניק, ויינשטיין ואיטלסון. היו עוד, אך הרי לא זכר את שמם. דר' אולקור היה הנמרץ ביותר כבר מתחילת הדרך, והיה לרופא המחנה. מכיוון שברלין לא היה ליטאי, אולקור לא הכיר אותו ולא רצה שברלין יעבוד כרופא השיניים היחיד במחנה. רק התעקשותו של הרי, בהתערבות מפקד המחנה הגרמני, עזרו לו לקבל מקום במרפאה, ולעבוד עם כלי עבודה מעטים שהצליח לקחת עמו מהגטו, כל הדרך מוילנה למחנה באסטוניה. אך דר' אולקור המשיך להתנכל להרי. מפקד חדש שהגיע למחנה, הקים שם בית חולים ובו גם מרפאת שיניים. הרי החל לעבוד שם, לבנות כלים לעבודה ולקבל פציינטים גם ממחנות אחרים, וכך, הוא מספר, החלה תקופת 'רווחה' של אוכל בשפע ותנאים טובים יותר. במרפאת השיניים בבית החולים עזר לו טכנאי השיניים יוסף יצחקין. כאשר הגיעה למחנה קבוצה של כמה מאות נשים מאושוויץ, נודע להם לראשונה על הסלקציות, תאי הגזים והכבשנים באושוויץ. ככל שהדי ההפגזות של הצבא הרוסי נשמעו ברורים יותר וקרובים יותר, החל מחנה העבודה להפוך למחנה מוות והשמדה, סלקציות נעשו מידי יום במסדרים שנמשכו שעות ארוכות, ובכל פעם נבחרו כמה עשרות יהודים, שהוסעו מהמחנה במשאיות, אשר שבו כעבור זמן קצר – ריקות. בשלב מסוים הועברו כל עובדי המחנה, למחנה שטוטהוף, שהרי מתאר בשלוש מילים: "גיהינום עלי אדמות": "התעללויות סדיסטיות של הקאפו ושל הגרמנים, מכות באלות, מסדרים אינסופיים, מנות אוכל קטנות שמחציתן נשפכות לאדמה עד שהן מגיעות לכלי האוכל, רעב תמידי שהביא אותי למשקל 36 ק"ג, כינים בכל הגוף ועוד עינויי גוף ונפש שקשה לתאר שאנשים עמדו בהם במשך שנים ושרדו את התופת". בין סלקציה ל'סתם' הוצאות להורג במחנה, בין חלומות על כוס חלב ולחמנייה, חוזר הרי ברלין "בהיסח הדעת, מתוך הרגל, על תפילתי הילדותית, התמימה שיצאה מפי באורח ספונטני בימים הראשונים של המלחמה: 'ריבונו של עולם, עשה למען יעבור הלילה הזה עלי ועל כל אשר לי בשלום, עשה למען נישאר בחיים אחרי המלחמה...".

זמן קצר לפני סיום המלחמה וההתקדמות של הצבא האדום, פונה מחנה שטוטהוף בצעדת מוות דרך מרכז גרמניה. בשלב מסוים הגיעו לתחנת רכבת, ונדחסו 'רק' 60 איש בכל קרון בהמות. הרכבת נעצרה כל כמה קילומטרים, ואיש לא ידע להיכן היא נוסעת ומה יעלה בגורל האנשים בקרונות. באחת העצירות, הם הוצאו מהקרונות והתפזרו בתוך חורשה בווארית שבמרכזה פיכו מימי נחל קטן, והכל זינקו ושתו ממימיו: "כמה מאות פיות טבלו את עצמם בתוכו! נדמה היה שעוד מעט יאזלו המים בנחל...". כשחזרו לרציף, הבחינו באנשי 'הצלב האדום'שחייכו אליהם והמתיקו סוד שאוטוטו המלחמה תסתיים: "ידעתי. כולנו כבר ידענו, כי סוף המלחמה הוא עניין של ימים ואולי של שעות. רק להחזיק מעמד! להחזיק מעמד! בכל מחיר!". אנשי הצלב האדום מסרו לכל יהודי חבילה בת 5 ק"ג שבה היו: שוקולד, חמאה, בשר, סרדינים, ביסקוויטים ועוד: "כדי לקבל קלוריות שמתי את כל הפלאים האלה על הביסקוויטים בבת אחת, כדי עוביו של הפה הפתוח וזללתי.אך השתדלתי לאכול לאט, לעסתי בקפדנות – על מנת לא לאבד כהוא זה מערכם. כל עשר דקות הפסקתי ועישנתי סיגריה. מה יפה הוא העולם, אפילו הגרמנים אינם נראים כה אכזרים בעד הפריזמה של חבילות הצלב האדום... היה זה לילה נפלא". הרכבת המשיכה בנסיעה והתקרבה לשטאלטאך, כאשר לפתע נעצרה, והיריות שנשמעו ברקע לא בישרו טובות. אבל בן רגע התחלפה האכזבה בשמחת ניצחון: "מנהל הרכבת צעק: להניף משהו לבן על הקרונות! הרכבת שלנו נכנעת בפני האמריקנים... אין גרמנים! אין שבי! אין מלחמה!".

