בית החולים מרפא יצחק בנתניה

עד היום כששואלים אותנו היכן נולדנו, אנחנו עונים מיד: בנתניה. אבל כמו נתנייתים רבים, לא נולדנו ממש בנתניה: אבי נולד בבית חולים בחדרה ובני נולד בבית החולים בקריה בתל אביב. כי באותן שנים, העשור הראשון למדינת ישראל, לא היה בית חולים בנתניה, למרות שהייתה כבר עיר ואם בישראל. כידוע, נתניה הייתה העיר הראשונה שהוכרזה כעיר לאחר הקמת מדינת ישראל. רק 28 שנים לאחר מכן, בשנת 1976, הוקם בנתניה בית החולים הראשון: 'לניאדו', לא בידי משרד הבריאות או על ידי אחת מקופות החולים, אלא בידי האדמו"ר מקלויזנבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטם ז"ל. באתר בית החולים מסופר ש"היום זהו תאגיד ציבורי בלא כוונות רווח, ובראשו עומד ועד הנאמנים העולמי".

אבל לאחרונה מצאנו מסמך עליו חתום סבנו, דר' צבי (הנריק) לוין ז"ל, שהיה רופא נשים ומיילד בנתניה, מאמצע שנות הארבעים ועד למותו בשנת 1961. המסמך מחודש אוקטובר 1951, ובו מצהיר סבנו שאחת הנשים שהייתה בטיפולו, ילדה את בנה בבית החולים 'מרפא יצחק' בנתניה.

דר' צבי (הנריק) לוין בית חולים בנתניה בשנות החמישים, הייתכן? מכאן התחלנו בהתחקות אחר בית חולים שהיה ונשכח. שורשי הסיפור שלחו אותנו לשורשיה של העיר נתניה, כמעט לפני מאה שנה, באמצע שנות העשרים של המאה העשרים. סיפור הקמת נתניה, שווה כמובן רשימה נפרדת, ובבסיסו הסתדרות "בני בנימין", שייסדה באותן שנים את הרצליה ואת כפר אהרון (היום שכונה בנס ציונה). נטייתם הימנית של חברי "בני בנימין" הרחיקה אותם משיתוף פעולה עם הנהגת היישוב ההגמונית, ובהתאם גם הורחקו מתקציבי מפעל היישוב בארץ. נשיא "בני בנימין" היה אלכסנדר אהרונסון, בן למשפחת אהרונסון המפורסמת מזיכרון יעקב, ומזכיר ועד "בני בנימין" היה עובד בן עמ"י, לימים ראש העיר נתניה. בן עמ"י החל לגייס כספים להקמת היישוב החדש, ופנייה אחת לנדבן יהודי מארה"ב נתן שטראוס, הביאה לתרומה וגם תרמה לעיר החדשה את שמה. 1400 דונם שנקנו ליד הכפר הערבי אום ח'אלד, ובאר המים הראשונה שנחפרה במקום, היו הבסיס לבנייתה של נתניה, והשאר, כפי שנהוג לומר, היסטוריה. אחד מראשוני אגודת "בני בנימין", היה זלמן ווייט, שנולד בירושלים בשנת 1896. בהערת ביניים על שם המשפחה, נציין שבתחקיר שעשינו אחר ההיסטוריה של בני המשפחה הענפה, מצאנו ששם המשפחה: WHITE, נכתב בעברית, בכל הצורות האפשריות: וויט, ווייט, וייט, וגם בשיחה עם כמה מבני המשפחה, הבנו שהכיתוב משתנה ממשפחה למשפחה ולא ברור מדוע לא נבחר במשך השנים נוסח עברי אחיד. זלמן ווייט נולד בשנת 1896 בירושלים. אביו, יצחק, היה יהודי חרדי שעלה לארץ ישראל בשלהי המאה ה- 19. בעזרת כספו הפרטי וכספי החלוקה שקיבל, הקים בירושלים העתיקה כולל ובית כנסת. אחת מבנות המשפחה מספרת, שמשפחת ווייט הייתה עשירה וקנתה אדמות ברחבי ארץ ישראל. ב"אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו" של דוד תדהר (כרך 6, עמוד: 2587), מסופר בהרחבה על זלמן ווייט (כך במקור).

סיפורו של זלמן ווייט באנציקלופדיה של דוד תדהר בירושלים קיבל זלמן ווייט חינוך מסורתי וכללי, השתתף במלחמת השפות נגד בתי ספר שלימדו בגרמנית, וכך הכיר גם את איתמר בן אב"י שהיה לאחד מחבריו. ווייט, בן אב"י וכמה חברים נוספים הקימו בשנת 1919 את חברת "הסולל" ואת העיתונים היומיים: "דואר היום", "PALESTINE WEEKLY" ו"באריד אל יום" (בשפה הערבית). ווייט ובן אב"י היו הרוח החיה בהוצאה לאור של העיתונים, וגם שילמו מכספם בעתות משבר. תדהר מציין גם את תרומתו הייחודית של ווייט לירושלים: "ע"י המוטורים והדיזלים של בית הדפוס הנ"ל (הסולל) הצליח לסדר רשת חשמל בחלק גדול בירושלים. מפעל זה היה הראשון בעיר". בהמשך הם בנו את בית דפוס "הסולל" ליד כיכר ציון, והוא שימש להדפסת רוב העיתונים היומיים בירושלים. בזכות שמו של בית הדפוס, נקרא גם שם הרחוב: הסולל, ולימים הוחלף שם הרחוב ל: חבצלת. בבית מספר 9 בו הוקם בית הדפוס, הוקמה אחר כך מערכת ה"פלסטיין פוסט", לימים ה"ג'רוסלם פוסט".

(צילום: בני עורי) בחודש פברואר 1948, פוצצו האנגלים משאית תופת מתחת לבניין, שהרגה ארבעה אנשים ועוד עשרות נפצעו. זהו לינק לכתבה על 'פלסטיין פוסט' המספרת את סיפורו של העיתון היומי בשפה האנגלית שהחל לצאת לאור בדצמבר 1932, ועל הפיצוץ מתחת לבניין. בשנת 1950 שונה כאמור שם העיתון ל"ג'רוסלם פוסט' והוא ממשיך לצאת לאור עד היום. בכתבה מתראיין גם: אלכסנדר צביאלי (1921 - 2017) שהחל את עבודתו ב'פלסטיין פוסט' כעובד דפוס, לאחר מכן התמנה למנהל הדפוס. במקביל החל גם לכתוב מאמרים בעיתון ובתחילת שנות השבעים הקים את הארכיון של "ג'רוסלם פוסט' שהיה גם מרכז מידע לעיתונאים ולחוקרים שחיפשו חומר בשפה האנגלית. https://www.youtube.com/watch?v=7J20Rfv0R8c&list=PLmXHn6xP5FIAniSvxnDsyJE9lBdZwIpm-&index=8

זלמן ווייט המשיך במפעלו של אביו והמשיך לקנות אדמות ובלשון אותן ימים: גאל אדמות בירושלים, אבו כביר, חיפה, גן יבנה ופורייה. על הכרמל בנה את מלון "לב הכרמל". פעילותו הכלכלית הענפה הביאה אותו לחבורה שייסדה את אגודת "בני בנימין" ואת בנק "בני בנימין" שעזר להם במימון פעילויותיהם, וביניהן, כאמור, קניית האדמות הראשונות ששימשו להקמת נתניה בשנת 1929. ווייט היה פעיל בחיי היישוב היהודי בארץ, והקים עוד כמה ארגונים בירושלים. באנציקלופדיה של תדהר מצויין גם שזלמן ווייט התחתן עם שרה שימונוביץ', בשנת 1929, אך ייתכן וזו טעות דפוס, מכיוון שבנם הבכור אמנון, נולד בשנת 1920. בהמשך נולדו לזוג ווייט עוד שלושה ילדים: רבקה, יצחק ואלי (עלי). הבן השלישי, יצחק (חקי), נולד בספטמבר 1925, בירושלים, ולמד בבית הספר "מעלה" ואחר כך בבית הספר הריאלי בחיפה. בגיל 16 הצטרף לארגון 'ההגנה' ובאחת ההפגנות נגד 'הספר הלבן' בחיפה נפצע בראשו. כעבור שנתיים הצטרף לבריגאדה היהודית ולחם בקרבות קשים באיטליה, בלגיה והולנד.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה החל ללמוד סטטיסטיקה ודמוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. כאשר פרצה כאן מלחמת העצמאות, התגייס שוב, ולחם בקרבות בירושלים לכיבוש שכונות קטמון, מוסררה ובקרבות נוספים. הוא התמחה בהפעלת מרגמה, ובזכות מיומנותו זכה לכינוי: "רגם ירושלים". בשניים ביוני 1948, במהלך הפגזת שכונת שייח' ג'ראח, התפוצץ הפגז האחרון בתוך המרגמה שלו ויצחק 'חקי' ווייט נהרג.