זה קרה ב- 30 באפריל 1945. תחושת החופש והשחרור החלה לחדור אט אט, והרי ברלין וחבריו לקרון הרכבת הבינו שתמו המכות והבעיטות והמוות כבר אינו מאיים, אבל מה עושים עכשיו?: "תמיד שיערתי בנפשי, כי תגובתו הראשונה של האסיר החופשי היא נקם, רצח, הרס ושוד. להחזיר לעצמך את השדוד, לאכול לשבעה, לשקוע בשינה ולדכא את האויב, לדכאו, להתעלל בו, לענותו – כמו שהוא נהג בך אתמול. אך למעשה הסתבר שלא פיעמה בי תחושה כזאת, ובייחוד שום תחושה של שנאה או נקם".

הרי ברלין יחד עם רופאים יהודים נוספים, החלו לעבוד בבית חולים מאולתר שהוקם במקום. כעבור כמה זמן נלקחו הרי ואחרים לבית חולים בעיר אחרת כדי להתרפא. בית החולים שכן בקסרקטין של חיל האוויר הגרמני. הרי ברלין וחבריו היו חולי שחפת, ובבית החולים שנוהל עדיין בידי רופאים ואחיות גרמניים, הוא טופל עד שהבריא. כאן שמע לראשונה על פעילותם של ארגונים בינלאומיים ומוסדות צדקה העוסקים בהגשת עזרה לקורבנות המלחמה: אונר"א, הצלב האדום, הג'וינט ועוד, הם שמעו שם על משפטי נירנברג ומשפטים אחרים של פושעים נאציים ואף על פעילויות חיילי הבריגדה היהודית שהחלו לארגן ניצולי שואה לעלייה לארץ ישראל.


כריכת ספרו של הרי ברלין. ציור הכריכה: אמציה כ"ץ

הרי ברלין מסיים את ספרו בנימה אופטימית: "בתקווה הזאת לתחיית ההומניטריות וליצירת תנאים לקיום בצוותא בין בני האדם והאומות, בתקווה לשלום לו רק למשך דור אחד, החלטתי להיכנס לעולם חדש בעיני. רציתי להשתכנע, כי המימרה "ההיסטוריה חוזרת על עצמה", אינה אלא סיסמא ללא כיסוי". הזיכרונות בספר מסתיימים מעט אחרי תום המלחמה. על גורלן של אשתו הראשונה זלמה ואימו, הרי ברלין לא כותב בספרו, כך גם אינו כותב על עלייתו לישראל, על חייו כאן ועל רעייתו השנייה מרים (מושקה).

את הפרטים האלה מצאתי בקורות החיים שצרף הרי לזיכרונותיו, שכתב ושלח בדצמבר 1955 לתחרות הזיכרונות של 'יד ושם'. וכך כותב הרי בקורות חייו: "שבוע אחרי השחרור (מאי 1945) נודע לי על אובדן הקרובים ביותר ונותרתי לבדי עם הכאב הגדול, ייאוש ותשישות כוח. התחלתי לעבוד בגאוטינג בבית חולים לחולי שחפת עבור ד.פ., שם גם עבדה  בתור רופאה אשתי הנוכחית מרים שפירא, אשר נשאתי לאישה בשנת 1946.בשנת 1949 עזבנו את גרמניה על מנת להשתקע בארץ ישראל בה אנו חיים ושנינו עובדים במקצועות שלנו". 

עוד מעט פרטים הצלחתי למצוא על דר' מרים ברלין. מרים לבית שפירא נולדה, כאמור, בשנת 1913 בפולין, ושם אביה היה: מאוריציו. ב- 12 ביולי 1955 מילאה מרים טופס אחד של דף עד ב'יד ושם': על יוסף אונגר, בעלה הראשון.יוסף אונגר (JOSEF  UNGER) עורך דין יליד 1904 מהעיר ז'שוב Rzeszow  הנקראת בפי היהודים: ריישה, ושוכנת במרכז גליציה המערבית, כ-150 ק"מ מזרחית לקרקוב.


דף העדות על יוסף אונגר שמילאה אשתו מרים ברלין בשנת 1955 (מקור: יד ושם)

על פי דף העדות כתובתו האחרונה של בעלה הייתה העיירה חודורוב ( Chodorow ) במחוז לבוב, ולא ברור האם שניהם התגוררו שם עד פרוץ המלחמה, או שברחו לשם במהלך המלחמה. בני הזוג נפרדו או הופרדו במלחמה, ובעלה התגייס כנראה לצבא הפולני, משום שעל פי עדותה של מרים, בעלה נרצח בידי הנאצים במחנה של שבויי מלחמה. על פי הכתובת הרשומה על כל דפי העדות של השניים, הם התגוררו אז, בסוף שנת 1955, ברחוב יהודה הלוי 6 בנתניה, ואינני יודע מתי עברו לדירתם השנייה והאחרונה ברחוב סמילנסקי 34 בנתניה. דר' מרים ברלין הייתה, כאמור, רופאה פסיכיאטרית בבית החולים בפרדסיה. היא נפטרה ב- 21 בספטמבר 1991 ונקברה בבית העלמין בשיכון ותיקים בנתניה. בעלה דר' הרי ברלין נפטר כארבע שנים אחריה ב- 22 בפברואר 1995 ונטמן לידה. שני האנשים היקרים האלו, היו חלק מנוף חיי בנתניה.

יהי זכרם ברוך.

89 views0 comments

Recent Posts

See All

ความคิดเห็น


bottom of page