יצחק (חקי) ווייט הוא נקבר בקבר זמני בשייח' באדר א' וכעבור כשנתיים וחצי, בספטמבר 1950 נטמן ארונו בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. האב השכול זלמן ווייט החליט להנציח את בנו יצחק. הוא קרא על שמו את בניין בית הדפוס בירושלים בשם: 'בית יצחק' .

'בית יצחק' ברחוב החבצלת (לשעבר: הסולל) 9, ירושלים (צילום: בני עורי) היום אין שום שלט המזכיר את עברו של הבניין ואת שמו המקורי. החלק הפונה לרחוב חבצלת היה למלון MAX, ובחלק הפונה לרחוב הורקנוס שוכנים משרדי עורכי דין ומשרדים אחרים.

בית המלון ברחוב החבצלת 9. (צילום: בני עורי) שנה לאחר נפילתו של הבן, הוציאה משפחת ווייט ספר זיכרון לבן שנפל: "על מות לבן", שבו מסופר סיפור חייו הקצרים של יצחק ווייט, ודברים לזכרו שכתבו בני משפחה, ידידים ורעיו לנשק.

אך זלמן ווייט חשב שכל זה אינו מספיק, ורצה להנציחו בדרך ששמו יישאר לעד. כך נולד במוחו הרעיון להנציח את בנו האהוב גם בבניית בית חולים על שמו, בית חולים ראשון בנתניה, העיר שהיה בין מקימיה ובוניה. ב- 22 בספטמבר 1949, מדווח העיתון "על המשמר", שבית חולים עירוני ייבנה בנתניה על ידי החברה לפיתוח מוסדות רפואיים שזלמן ווייט היה אחד ממנהליה.

'על המשמר' 22 בספטמבר 1949 בהמשך מסופר שבית החולים יכיל בשלב הראשון 30 מיטות ובשלב השני 70 מיטות. מהדיווח מתברר שהכוונה הראשונית הייתה להקים בית חולים ליולדות, שיכיל מחלקת יולדות, חדר לילדים וחדר ניתוח. העירייה נתנה שבעה דונם בדרום נתניה בשכונת דובורוב, שנקראה לימים: שכונת טוברוק. בית החולים ייקרא "מרפא יצחק" על שם יצחק (חקי) ווייט "שנפל בהגנה על ירושלים". במהירות מפתיעה מאד, תוך פחות משנה, נבנה בית החולים, וב -16 ביולי 1950, נחנך בית החולים במעמד ראש העיר עובד בן עמ"י ונכבדים נוספים: דר' מאני מלשכת הבריאות, מר רזניק קצין מחוז נתניה, דר' ליפמן ודר' בקמן.

כל עיתוני התקופה,דיווחו למחרת על טקס הפתיחה החגיגי. מהדיווחים עולה שבבית החולים הוקמה בנוסף למחלקת היולדות, גם מחלקה כירורגית, ובעתיד מתוכננת הקמת מחלקה פנימית. עיתון "חרות" דיווח ש: "בבית החולים הוכנס 'אינקובאטור' לתינוקות, הראשון שנבנה בארץ, ובית החולים עושה רושם יפה בסידוריו הנאים". למנהל הרפואי של "מרפא יצחק" נבחר דר' ש. לאופר, ולמנהלו האדמיניסטרטיבי מונה דר' אמנון ווייט, בנו של זלמן מקים בית החולים, ואחיו של יצחק ז"ל, שעל שמו נקרא בית החולים. פתיחת בית חולים ראשון בנתניה, עוררה ציפיות ותקוות גדולות. גלי העלייה שהגיעו מצפון אפריקה, שנשלחו בחלקם למעברות בדרום ובצפון נתניה, היו חלק מקהל היעד של בית החולים החדש, וגם נפגעי תאונות דרכים, שהובלו לשם לטיפול ראשוני, ובהתאם לחומרת הפציעה הועברו בהמשך לבתי חולים אחרים.

מודעת דרושים שפורסמה בעיתון "הרפואה" בתחילת שנת 1953

אך משהו השתבש כנראה בהתנהלות בית החולים. כבר שנה לאחר פתיחתו, אנחנו מוצאים במדור המכתבים של עיתון "קול העם", מיום: 12 בספטמבר 1951, תלונה שנשלחה על ידי 9 חולים "השוכבים בבית החולים 'מרפא יצחק' ". החולים מפרטים בעיות שונות, ממחסור באחיות מוסמכות, הצורך לקרוא שוב ושוב לאחות התורנית, בקבוקי השתן מהלילה מוצאים מהחדר רק בשעת ארוחת הבוקר "דבר שאינו מוסיף לתיאבון". בנוסף הם מתלוננים על מחסור במים מידי פעם, סדרי הארוחות, בעיות היגיינה ועוד. בתחקיר שעשינו, התברר שבית החולים במתכונתו הראשונה נסגר בשנת 1959, אך איש איננו יודע מה הייתה הסיבה לסגירה הפתאומית והלא מתוכננת, גם לא בני המשפחה עמם שוחחנו. מי שהיה אמור לספק את התשובות היה המנהל האדמיניסטרטיבי של בית החולים, דר' אמנון ווייט, בנו הבכור של זלמן ווייט, שהיה רוקח במקצועו. אך אמנון ווייט נפטר בשנת 1971, בן חמישים ואחת, מהתקף לב שארע בעת שהיה בבית המרקחת שלו בקרית ים. ייתכן והסיבה לסגירת בית החולים היא תאונת דרכים טרגית שארעה באוקטובר 1958 בה היה מעורב אמנון ווייט בעת שחזר עם אשתו וזוג ידידים מבילוי לילי על שפת נחל אלכסנדר ליד מכמורת. ווייט נהג במכונית, סונוור כנראה על ידי מכונית שבאה ממול, והתנגש במשאית שחנתה בצד הכביש החדש נתניה - חדרה. ידידו של ווייט, משה ברצקי שישב לצידו, נהרג במקום והשאר נפצעו קל, והועברו לטיפול בבית החולים "מרפא יצחק", של אמנון ווייט.

הידיעה בעיתון 'מעריב', 29 באוקטובר 1958 ייתכן שמותו של ידידו והמשפט שהאשימו בגרימת מותו, השפיעו על אמנון ווייט, שהחליט להפקיד את הניהול הרפואי בידיו של דר' דב צל ציון, ולשנות כליל את ייעודו של בית החולים, שעל פי הכתבות מאותן ימים, השינוי היה חדשני מאד וכנראה הקדים את זמנו. בכתבה של אלכס ינאי, מיום 2 בנובמבר 1960 בעיתון "מעריב", מסופר ש"הופעלה בו מחלקה לריפוי בשיטה צמחונית – טבעונית, כולל הרזייה, צום רפואי ואפילו – תרגילי יוגה". מנהליו החדשים הבטיחו שאם "הניסיון החדש יצליח, יעבור המוסד כולו בהדרגה לשיטה החדשה והוא יהיה בית החולים הטבעוני הראשון בישראל ובמזרח התיכון". דר' צל ציון מתואר בכתבה כ"רופא צמחוני – טבעוני נלהב ודמות ידועה בין ותיקי הרופאים בארץ".

בשלב מסוים החליט אמנון ווייט לעזוב את נתניה, ולפתוח בית מרקחת בקרית ים, שם עבד יום מותו. אביו של אמנון, זלמן ווייט, מייסד בית החולים 'מרפא יצחק' נפטר בחודש יוני 1963. אבל גם בית החולים הצמחוני – טבעוני לא האריך ימים, ונמכר בתחילת שנות השישים למשפחת יפה, ששינתה את שמו ל:'החלמה ונופש', והפכה אותו, כהגדרתה של ניצה אלפסי המנהלת המקצועית של המוסד ל: "בית חולים לנפגעי נפש, ומגורים טיפוליים" שפועל בשכונת טוברוק בנתניה עד עצם היום הזה.

'החלמה ונופש' לשעבר בית החולים 'מרפא יצחק' בנתניה (צילום: בני עורי)

(הרשימה פורסמה לראשונה בנוסח קצת שונה, באתר עונג שבת באוקטובר 2018)